נסיבות מקלות


"נראה לי, שהיא פשוט לא אמא כל כך טובה"  הבעלים הקרייריסטית מעדכנת אותי בטלפון, ואני מכווצת את מצחי. זה לא נשמע לי הגיוני.

 שבועיים לפני כן קיבלתי שיחת טלפון בחמש לפנות בוקר.

 "משהו לא בסדר עם מילקי", אומרת הבעלים של כלבת  קינג צ'ארלס קוואליר קטנה בקול מתוח. "היא לא רגועה. היא לא אוכלת. היא לא מוכנה לנוח. ו... אנחנו חושבים שאולי היא בהריון".

 בבדיקה במרפאה, מילקי, כלבה צעירה שמעולם לא התיימרה לאחוז בגזרה של דוגמנית ביקיני, מקבלת אותי בכשכוש זנב עייף ובבטן גדולה מהרגיל. בדיקה גופנית קצרה והצצה באולטראסאונד לא משאירים מקום לספק- מילקי נמצאת בהריון מתקדם. כל כך מתקדם, למעשה, שאי הנוחות שהבעלים מתארת עשויה להעיד על שלבים ראשונים של המלטה. ואז ניגשים לתעלומה הבאה- מי האבא? לא ברור. מילקי חיה בחצר, וככל הנראה בזמן הייחום מספר מחזרים נלהבים עשו מאמצים רבים להכנס. בעלת הבית, אשת קריירה עסוקה ואם לילדים, עשתה כמיטב יכולתה להדוף אותם. נראה שבזמן שלא היו בבית אחד מהם נכנס- וזכה בפרס הגדול.

"בכלל התכוונו לעקר אותה" הקרייריסטית צונחת על הכיסא בחדר הבדיקה, חופנת את פניה בידיה. "פשוט לא הספקנו. כמו שלא הספקנו לעשות לה דיאטה... איזה בעלים איומים. ועכשיו היא בהריון ולא יודעים מי האבא" היא מציצה בכלבה מבין אצבעותיה "באמת, מילקי, איזו קלישאה מביכה". אני מסבירה לה שזה קורה, שהם לא איומים, ויש נסיבות מקילות- הבית, העבודה, הילדים...

"למה זה חשוב מי האבא?" היא שואלת אחרי שהתאוששה מההלם "זה לא כאילו שהוא ייקח אחריות..."

אני מסבירה לה שמילקי היא כלבה קטנה. במידה שזווגה על ידי כלב גדול ממנה אנו יכולים לצפות לגורים גדולים, מה שמכניס את ההמלטה להגדרה של המלטה בסיכון, וזה הזמן לחשוב על ניתוח קיסרי. מאחר ואנחנו לא יודעים- כדאי לבצע צילום רנטגן ולהעריך את מספר הגורים וגודלם.

 בצילום ניתן לספור חמישה שלדים קטנטנים-חמישה גורים.  הם נראים קטנים מספיק כדי לעבור ללא קושי בתעלת ההמלטה. באולטראסאונד הגורים לא מראים סימני מצוקה. מילקי עצמה חסרת מנוחה, אך המדדים החיוניים שלה יציבים, ואנחנו מחליטות ביחד שהדבר הטוב ביותר עבורה הוא לחזור לשקט ולסביבה המוכרת של הבית. אני מעדכנת את הקרייריסטית בסימנים שדורשים התייחסות ומשחררת אותן בברכת המלטה קלה.

*
בוקר יום שלישי, ואני מחזיקה את עצמי שלא לבכות, לפחות עד שאפזר את כל הילדים לגנים. הבוקר הזה הולך באופן פשוט קטסטרופלי, כמו כמעט כל בוקר בשבועות האחרונים. זה התחיל לפני חודשיים, כשהחצי השני טס לנסיעת עבודה בגרמניה. זה המשיך כשהוא חזר, עם פריצת דיסק וכאבים משתקים, ובמשך חודש רבץ על הספה בבית, כאוב וחסר אונים. ואז סוף סוף נראה שהעניין הזה מסתדר- אחרי ניתוח אורטופדי, חודש של מנוחה ועזרה לא מבוטלת של סבא וסבתא, החצי חוזר לעבודה, מפנה את הספה ומאפשר לי לחזור לשגרה. ואז פסח, עם הילדים בבית במשך שבוע, ואין מה לדבר על נקיון, על כביסות או על זמן לעצמנו. סוף סוף נגמר הפסח, ונראה שזהו, יש סיכוי לחזור לשליטה- והנה מלחמה בדרום, ושוב אין גנים.

