להגיע למקומות נפלאים (שנה אזרחית טובה!!)
אם
יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.
אני
ממש חייבת לקרוא את הספר הזה, של ד"ר סוס. כבר חודשים- המשפט הזה תקוע לי
בראש. חוזר על עצמו בכל פעם שאני חושבת על
הדרך שעברתי. אפילו קראתי את התקציר של הספר. אפילו קראתי פרשנות עליו בויקיפדיה. ד"ר
סוס דווקא פופולרי מאוד אצלנו בבית. הגוזלית מדקלמת את חתול תעלול. הילדים
מתים על הגרינג'. רק את הספר הזה אין לנו. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. ואם
לא נצא- לעולם לא נדע. ואת זה למדתי השנה.
כולם
בעניין של סיכום שנה, נכון? ואני חייבת לסכם את שלי- שנה מטורפת, של עליות
ומורדות, פסגות ושפלים. הבעיה היחידה היא- שדי קשה לסכם, כששום דבר לא נסגר. וגם
לא כל כך מדויק- לתחום את התקופה המטורפת שעברתי לכדי שנה אחת בלבד. אז תסלחו לי
על חוסר הדיוק, כן..? אני רוצה לסכם תקופה, והסיכום הזה חייב לכלול בתוכו עוד קצת
אחורה.
אוגוסט 2020. הרגע שבו הכרזתי שאני לא רוצה
להיות וטרינרית יותר. הרגע שבו יצאתי מהמרפאה, בכוונה לא להכנס אליה יותר לעולם.
באותו זמן ניסיתי להתאושש מאחת התקופות
הקשות בחיי- הקורונה כפתה עליי ועל החצי אורח חיים מטורף. עבדנו במשמרות, התחלפנו
בינינו- משמרת ראשונה בעבודה, משמרת שניה בבית, עם ילדים נטולי מסגרת. ילדים? הם
היו אז לא הרבה יותר משלושה פעוטות. אני קצת נדהמת כשאני נזכרת בזה עכשיו- שבועות
שבהם היינו לכודים בתוך הבית, עם אפשרות רק לצאת לעבודה ולחזור. שבועות שבהם אפילו טיול לגן שעשועים הקרוב לבית נחשב
למותרות. ואז עוד רבים בהם לילדים לא
היתה מסגרת, והחצי ואני עבדנו מסביב לשעון כדי שכולנו נצא פחות או יותר שפויים
מהצד השני של זה. בבית נשאבתי לספק את
צרכיהם השוטפים- לחתל-לבשל- לכבס-לטייל-לשחק -ללמד. במרפאה נשאבתי לעבודה שכבר לא
העניקה לי סיפוק, שכבר לא גרמה לי להרגיש שאני מצילה חיים של חיות ומשפרת את חיי
בעליהם. עבודה שהתרחקה מאוד מהחלום שהיה לי- להביא מזור לחיות סובלות, ללא הבדל
גזע, מין ואילן יוחסין. הייתי שחוקה מהבית, שחוקה מהחוץ, מותשת, תשושה ואבודה.
שני
דברים ראויים לציון, היו משמעותיים עבורי באותה התקופה. קודם כל- העיסוק בספורט.
אז כבר הייתי עמוק בתוך לימודי הדרכת פילאטיס. למשך יום אחד בשבוע זכיתי לעזוב
הכול ולהכנס לעולם המופלא של הקשבה לגוף,
של תנועה וקצב, שרירים נמתחים ומתכווצים, נשימות ופעימות לב. כשהרגשתי שהכול קצת
יותר מדי- יצאתי לרוץ. כשכל השרירים נקפצו, הלסת כאבה והשכמות דאבו ממתח- תרגלתי
פילאטיס. הדבר השני המשמעותי שקרה- ילד
קטן ואמא שלו, שנכנסו בוקר אחד למרפאה והשאירו לטיפולי ארגז עם שישה גורי חתולים
יונקים. לשניהם אין מושג, כמובן- על שהיוו את הטריגר למפל של אירועים, שגרמו לי
להבין שאני ממש, אבל ממש- לא איפה שאני צריכה להיות. הם אלו שבזכותם- באוגוסט
2020- סיימתי את עבודתי במרפאה, ויצאתי למסע אמיתי, לחפש את המקום הנפלא שלי.
