ששש... אמא עובדת...

אני עומדת מול מסמך ריק,   חווה את מחסום הכתיבה הראשון שלי.   "תכתבי את הסיפור על ביילי"   אומר החצי השני.   "על ביילי?"   אני שואלת,   "מה פתאום ביילי?"   "טוב,   את תמיד גורמת לי להראות רע בבלוג שלך.   הסיפור על ביילי מוציא אותי טוב".   הוא חולה,   או במילותיו,   "גוסס",   שוכב על הספה בסלון,   לובש קפוצ'ון ומתעטף בשמיכה. הלוק הזה דורש יחס,   אז אני עונה- "הפוסטים שלי לא אמורים לגרום למישהו להראות טוב.   הם אמורים לשקף את המציאות".   הוא מגחך באירוניה,   או עד כמה שגבר בוגר חובש כובע של קפוצ'ון יכול להראות אירוני. כאילו עצם הרעיון להיות אמיתי ברשתות החברתיות מגוחך.   הרי בכל יום אני משוטטת בפייסבוק,   ורואה את התמונות שחבריי הווירטואליים מעלים- החלקים מחייהם שהם בחרו לשתף.   כל יום אני נדהמת מכמה אני פחות מגניבה,   פחות אתלטית,   פחות בליינית ופחות אופנתית מכל האנשים האלה.   הוא מביט בפניי כשהמחשבות האלו עוברות לי בראש,   כאילו מצליח לקרוא אותי. "תכתבי על ביילי"   הוא חוזר,   ועולה להביא מדחום כדי להוכ

בכל שנותיי הרבות בעבודה עם בעלי חיים,  רק פעם אחת בכיתי מול בעלים.  אני זוכרת את זה היטב- הייתי במרפאה הרבה אחרי שעות הסגירה, כשקיבלתי שיחת טלפון ממשפחה שביקשה לבצע המתת חסד בכלבה.  לא הכרתי אותם לפני כן.  בקור רוח וקורקטיות עדכנתי אותם שבמקרה אני במרפאה,  ושיגיעו.  הכלבה היתה כלבת עוקץ לשעבר,  רועה בלגית יפהפיה,  שסבלה מעל שנה מלימפומה.  הבעלים עשו כל מה שניתן לעשות,  אבל הכלבה הגיבה לא טוב לטיפולים,  ואחרי שנה ומשהו של ניסיונות,  מערכות גופה קרסו.  את כל זה גיליתי באותן כמה דקות ראשונות.  מי שהסביר לי את זה היו הוריה של הבעלים הרשמית,  חיילת עוקץ משוחררת,  שלקחה איתה את הכלבה בתום השירות. החיילת עצמה לא נראתה מודעת לקיומי.  היא כרעה אל מול כלבתה,  שהיתה שכובה,  חלשה,  רועדת ובמצוקה נשימתית,  חיבקה את צווארה ובכתה.  בשעה שהכנסתי לוריד צינורית עירוי- דרכה מבצעים את המעשה,  חזרה הבחורה הצעירה,  שוב ושוב,  על המנטרה אותה לחשה באוזניי הכלבה "אני אוהבת אותך,  אני אוהבת אותך".  ואיכשהוא,  אף על פי שלא הכרתי אותה בכלל,  אף על פי שזו ממש לא המתת החסד הראשונה שעברתי בחיים,  הסצנה

ממש משלב מאוד מוקדם בחיי הקטנטנים, מצאתי באופן אישי שבלתי נסבל להישאר בבית בשבתות.   במקרה הטוב אני נאלצת להעביר את היום בלשחק בבובות ובלגו (מסתבר שכשמשחקים בבובות ובלגו- הזמן לא ממש עובר.   אם אי פעם יתחשק לכם שמחר לא יגיע- נסו את זה,   זה ממש עובד) .   במקרה הרע אני מוצאת את עצמי מפרידה בין ילדים מתקוטטים,   מחפשת עבור האפרוח כפיל מדויק של הצעצוע שהגוזלית משחקת בו,   רק כדי לראות- שניה אחרי שמצאתי צעצוע זהה,   ששניהם איבדו עניין לחלוטין.   בין לבין,   התמודדות עם 'אמא,   מים!, ' אמא,   כריך',   ו'אמא,   במבה',   שגורמים לי להרגיש שעשיתי את מנת הספורט היומית בריצות למטבח (אם כי הייתי מעדיפה לעשות את זה בחדר כושר ממוזג לצלילי לילי אלן באוזניות). וכך נפל הגורל- בכל שבת שבה אני לא בכוננות מטעם העבודה- מטיילים! כשמזג האוויר מאפשר אנחנו אורזים את הקטנטנים והכלבות,   אוהל ושקי שינה,   ויוצאים למיקום מרוחק בצפון או בדרום.   כשפחות מתאפשר- יוצאים לטיול של יום.   המטרה הסופית- להגיע בזמן לארוחת ערב מוקדמת,   אמבטיות לקטנים והרדמה מוקדמת לילדים תשושי-ההרפתקאות,   וכמה שע