מותר לאמא להיות עצובה?

בכל שנותיי הרבות בעבודה עם בעלי חיים,  רק פעם אחת בכיתי מול בעלים.  אני זוכרת את זה היטב- הייתי במרפאה הרבה אחרי שעות הסגירה, כשקיבלתי שיחת טלפון ממשפחה שביקשה לבצע המתת חסד בכלבה.  לא הכרתי אותם לפני כן.  בקור רוח וקורקטיות עדכנתי אותם שבמקרה אני במרפאה,  ושיגיעו.  הכלבה היתה כלבת עוקץ לשעבר,  רועה בלגית יפהפיה,  שסבלה מעל שנה מלימפומה.  הבעלים עשו כל מה שניתן לעשות,  אבל הכלבה הגיבה לא טוב לטיפולים,  ואחרי שנה ומשהו של ניסיונות,  מערכות גופה קרסו.  את כל זה גיליתי באותן כמה דקות ראשונות.  מי שהסביר לי את זה היו הוריה של הבעלים הרשמית,  חיילת עוקץ משוחררת,  שלקחה איתה את הכלבה בתום השירות. החיילת עצמה לא נראתה מודעת לקיומי.  היא כרעה אל מול כלבתה,  שהיתה שכובה,  חלשה,  רועדת ובמצוקה נשימתית,  חיבקה את צווארה ובכתה.  בשעה שהכנסתי לוריד צינורית עירוי- דרכה מבצעים את המעשה,  חזרה הבחורה הצעירה,  שוב ושוב,  על המנטרה אותה לחשה באוזניי הכלבה "אני אוהבת אותך,  אני אוהבת אותך".  ואיכשהוא,  אף על פי שלא הכרתי אותה בכלל,  אף על פי שזו ממש לא המתת החסד הראשונה שעברתי בחיים,  הסצנה הזאת שברה אותי.  מצאתי את עצמי מתייפחת תוך כדי ביצוע המעשה,  מול הבעלים הזרים האלו,  שהיו שרויים ביגונם.  התביישתי כל כך בחוסר השליטה.  חשבתי שעשיתי דבר נוראי- העקתי על הבעלים עוד יותר עם הצער שלי.  הרגשתי שהתנהגתי בחוסר מקצועיות מושלם.

אולי זה קשור לחינוך הפולני שקיבלתי,  אבל נראה שברוב הסיטואציות שאיתן אנחנו מתמודדים ביום יום- חייבים לשמור על איפוק.  בין אם זה בעבודה,  מול הילדים,  מול הורים אחרים או הגננת- אין מקום להתפרצויות ולהפגנת רגשות.  אני לא יכולה לקלל ולצרוח כשהגוזלית בטעות שוברת כוס,  שניה לפני שפשוט חייבים לצאת מהבית.  אני לא אמורה לצעוק ולאבד שליטה מול הגננת.  אני לא אמורה להזיל דמעה כשאני מוסרת לבעלים של מטופל חדשות רעות.  ישנם קודים של התנהגות,  ואלו מחייבים שמירה על איפוק.