התחנה
הראשונה- פילאטיס. את החודשים הבאים הקדשתי להתמקצעות בהדרכת פילאטיס. תרגלתי,
למדתי, התאמנתי. הדרכתי מול המראה, את
המשפחה, את החברים- אם הייתם לידי יותר מחמש דקות בתקופה ההיא- כנראה קיבלתם שיעור
פילאטיס. בינואר 2021 הקמתי בגאווה רבה את אדוה פילאטיס, והתחלתי ללמד- את
כל מי שרק רצה בזה- איך לנוע לפי תורתו של ג'וזף. חדורת מטרה, מלאת תשוקה, כתבתי
תוכנית עסקית ופעלתי לפיה. עשיתי טעויות ותיקנתי. ניסיתי דברים שונים ובדקתי את
השפעתם. ישבתי שעות וכתבתי מערכי שיעור- להריון, אחרי פציעה, לחיזוק ולאחרי לידה.
הייתי מאושרת- התמסרתי לחלוטין לאימון ולמתאמנות, לעסק הגדל ולתורת התנועה. הרגשתי
שאני פורחת.
ואז
הגיעו הסגרים. בסגר הראשון עברתי לזום. חלק מהמתאמנות פרשו בשלב זה. חדשות הגיעו. התאמצתי
לשרוד. תכננתי, צילמתי סרטונים עם הילדים רבים ברקע. ברגע שנגמר הסגר חזרתי
לשיעורים פרונטלים. מתאמנות הביאו חברות, אנשים התחילו להתקשר, ודף הפייסבוק
התרחב... ואז- עוד פעם סגר. ועוד ועוד. ואז מבצע צבאי. וזה התחיל להרגיש שבכל פעם
שהתרוממתי קצת, שההכנסות עלו והרגשתי שאני עולה על דרך המלך- שוב סגר, שוב ילדים
בבית. שוב מבצע צבאי, ושוב בידודים. אני יודעת שיש כאלו שבנו עסק בתקופה הזאת,
ומצדיעה להם. אני רציתי. כל כך כל כך רציתי. פרסמתי ועבדתי, נתתי שיעורים אחד על
אחד ושיעורים קבוצתיים. בכל שעה שבה מתאמנות רצו להגיע-אני הייתי שם כדי לאמן
אותן.
ועדיין, בהדרגה- נאלצתי להיות יותר ויותר מודעת
למינוס שנפער בבנק, למרות כל המאמצים. במאי מצאתי את עצמי מסתכלת קדימה, לעוד
לפחות שלושה אירועים גדולים של הוצאות משמעותיות (אחרי שנה של סגר- חתונות, בנות
מצווה וימי הולדת מפוארים צצו בכל מקום). מסתכלת על המינוס בבנק, מסתכלת על ההכנסות
הצפויות. ומתחילה להלחץ. כבר הצטמצמנו כמה
שאפשר, לא קנינו כלום מעבר להכרח, לא יצאנו (גם ככה לא היה לאן). ויתרנו על חוגים
לילדים ועל אטרקציות בשבתות. האפרוח רצה לחגוג יומולדת ולהזמין את כל הגן. זה שבר
את ליבי להגיד לו שהשנה אי אפשר. הלחץ עלה, והגברתי את שעות העבודה.
