מה ששקט יכול לעשות
שקט. בבוקר יום ראשון, ה2 לספטמבר, אני יושבת על הספה בסלון, לצידי כוס הקפה שלי וסביבי ערבוביה איומה- ערימה של כביסה לא מקופלת, פסי רכבת צעצוע, תחפושות, מכוניות משחק ונעליים קטנות פזורות באמצע הסלון. לא רחוק משם, במטבח , הרצפה מוכתמת בשלל צבעים, וחלקים מפאזל של אנה ואלזה ממגנט מצאו את דרכם מהמקרר לרצפה, מתחת לשולחן, לסלסילת הירקות. אחת הכלבות הצליחה להניח את כפותיה על גליל של נייר טואלט, וזה מפוזר עכשיו, קרוע לגזרים, ברחבי הבית. בהיסח הדעת השארתי בערב הקודם סיר של קלחי תירס מבושלים על הכיריים. בשביל החתולים זו חגיגה, ועכשיו התירס מפוזר, בגרעינים דביקים, על פני כל השיש. אבל אני עוצמת עיניים לנוכח הבלגן, נושמת נשימה עמוקה ומקשיבה לשקט. אפשר לקרוא לזה תכנון לקוי, אבל יצא שהחודש הראשון לחופשת הלידה שלי הוא החודש שבו הילדים יוצאים לחופש. אם זה לא מספיק מאתגר, יצא גם שהשנה היא השנה הראשונה בה הגוזלית נמצאת בגן מועצה, ולא בגן הפרטי שממשיך לעבוד כסדרו עד סוף אוגוסט. לא בדיוק חופשת לידה שגרתית. במקום לשוטט בקניונים ולקרוא את כל הספרים שאני יכולה עד חמש אחר הצהרים, נאלצתי להזיע בג׳ימבו