ששש... אמא עובדת...

יום 21 קומי . אומר לעצמי החלק שלא מוכן לוותר. קומי. נשאר עוד יום לאתגר. אימון אחרון וזה שלך. אני שוכבת על הספה. העפעפיים כבדים, הרגלים כבדות והידיים כבדות, בחוץ קר, ואף חלק ממני לא רוצה לצאת לאימון.   מוצאי שבת.סיימנו יום ארוך של טיול מהמם בטבע. מסלול הליכה עם 3 קטנטנים. 3 קילומטר בשמש, עם הגור במנשא על הגב.   ואז התהליך המתיש של ארוחת ערב, מקלחות, ספר ושיר ערש. הילדים ישנים. החצי עלה למיטה, אחרי שאמרתי לו שאני לא מצטרפת, כי יש לי עוד אימון. אחד אחרון- ועמדתי באתגר. ואני פשוט לא מסוגלת להתרומם. מה חשבתי לעצמי כשקבעתי את האתגר המטופש הזה??? אני מנסה להזכר ביום הראשון... יום 1   היללה של הגור מקפיצה אותי משינה. אני מתאמצת לפקוח עיניים, ממצמצת מול האור הבוהק -מדי של הטלפון כדי לראות מה השעה. חמש וחצי בבוקר. מוקדם מדי כדי לצאת מהמיטה. מאוחר מדי בשביל שאצליח להרדים שוב את הגור. אם הוא ימשיך ככה הוא יעיר את האפרוח והגוזלית, וזה יהיה יום ארוך מאוד. בשעה שאני יורדת אליו אני מתכננת תוכניות. זה ערב יום כיפור. עוד שלוש שעות אני צריכה לצאת לעבודה. אתמול פספסתי אימון כי סיימתי לעבוד מאו

אני מתעוררת במיטה זרה. מצד אחד שלי מעקה ברזל קר, מצד שני גוף חמים צמוד אליי. מסביב חושך, ורק מנורת לילה קטנה זורחת באור ורדרד. אה כן, נרדמתי עם הגוזלית במיטה. עליתי לקומה השניה של מיטת הקומותיים החדשה, שרתי לה שיר ערש וכשהיא נרדמה לא הצלחתי לגייס אנרגיה לרדת. עצמתי עיניים, רק לשניה. זה היה קצת לפני שמונה בערב. אני מגששת מתחתיי ומוצאת את הטלפון שלי. השעה כמעט אחת עשרה בלילה. אני מטפסת בזהירות מטה בסולם, מרגישה שאני עושה הרבה יותר מדי רעש. אבל הילדים לא מתעוררים. הבית כולו ישן- הגוזלית והאפרוח במיטת הקומתיים, הגור בחדר השני במיטת התינוק, והחצי בחדר השינה שלנו. אני נושמת את החושך, את השקט המבורך. זה ערב חג כלשהוא, או אולי ערב שבת..? הכול כבר הפך לבלילה מתישה, מטשטשת. נרדמתי גמורה, באפיסת כוחות, אחרי ארוחה חגיגית כלשהיא שאילתרתי לכבוד המאורע. אבל עכשיו אני עירנית לגמרי, ועוד לא סימנתי וי על האימון היומי, בדרך לכבוש את אתגר 21 הימים של אימונים שהצבתי לעצמי. אני נועלת נעלי התעמלות ויוצאת לרוץ ברחובות. רחובות גדרה מנומנמים עוד יותר מתמיד בשעה כזאת של חג כלשהוא. האוויר קריר, המוזיקה באוז