בסוף
יוני החצי ואני ברכנו את עצמנו שאוטוטו שרדנו את עונת החתונות. ביולי כבר הסתכלנו לחופש הגדול בלבן של העיניים,
ותהינו איך שורדים אותו במינימום הוצאות ומקסימום ימי עבודה. בתחילת יולי נשברתי,
ועדכנתי את העולם שאני מחפשת day job שיכניס לי משכורת עד שהעסק
יהיה ריווחי מספיק. אז התחנה השניה- חיפוש day job . כאן החל המסע המטורלל, המוזר והמטריד
שעברתי זה זמן מה. החלטתי שממש הכול בא בחשבון- הכול חוץ מוטרינריה. הייתי כל כך בטראומה
מעולם הוטרינריה, שלא הסכמתי לשמוע עליו. מה כן? כל מה שנתקלתי בו. מצאתי את עצמי
שולחת קורות חיים להיות סייעת בגן, עוזרת למכינת עוגות מעוצבות, מנהלת מעבדה בקופת
חולים. הכול מהכול. במקביל- המשכתי לאמן. האימון נתן לי מקום לבטא את היצירתיות
שלי, לנוע ולנשום, ליצור אינטראקציות עם אנשים בוגרים. אבל משהו היה חסר, מעבר
למשכורת קבועה. לקראת הקיץ, בעודי רצה מראיון לריאיון במקומות שמעולם לא דמיינתי
שאתראיין להם- מצאתי עצמי מדברת יותר ויותר על המטופלים שלי לשעבר. לזוג מתאמנות
סיפרתי על הכלבה חולת הלב שאהבתי. למתאמנת אחרת סיפרתי בבדיחות על הכלב שנתקע לו
חטיף בושט. למתאמנת שעכשיו ילדה נתתי בטעות הרצאה על גידול גורי חתולים. ככה בטפטופים,
התעורר געגוע ישן. אבל כאשר שני מנהלי מרפאות הציעו במקביל שאעבוד אצלם- סרבתי
בתוקף. אני את העולם הזה עזבתי, וידעתי למה. לשם אני לא חוזרת.
לקראת אוגוסט,
מופעלת על ידי לחץ כלכלי כבד, מצאתי את עצמי בריאיון לעבודה בלימוד ג'אגלינג
לילדים. למרבה התדהמה התקבלתי, והוזמנתי לסדנא בת יומיים, בהם אני עתידה ללמוד את
סודות הג'אגלינג. מהבוקר עד הערב זרקתי כדורים באוויר, העברתי מקלות מצד לצד. שיחקתי
משחקי חברה. אנשים שגילם חצי משלי (ואחד שגילו, למרבה הזוועה, פי שניים משלי) עזרו
לי, תיקנו אותי, העירו הערות על אופן הביצוע. הייתי אישה בת כמעט ארבעים, שזורקת
כדורים לאוויר ומנסה לתפוס אותם. לא אפרט את מלוא ההשפלה, ורק אציין- הכדורים
נפלו. בכיתי כל הדרך הביתה. נוהגת ברחובות עיר לא מוכרת, בתיקי שלושה כדורים שקיבלתי
כדי שאוכל להתאמן בבית. חושבת לאן הגיעו
חיי.
חזרתי
בזמן לשיעורי הערב בפילאטיס. העברתי שני שיעורים, חזרתי לבכות קצת על הספה.
כשסיימתי לבכות ראיתי שלוש הודעות בואטסאפ- אחת בנושא ג'אגלינג. אחת ששלח לי מנהל
מרפאה, שמפציר בי לבוא למשמרת נסיון. ועוד אחת ששלחה לי חברה, מנהלת מרכז רפואי
וטרינרי. היא רצתה להתייעץ איתי על החתול
שלה. השעה היתה אחת עשרה בלילה, והיא הייתה ערה, וגם אני, ומצאתי את עצמי מקשיבה
בעודה מפרטת את התיק הרפואי של החתול. מקשיבה- ולא סובלת בכלל. אפילו- חס ושלום-
זיק של עניין התעורר בי, לנוכח הבעיה הרפואית המורכבת. מצאתי את עצמי מגוללת בפניה
את סיפור הג'אגלינג, קצת בוכה והרבה צוחקת. 'אז מתי את באה לעבוד איתי?' שאלה
בסיום. ולא עניתי.
