ששש... אמא עובדת...

יום שני בשבוע, יום עשירי מאז נסגרו הגנים. אני יוצאת מהבית. חושך בחוץ, ריק ושקט באופן חריג לשעה שמונה בערב. אני מרכיבה אוזניות. מסובבת כתפיים. מזדקפת. ומזנקת.   מתחילה לרוץ.   משאירה מאחוריי יום ארוך, מתסכל ומלא ברגעים של כמעט בכי, כמעט התפרצות. וגם כאלו של התפרצות ממש. בעוד שעה אחזור הביתה, אבדוק את אתרי החדשות, אתעדכן במניין החולים, וגם באיסורים החדשים, שכוללים בדיוק את מה שאני עושה עכשיו. אבל נכון לעכשיו- אני רצה. לא רצתי הרבה זמן, ובכל מקרה ריצה היא לא ממש הספורט שלי. אני בטוחה שארוץ רק חצי קילומטר ואחזור. אבל התסכול משמש לי דלק, הכעס והפחד- מנוע. והרגליים שלי זזות מעצמן, שורפות את המתח, את התסכול, את הזעם, עוד קילומטר ועוד אחד. וכשאני מגיעה לקצה היישוב- משהו בי נרגע. עשרה ימים שכולנו בבית. החצי עובד מהבית. הילדים- בני 5.5, 4 ו1.5- לא במסגרות. אני עובדת לסירוגין, וחוזרת בצהרים. כשביטלו את המסגרות של הילדים אחזה אותי אימה כמעט משתקת. אני לא יודעת מה הלחיץ אותי יותר- הפן הלוגיסטי- השאלה מי ישמור על הילדים, כשאנחנו בעבודה ואי אפשר לגייס את הסבתות? מה הם יאכלו? מה הם יעשו? או הפן

כשהייתי ילדה קטנה, רציתי להיות מתעמלת. נדיה קומנצ'י הבאה, אבא שלי היה קורא לי כשהייתי בת ארבע ובת חמש, והייתי מבצעת גלגולים ושפגטים, גלגלונים ועמידות ידיים, על הדשא מול עיניהם הצופות של הוריי. ביררתי כל מה שיכולתי על מודל החיקוי הזה, המתעמלת הראשונה שקיבלה ציון מושלם בתחרות אולימפית. צפיתי בסרט המתאר את חייה, נרשמתי לחוג התעמלות קרקע והתאמנתי, התאמנתי, התאמנתי.   אז, כשהייתי בת שש או שבע, הגיע אלינו בוני, הכלב המיתולוגי. מילדה שמפחדת מכלבים גיליתי רבדים חדשים לגמרי של אהבה. אבל זה סיפור אחר. באותו זמן התוודעתי לראשונה למקצוע חדש, שלא ידעתי על קיומו- וטרינר. האיש הכל יכול שהציל את בוני שלי ממחלת הפרוו. האדם הסמכותי שהיינו מגיעים אליו פעם בשנה לחיסון. התחלתי לטפל בכל חתולי הרחוב וכלבי הרחוב אצלנו בשכונה. ומעבר לכתף כבר הפסיקו לקרוא לי נדיה קומנצ'י הבאה, אלא לחשו- היא תהיה וטרינרית. עד החטיבה עוד הייתי בנבחרת היישובית של התעמלות קרקע. פליקפלאקים וסלטות, כוח וגמישות, עניינו אותי יותר מספרים ומחברות, שיעורי בית ועבודות הגשה. ואז מישהו אמר לי, שמי שלא מכין שיעורים, לא לומד