ימים קשים עוברים על כוחותינו.  בשבועיים האחרונים קרו כמה דברים- נאלצתי,  מסיבות מנהלתיות, לעבוד כל ערב עד שמונה- מה שאומר שאני חוזרת לקראת תשע בערב,  ומה שאומר,  באופן בלתי נמנע- שבמשך שבועיים לא הוצאתי את הילדים מהגן.  לא אכלתי איתם ארוחת ערב,  לא עשיתי להם אמבטיות ולא אמרתי להם לילה טוב.  מעבר לקושי הלוגיסטי,  שבו החצי השני נאלץ יום יום לצאת מהעבודה מוקדם,  להוציא שני פעוטות ולתפעל לבדו ארוחת ערב ואמבטיות (לרוב,  לפחות בחלק מהערבים, העבודה מתחלקת), ישנו גם הקושי הרגשי- הזאטוטים,  ובעיקר הגוזלית,  זקוקים לאמא שלהם,  שתשאל איך היה בגן ותארגן פליי דיטיים.  החוסר היה ניכר,  והתבטא בהתנהגות עקשנית,  דווקא-ית,  עם המון 'לא רוצה את אמא,  רוצה את אבא'  ובקרים של מריבות על התארגנות ויציאה מהבית.  אם זה לא מספיק,  וירוס דמוי שפעת אימתני עבר בשבועיים האלו את בני הבית- התחיל בגוזלית,  עבר אליי וממני לחצי השני, והותיר את כולנו תשושים ומוצפים.  הבית,  שאף פעם לא מצטיין בניקיונו,  הגיע לרמות של טינופת כאלה שחששתי שבכל רגע ידפקו על דלתי נציגים של משרד הבריאות,  לבושים סרבלים ומסיכות אב"כ. המקרר נראה ריק בכל פעם שפתחתי אותו בימים האחרונים.  במה החצי השני מאכיל את הילדים בערבים?  תעלומה,  אבל החלטתי שאני מעדיפה לא לשאול. כך שאת יום החופש הראשון שלי לאחר אותם שבועיים,  ידעתי שאבלה בנקיונות של הבית,  או כמו שניסחתי זאת בראשי- בטבילתו באקונומיקה.  באופן קצת מוזר,  די ציפיתי לזה- יום שלם שבו הילדים בגן,  מישהו אחר מטפל בלקוחות המרפאה,  אני מפעילה מוזיקה על פול ווליום,  מרוקנת את הראש מכל דבר מורכב יותר מהמילים של 'נמסטה' של סטטיק ובן אל ומקרצפת את הבית.  אם אהיה מספיק יעילה אוכל לסיים את הבוקר במקלחת, וממש לחפוף ראש! אולי למרוח קצת לק,  לסדר גבות.  בארבע וחצי אלך לאסוף את האוצרות,  אביא אותם לבית מבריק ומצוחצח, ואבלה איתם אחר צהרים מופלא של זמן איכות הורי נדרש ביותר.  בערב נתקתק אמבטיות וארוחת ערב, ואולי אפילו נזכה לכמה דקות של רומנטיקה,  מחובקים מול הטלויזיה,  לפני שנקרוס ונירדם בסלון.  במונחים של אמא עובדת עם בית מבולגן-תמידית- יום מושלם.