בבוקר שלחתי הודעה לאנשי הג'אגלינג, לעדכן שלא
אגיע לעוד יום של סדנא. ישבתי עם הקפה של הבוקר, בהיתי בטלויזיה הכבויה. עבודה
במרכז רפואי. משמרות לילה, חירומים. חזרה להתחלה. למקום שבו באמת הרגשתי שאני
עוזרת לחיות, ולא רק מרצה בעלים. לרפואת חירום, רפואת קטסטרופות... עבודה עם
עמותות וחיות רחוב.
'אפשר
להתחיל בספטמבר?' שלחתי אליה כשסיימתי את הקפה. וחזרתי, באופן המילולי ביותר,
המדויק ביותר- לנקודת ההתחלה שלי.
שבוע
אחר כך קיבלתי טלפון מחברה אחרת, שהציעה לי עבודה כמורה לביורפואה בתיכון. בחיים
לא חשבתי שאהיה מורה, אבל התחלתי את החיפוש בהחלטה שהכול בא בחשבון, נכון? הלכתי
לפאקינג סדנת ג'אגלינג מטורללת, אז את זה לא אנסה?
אם
יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. אם לא
היתה הקורונה, אם לא היו מגיעים הילד ואימו עם שישיית החתולים היונקים- לא הייתי
יוצאת. הייתי נשארת עוד שנים רבות בתחום הנוחות שלי. לא הייתי מוצאת את עצמי,
בפתחה של שנה אזרחית חדשה, מג'נגלת בין עבודה בהוראה בתיכון, עבודה במרכז חירום
וטרינרי והדרכת פילאטיס. וכן- זה יותר מדי. זה מתיש לפעמים וקשה, וקצת מטורף, ואני
לא יכולה לתת את המאה אחוז שלי לאף אחת מהעבודות. אבל יצאתי, שמתי את עצמי בחוץ,
חשופה, ניסיתי הכול. ועדיין אני מנסה. ואף על פי שמבחוץ לא נראה שחיי השתנו בהרבה,
הרשו לי לומר לכם- הם השתנו מן הקצה אל הקצה, ואני לא אותו אדם שהייתי לפני שהתפרצה הקורונה. ואלו רק
חלק מהדברים שלמדתי השנה:
-למדתי
להגיד לא. אף פעם לא מאוחר מדי בשביל זה.
-למדתי
להקשיב לעצמי, לשאול את עצמי מה אני רוצה ואוהבת.
-למדתי
להגיד לאחרים מה אני רוצה ומה אני לא רוצה. מה אני מוכנה ועל מה אני לא מתפשרת.
למדתי להציב גבולות. נשמע פשוט- אבל עד גיל שלושים ושמונה המופלג לא ידעתי לעשות
את זה.
-למדתי
שאם יוצאים מתחום הנוחות- השמיים הם הגבול. מגיעים למקומות נפלאים, והכי הכי לא
צפויים.
-למדתי
להיות בהודיה- על גופי הבריא ועל ההנאות שניתן להפיק ממנו. על המשפחה המדהימה, על
ילדים מדהימים, שבלי להרגיש הפכו משלושה פעוטות לשלושה ילדים עצמאים ומדהימים. על
הזוגיות המדהימה והתמיכה של החצי. על עבודה ומשכורת- כי שום דבר אינו מובן מאליו.
-למדתי
שכנראה לעולם לא אדע לעשות ג'אגלינג.
בפתח
השנה האזרחית החדשה, יש עוד כמה מטרות (אוקיי מליון) שלא הגשמתי. אבל נצמצם את זה
למה שריאלי בשנה הקרובה. אני מאחלת לעצמי השנה:
-להחליט
מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה – גם אם למדתי שההחלטה הזאת היא קצת overrated
-
לעשות שולם עם הגוף- אולי השנה זה יקרה?
-לעשות
שולם עם האוכל- אולי השנה?
-
לאכול פחות מזון מהחי- כי אני באמת ובכנות מאמינה בטבעונות, רק פחות מצליחה ליישם
-לחפוף
שיער לעיתים יותר קרובות
שנה
אזרחית טובה ושמחה!!!!
תגובות
הוסף רשומת תגובה