ההבטחה שבגשם
"אמא, אפשר לצאת החוצה לגשם, בבקשה בבקשה??" שלושה ילדים מרימים אליי פניהם בהתרגשות וציפיה. הגוזלית, כבר בת שש, לבושה בחולצת בית הספר וסווטשירט בלי סמל (כי קורונה, ובפעם האחרונה שהלכה לבית הספר עוד היה קיץ), משתוקקת יותר מהכול למצוא חילזון שדה. חיכתה לזה כל הקיץ. הבנים, לבושים מכנסים קצרים, סווטשרטים וסנדלים (כן, לא נערכנו לחורף- רוצים לעשות סצינה?) רוצים לשמוע רעמים ולראות ברקים. אני מסרבת. אם עכשיו יצאו לגשם, הבגדים והנעליים יירטבו ואצטרך להחליף הכול, לעבור שוב את הרוטינה המייגעת של להלביש שלושה ילדים למסגרות על הבוקר, בשעות האלו שכל מה שבא זה שסוף סוף, סוף סוף ילכו כולם למסגרות ויעזבו אותי לשתות קפה בשקט. הכול פשוט היה קשה מדי לאחרונה. רועש מדי. רק תנו לי לשתות קפה בשקט. כמה דקות אחר כך, יש הפוגה בגשם, ואנחנו יוצאים ברגל לסיבוב הפיזור בגן ובבית הספר. ודווקא אז- כשפוגשים בדרך חברים עם מטריות, עטויים מעילים וסוודרים (חלקם, אני מגלה בהקלה, גם נועלים עדיין סנדלים), כשהגשם שוב מתחיל לטפטף עלינו, ואז להמטיר מבול מטורף, ואנחנו מוצאים עצמנו, בליל של ילדים ואימהות רצים בצחקוקי