ההבטחה שבגשם



"אמא, אפשר לצאת החוצה לגשם, בבקשה בבקשה??" שלושה ילדים מרימים אליי פניהם בהתרגשות וציפיה. הגוזלית, כבר בת שש, לבושה בחולצת בית הספר וסווטשירט בלי סמל (כי קורונה, ובפעם האחרונה שהלכה לבית הספר עוד היה קיץ), משתוקקת יותר מהכול למצוא חילזון שדה. חיכתה לזה כל הקיץ. הבנים, לבושים מכנסים קצרים, סווטשרטים וסנדלים (כן, לא נערכנו לחורף- רוצים לעשות סצינה?) רוצים לשמוע רעמים ולראות ברקים. אני מסרבת. אם עכשיו יצאו לגשם, הבגדים והנעליים יירטבו ואצטרך להחליף הכול, לעבור שוב את הרוטינה המייגעת של להלביש שלושה ילדים למסגרות על הבוקר, בשעות האלו שכל מה שבא זה שסוף סוף, סוף סוף ילכו כולם למסגרות ויעזבו אותי לשתות קפה בשקט.

הכול פשוט היה קשה מדי לאחרונה. רועש מדי. רק תנו לי לשתות קפה בשקט.  כמה דקות אחר כך, יש הפוגה בגשם, ואנחנו יוצאים ברגל לסיבוב הפיזור בגן ובבית הספר. ודווקא אז- כשפוגשים בדרך חברים עם מטריות, עטויים מעילים וסוודרים (חלקם, אני מגלה בהקלה, גם נועלים עדיין סנדלים), כשהגשם שוב מתחיל לטפטף עלינו, ואז להמטיר מבול מטורף, ואנחנו מוצאים עצמנו, בליל של ילדים ואימהות רצים בצחקוקים למחסה של הגן-אני מרגישה מה שלא הרגשתי כבר שנים- התרגשות מבוא הגשם הראשון.

פעם, מזמן, החורף היה העונה האהובה עליי. כמו הילדים שלי, חיכיתי לבוא הגשם הראשון. ציפיה לימים של התכרבלות סביב הפוך, סרטים רומנטיים בטלויזיה, וכוס סיידר תפוחים חם עם קינמון. הייתי יוצאת לריצה בגשם, חוזרת ספוגת מים ומאושרת למקלחת חמה. הייתי יוצאת עם הכלבות לטיול, צוחקת עליהן כשהיו מתנערות ומחפשות מחסה מהטיפות. אבל משהו קרה לי בשנים האחרונות. שינויים של הגוף הפכו את הקור לבלתי נסבל עבורי. תהפוכות של הנפש הפכו את החורף לזמן מדכא, מגביל. צריך לקשור את הילדים לכיסאות הבטיחות ברכב, בזמן שהגשם מרטיב את הגב. לרוץ איתם בגשם את המרחק שבין החניה לגן, כשהמטריה תמיד קטנה מכדי לכסות את כולנו. להגיע רטובה לרחוב בו נמצאת המרפאה, לצלוח נהרות של מים על הכבישים והמדרכות, להכנס, לנער את המטריה. לבלות את היום בויכוחים עם האסיסטנטית שרוצה לכבות את החימום ולפתוח דלת, ולקפוא יום שלם- כי איכשהוא אני תמיד קופאת יום שלם, גם כשהמרפאה מחוממת עד למקסימום. לחזור הביתה, לאסוף את הילדים ולהשאר תקועה בבית, כולנו חסרי מנוחה ועצבנים, כי אי אפשר לצאת בגשם. ומהעונה האהובה עליי החורף הפך לדבר שנוא, שצריך לעצום עיניים, לחשוק שיניים  ולצלוח אותו.

הכול היה קשה מדי, השנה. הגל הראשון של הקורונה, עם הסגר הראשון, שבר אותי. הנסיון לתמרן בין ילדים שתקועים בבית, מורחקים מכל מה שהכירו, לבין עבודה, שרק הפכה תובענית יותר בימי הקורונה והחצי השני שעבד כמוני במשמרות, אבל  נשאר הרבה יותר בבית עם הילדים, ואיבד סבלנות. זה הותיר אותי מותשת ורצוצה. מצאתי את עצמי נעה בין בית, שלא היה עוד מפלט, לעבודה, שכבר לא הצלחתי למצוא בה יעוד ושמחה. עשיתי כמיטב יכולתי להאחז בדברים שמשמחים אותי- לימודי הדרכת פילאטיס, שגרמו לי אושר רב. חצי שעה ביום של שקט, עם החצי השני- בימים הבודדים בהם שנינו לא עבדנו בערב, אחרי שהילדים נרדמו.

