סליחות
משהו מעיר אותי בחמש לפנות בוקר. הגור בוכה. בחוץ עוד חושך. כמו בכל בוקר, אני יורדת למטבח, מכינה בקבוק ומוסרת אותו לידיו הממתינות במיטת התינוק, והוא מצטנף איתו לעוד שעתיים של שינה. אבל היום אני לא צונחת חזרה על המיטה, עוצמת עיניים ומרוויחה עוד שעת שעת שינה עד שהגדולים יתעוררו. משהו מציק לי, אני חסרת מנוחה ולא רוצה לחזור לישון. אז אני קמה, מעירה את הכלבות. לילי, הצעירה, מזנקת ממקומה בכשכושי זנב, מוכנה להתחיל את היום. שפיץ, הסבתא, מתבוננת בי בעיניים לאות. טוב, נו, היא נאנחת, ומרימה רגלים קדמיות- דקה מנוחה- רגלים אחוריות- ויצאנו לדרך. בחוץ עדיין חושך, קריר ושקט. ערב יום כיפור. זמן הרהורים, מחשבות וסליחות. סליחה שהפסקתי לכתוב. למה הפסקתי? טוב, החיים וזה- היה עמוס, עם החופש הגדול, ואז החגים, הילדים, העבודה, הבית. אבל בואו- תמיד עמוס. אז מה..? למען האמת, משהו הכה בי. פתאום נהיה לי לא נוח- מטריד אפילו- לשתף בפרטים אינטימיים מחיי הילדים. פרטים אינטימיים מחיי ומחשבותיי? אין בעיה. אבל הילדים שלי כבר טיפונת גדולים, יש להם מחשבות, וחיי חברה ודעות, ופתאום עלה בדעתי שזה לא פייר, לא ממש, לשתף את העול