כשהגיע האסמס מהגננת של האפרוח,  ידעתי עוד לפני שפתחתי אותו.  אני לא זוכרת בדיוק מה עשיתי,  אבל היה פרץ של אלימות כלפי הטלפון,  ורצף של קללות שהביך אפילו את הכלבות שנמנמו לידי,  וכבר שמעו קללה או שתיים מימיהן.  כשפתחתי את האסמס וראיתי את מה שציפיתי לראות- צילום של מדחום דיגיטלי עם הספרות 38.2 עליו, פרצתי בבכי.  בכי קצר ויבש,  כי נורא מביך שהגננות יראו עליי שבכיתי כשאני באה לאסוף את האפרוח.
בשעות הראשונות עוד הייתי קצת אופטימית- כבר ויתרתי בראש על חפיפת השיער,  וגם על ניקוי זגוגיות החלון,  שכבר מזמן לא שקופות (היתרון היחיד של זה הוא,  שלפחות אנשים מבחוץ לא מצליחים להסתכל פנימה ולראות כמה הבית מלוכלך).  החלטתי שאנקה אבק,  אטאטא ואשטוף.  התוכנית היתה לשים לאפרוח את הערוץ האהוב עליו בטלוויזיה,  ולרקד לצלילי שירי הילדים בעודי מקרצפת את השיש.  האפרוח פחות זרם.  הוא לא רצה שירים,  הוא רצה על הידיים.  הוא רצה לשחק באוטובוס,  במשאית,  ברכבת- אבל רק ממקום המבטחים של הידיים של אמא.  אכולת ייסורי מצפון ניסיתי שוב ושוב לפתות אותו לראות טלוויזיה- ללא הצלחה.  רציתי לצרוח.  רציתי להניח את הראש על הספה וליילל בבכי.  במאמץ עילאי חשבתי על נפשו הרכה של האפרוח,  ומה יקרה אם יראה את אמא בוכה.  ניגבתי כמה דמעות סוררות והתיישבתי מול הטלוויזיה כשהאפרוח חבוק בזרועותיי.  הוא היה מתוק,  מצחקק ומתפנק,  וחשתי ייסורי מצפון נוראיים על זה שהעדפתי לנקות את הבית בזמן שהוא חולה ורוצה את אמא.
כמה דקות עברו עלינו בנעימים,  עד שהאפרוח התחיל לעשות קולות של רעב.  'קולות של רעב'  מבחינת האפרוח זה להיעמד מול המקרר הסגור ולדרוש שארים אותו על הידיים כדי שיוכל לבחור מה בא לו לאכול.  אלא שהפעם,  נוכח המקרר הריק,  האפרוח תלה עיניים עגולות בקופסא הבודדת של טחינה גולמית שעמדה במרכז המקרר,  ונראה חסר אונים. למרבה הצער,  נראה שאין מנוס מלעזוב הכול- את שקית הזבל הגדולה שעומדת במרכז הסלון,  את בקבוק האקונומיקה על השיש,  את ערימת האבק במרכז המטבח-ולנסוע לסופר.  אבל זה בסדר,  היתה לי תוכנית!  נתקתק את הקניות בסופר.  בדרך חזרה- בדיוק שעת שנת הצהרים של האפרוח- הוא יירדם במכונית,  ולי נותר רק להעביר אותו למיטה ולסיים את הניקיונות- לפחות של הסלון והמטבח,  התפשרתי.  כל הדרך עד לסופר,  העיניים של האפרוח איימו להיעצם.  בלי שום ייסורי מצפון מצאתי את עצמי מחפשת בשבילו משאית,  אוטובוס ואוטו אדום,  שרה בקולי קולות ואפילו שולחת אחורה יד ברמזור אדום ומדגדגת אותו- רק שלא יירדם עכשיו ויהרוס לי את כל התוכניות.  הקניות עצמן עברו בטשטוש.  מצאתי את עצמי,  במקום להצמד לרשימת הקניות של ירקות,  תפוחים ופתיתים,  קונה בעיקר מזון נחמה- איכשהוא מצאו את דרכם לעגלה עוגת שמרים,  ניוקי מצונן עבודת יד וחבילה של טורטיות.  כשהגעתי לפרוק את העגלה ברכב גיליתי,  באופן בלתי מוסבר,  שכל תא המטען של הסקודה סיטיגו הקטנטונת שלי עמוס עד אפס מקום בבימבות ועגלות.  בשלב זה הייתי כל כך עייפה ומתוסכלת,  שזה בפני עצמו גרם לדמעות של זעם לעקצץ בעיני.  מחיתי אותן במהירות על הגב של האפרוח מבלי שיראה.  במקום זה קשרתי את האפרוח בכיסאו ואמרתי בעליצות מזויפת- "עכשיו אתה יכול ללכת לישון!"  דחפתי את הקניות סביב האפרוח ובין המושבים,  ויצאנו לדרך.  אלא שהאפרוח לא נרדם.  ממשיך את הקו שלי,  הוא דאג,  בהגדלת ראש של ממש,  למצוא בעצמו משאיות,  אוטובוסים ומכוניות אדומות,  ולהתפעל מהם בקול רם.  נאלצתי להשקיע עוד רבע שעה בנסיעה הלוך וחזור ב'אזור הבאמפרים',  שהוא המרדים הקבוע שלנו בעתות מצוקה.
לרוב,  האפרוח עובר בקלות מהרכב למיטה כשהוא ישן.  לא הפעם.  האפרוח התעורר והגיב בצרחות מלוא הגרון כשהכנסתי אותו למיטה.  כל ניסיונותיי לשדל אותו לשים ראש ולהירדם- עלו בתוהו,  בעודו צורח בטונים שמאיימים על שלמות החלונות המאובקים.   ועד כאן עמדה לה יכולת ההכלה העצמית שלי.  מצאתי את עצמי,  יחד עם האפרוח, מייבבת בקול רם.  בכיתי על הכול- על היום המושלם שהתחרבש,  על הבית המטונף, על הגוזלית שכבר שבועיים רוצה רק את אבא,  על המטופל,  חתול בן 15 יקר לליבי,  שמת לי השבוע במרפאה אחרי מאבק על חייו.  בכיתי ויללתי,  דמעותיי מתערבבות בדמעות של האפרוח, צרחותיו מכסות על התייפחויותיי,  והבכי רק מתגבר כשאני חושבת על איך אני מצלקת את נפשו העדינה, חושפת אותו לבכי של אמא שלו,  והוא רק בן שנה ושמונה חודשים.