כשהסגר הראשון נגמר, התחלנו כולנו להתאושש. הילדים החלו חוזרים לשגרה. אני אימצתי שגר של חתלתולים יתומים ושאבתי סיפוק ותחושת ייעוד מלראות אותם גדלים ומתחזקים, ממלאים את הסלון בבלגן ולכלוך, ביללות וזינוקים. במקביל הבנתי מהי העבודה שלי בשבילי, ומה היא כבר לא. וברגע של החלטיות, שקדמו לו היסוסים רבים, התחבטויות ותחושה מנדנדת שמשהו כבר איננו במקום- עזבתי מקום עבודה בטוח, כדי להתחיל משהו אחר וחדש לגמרי. זה היה, כנראה, מפחיד- אבל לא ממש היה זמן לפחד. עד שסיימתי את התחייבותי למרפאה כבר היה אוגוסט, שלושת הילדים היו בבית ונשאבתי לתפעול היומיומי. כשאוגוסט הסתיים היו לי בדיוק שבועיים להשקיע את כל כולי במבחני הסיום והמטלות שנדרשתי לעמוד בהן כדי לסיים את קורס ההדרכה ולקבל תעודה. המבחן המעשי, שסיכם חודשים של עבודה קשה ושבועות של אימונים אינטנסיביים, התקיים בדיוק יום לפני שנכנסנו לסגר השני.

ונכנסנו לסגר שני. אם אני חייבת להשוות- הוא היה קל יותר מהסגר הראשון. ללא הצורך לתמרן במקביל למשרה מלאה ולחצי מותש, יכולתי פשוט להיות עם הילדים. וזה היה נחמד, בהתחלה. ועבר למתיש ושוחק בהמשך. וכשהתחילו לימודי הזום של כיתה א', ושוב התעורר הצורך לג'נגל- הפעם בין שני קטנים הדורשים את תשומת הלב, לגדולה שאומרים לה לשבת בשקט, בחדר סגור ובלי הפרעות ברקע, אבל עם אמא שיכולה לתפעל את הזום- זה שוב כבר היה קצת יותר מדי. יותר מדי לקטנים- שהשתעממו ורצו תשומת לב וכעסו שכל זמני הולך ללימוד קריאה. יותר מדי לגוזלית, שרצתה לשחק עם האחים שלה במקום להיות תקועה כל היום מול מטלות שהתקבלו בעולם וירטואלי. ויותר מדי לי, שכעסתי על הקטנים, שהפריעו לי ללמד, כעסתי על הגוזלית, שלא רצתה ללמוד, וכעסתי על עצמי על שלא הצלחתי להיות סבלנית יותר כלפי כולם, בתקופה הזאת שהיא פשוט קצת יותר מדי בשביל הילדים שלנו. חלמתי על לפזר ילדים למסגרות בשקט, על לשתות קפה חם בדממה. על להתחיל לעבוד- לכתוב מערכי שיעור פילאטיס בשקט ופשוט לתרגל, לתרגל, לתרגל כל היום.

הייתי בטוחה שלא אצליח להפסיק לבכות, כשסוף סוף הילדים ילכו למסגרות, ויתנו לי להתפרק בשקט מכל התקופה הזאת. ואז זה הגיע-לפני יומיים, הכול פתאום נפסק. הגוזלית, האחרונה שנשארה בבית, חזרה למסגרת. לא עוד לימודים בזום, כניסה לאתרי אופק וצילום בוידאו של קטעי קריאה. פיזרתי ילדים למסגרות, חזרתי הביתה, ונעמדתי מול בית ריק. לא האמנתי. נראה שאפילו הכלבות, החתולים, השרקנים והארנבון ממצמצים בחוסר אמון. לראשונה מזה כמעט שנה, עמדתי בסלון ושמעתי שקט. לא בכיתי, אבל כן משהו התפרק. היו כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות- לעשות-לעשות כל הסגר הזה. ופתאום הייתי משותקת- מה לעשות קודם? לקרוא על הקמת עסק? להכין מערכי שיעור? לברר לגביי ביטוח מקצועי? ואולי בכלל לנקות את הבית, לעשות כביסות ולזרוק את חומרי היצירה שהצטברו בפינה? לצבוע את השיער, לעשות שפם וגבות?  כשהדופק עלה, וההיסטריה גאתה- פרשתי מזרן על הריצפה ותרגלתי. וככל שהמשכתי והעמקתי בתרגול, הרגשתי את השרירים עובדים והתמקדתי בנשימות- נהיה קצת קל יותר להחליט.

שני הקטנים כבר בגן, הגוזלית ואני רצות בגשם המתחזק אל שער בית הספר. נראה שהמורות בכניסה עושות פרצוף לנוכח ההופעה של שתינו, מצחקקות בגשם שוטף, בטייצים דקיקים ובסנדלים. ואולי לא- מי בכלל יודע, עם המסיכות?? לנו לא אכפת- הגוזלית נרגשת עם השלל שלה- חילזון שדה גדול ויפה שזוחל לה על כף היד. וגם אני נרגשת. הגשם שוב מביא איתו תחושה של התחדשות, של נקיון. אני נזכרת בדברים הנחמדים שיש בחורף- איך פתאום כל החתולים והכלבים בבית מכריזים על שביתת נשק, ומתכרבלים יחד באותה ספה, באותה מיטה וסביב אותה שמיכה- פשוט כי קר וחייבים. מרק חם. ילדים מקפצים בשלוליות. טיולים ליער לחפש פטריות. והבטחה. הבטחה שהגשם ישטוף איתו את השנה שחלפה, את הקושי, הכאב, הלבטים והפחדים.

לפחות עד הסגר הבא.

 

 

 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תגידו לי שאני לא יכולה

אתגר 21

אתגר הקורונה