אז האם באמת צילקתי אותו? אני מתחבטת במחשבה חצי שעה אחר כך,  בחדר הילדים.  אני יושבת על כיסא ההנקה.  האפרוח ישן בזרועותיי.  שנינו התשנו את עצמינו בבכי.  הוא נרדם,  הריסים הבלונדינים היפים שלו נחים על הלחיים הורודות,  תמונה של יופי ושלווה.  אני מתנדנדת בחושך,  מקלידה שורות אלו ותוהה- האם צילקתי אותו?  האם גרמתי לו מצוקה?  או אולי עצם העובדה שכל היום הזה עצרתי את עצמי,  אצרתי את הרגש והדמעות- עשה יותר נזק?  אני נזכרת במשהו ששמעתי פעם בהקשר של מריבות הורים מול הילדים.  כשהגוזלית הייתה תינוקת היה לי מאוד חשוב שלעולם לא נריב מולה. ואז קראתי משהו שמאוד התחברתי אליו- רעיון,  דיעה- זה בסדר שהילדים ייראו את ההורים רבים,  כל עוד הם גם רואים אותם משלימים.  הריי מריבות הן חלק מהחיים,  וצריך לדעת גם איך לריב- וגם איך להשלים.  מצאתי את עצמי מסכימה מכל הלב עם התיאוריה הזאת.  היום אני בהחלט מוצאת את עצמי מתווכחת עם החצי השני מול הילדים.  מצד שני,  אותם וויכוחים הם הרבה יותר מחושבים, מאופקים.  פחות הרמות קול,  יותר רציונליזציה.  כשחושבים על זה,  אולי ההכרח לריב יפה מול הילדים,  מועיל גם לזוגיות שלנו.  לפני שהילדים נולדו,  בהחלט זכורות לי מריבות שכללו אותי זורקת נעליים לכיוונו הכללי של החצי.  אבל האם זה אותו הדבר? הילדים צריכים ללמוד את הדרך הנכונה לריב,  אבל האם הם צריכים ללמוד לבכות?  במידה מסוימת כן,  אני חושבת. הילדים צריכים ללמוד שזה בסדר להביע רגשות.  ככל הנראה פחות בהצגה גרנדיוזית של בכי חסר מעצורים,  ויותר בהסברים בסגנון- 'אמא עצובה עכשיו'  או 'אמא מתוסכלת עכשיו'.  מותר להזיל דמעה,  מותר לאבד שליטה, אבל נראה לי שמוטב שלא- מוטב להכיר ברגש מבלי לאבד שליטה,  להודות בו,  לקרוא לו בשמו.  אולי אם הייתי עושה את זה כבר מהבוקר,  מודה בפני הגננות כמה אני מבואסת,  מודה בפני האפרוח שאני מתוסכלת,  לא הייתי מגיעה למצב הזה,  של שבירה ואבדן שליטה.  ואולי לא.  אולי כל אחד מתישהוא מאבד שליטה.

את המשפחה של כלבת העוקץ לא ראיתי הרבה זמן אחרי זה.  למעשה,  לא הייתי בטוחה בכלל שאזכור את שמם,  או אזהה אותם.  אבל אז נכנסה במשמרת אחת האסיסטנטיות לחדר הטיפולים,  בערך חצי שנה מאוחר יותר.  היינו 3 רופאות במשמרת עמוסה של יום שישי.  "יש משפחה בחוץ"  אמרה לי האסיסטנטית " הם הגיעו בסך הכול לחיסון של גור חדש,  אבל הם מוכנים לקבל רק אותך". ושם הם היו,  מחויכים,  עם רועה בלגי קטן בן חודשיים.

התפרצות של רגשות זה אולי  לא אידיאלי,  אבל חלק מהחיים.  אולי זה קורה לאימהות הכי טובות,  לאנשי המקצוע הכי טובים,  לוטרינרים הכי טובים.  פעם ב..  צריך לאבד שליטה.  בתקווה לא לצלק אף אחד בדרך.