השבת האחרונה לא הייתה שבת טובה. אני הייתי בכוננות. מה שאומר שתכננו לנסוע למקום קרוב לבלות בו את היום- אחת ה'חוות' שנמצאות באזורינו, ולרוב מציעות לבדר את הילדים עם ליטוף חיות, האכלת גורים, נסיעה בטרקטור ובכללי כיף גדול-במחיר ששווה את השקט. אלא שבגלל המצב הבטחוני מצאנו את עצמנו נודדים מחווה לחווה, כשכולן 'סגורות בשל המצב'. בינתים הילדים ברכב מתאכזבים, מתקוטטים ולבסוף נרדמים. כשסוף סוף הגענו לחווה פתוחה, כמעט בשתים בצהרים, כבר כולם ישנו ולא היה טעם להכנס. אכשהוא העברנו שבת בבית, ובין מריבה על צעצוע, לבכי, לציור על ספת הסלון- ניחמתי את עצמי בכך שמחר כולם בגן. אז הגיעה ההודעה שאין גנים למחרת- בגלל המצב. ביום ראשון החצי ואני התחלקנו- הוא לקח יום חופש, אבל אני נאלצתי לקחת את הילדים לעבודה בזמן שלו היתה פיזיותרפיה. שם עשו רעש ובלאגן. דקה לפני שזרקתי אותם החוצה- החצי אסף אותם, ונסע איתם צפונה, למקום שאין בו אזעקות. באותו ערב תפס אותנו סבב של אזעקות באמצע האמבטיות. ילדים רטובים וערומים עומדים בממ"ד, 'מחלקת ההסברה' עובדת שעות נוספות, וכדי להוריד מהמתח, בכל פעם ששומעים פיצוץ בחוץ אנחנו מריעים לכיפת ברזל. לילה לא שקט, ואז בשבע בבוקר מגיעה ההודעה- הגנים נפתחים! אני שולחת את כולם לגן, ובין משמרת בוקר למשמרת צהרים, בין היאבקות בכלב ענק עם אבצס לעידוד מתן צרכים בחתול פצפון- אני מקרצפת את הבית, המטונף אחרי כל החופש הזה. בתשע בערב חוזרת ממשמרת ערב והכול טוב, כי היה יום מתיש אבל הילדים בגן מחר, והבית כבר נקי.

למחרת, יום שלישי בבוקר, כלום לא הולך כמו שצריך. האפרוח, שכבר חודש מקרטע בגמילה מחיתולים, מפספס. הוא עומד ממש מולי, ואני מרגישה שהוא עושה לי דווקא. אני עושה את כל מה שאסור לעשות. אני כועסת, נוזפת, ושואלת למה. אני יודעת, תוך כדי, שזו קטסטרופה, שזה הדבר הכי גרוע לעשות- ולא יכולה לעצור בעד עצמי. את אמא גרועה, את אמא איומה! לוחש הקול בראש, ועדיין- אני לא מצליחה לעצור בעד עצמי.  דקה לפני שמורידה אותו בגן אני עוצרת. עוצמת עיניים. שאיפה. נשיפה.
"גוזלית, חכי רגע, אני רוצה לדבר עם האפרוח".  אמא מצטערת, אני אומרת. לא הייתי צריכה לכעוס ככה. אני אוהבת אותך, אתה ילד גדול ובוגר ואני יודעת שאתה מסוגל לעשות קקי ופיפי בשירותים.
משאירה את האפרוח והגור בפעוטון, מגיעה לגן של הגוזלית. כולם שם חגיגיים, לבושים לבן, בעוד הגוזלית לובשת שמלת טריקו פשוטה עם כוכבים כתומים.
"אמא, למה כולם לבושים חגיגי?" שואלת הגוזלית, הרגישה כל כך חברתית ואוהבת כל כך להתלבש חגיגי. ולכי תסבירי, שאמא שכחה עד הרגע שזה ערב יום הזיכרון, ועם הכוננות, והאזעקות, וקקי ופיפי- בכלל לא עלה בדעתי לדבר איתה על זה, ובטח שלא להלביש אותה בהתאם. מחלקת ההסברה כשלה, קרסה תחת העומס, ואיתה מחלקת יחסי ציבור.

*
באותו לילה מילקי המליטה חמישה גורים מתוקים, ללא סיבוכים. בימים הראשונים הייתי עם הקרייריסטית בקשר טלפוני צמוד. נשמע שמילקי מרגישה טוב, ומטפלת בגורים המסירות.

ואז, שבועיים מההמלטה, הגיע הטלפון. הקרייריסטית טענה שלמילקי נמאס מהגורים, והיא לא מטפלת בהם עוד. מסתבר שמילקי היא אמא גרועה. אני מכווצת את מצחי, מסבירה שזה לא נשמע סביר. מעדכנת שכלבות הן לרוב אימהות טובות מאוד, ומזכירה לקרייריסטית כמה יפה טיפלה מילקי בגוריה עד עכשיו. מזמינה אותה להגיע עם מילקי לבדיקה.

 מילקי מגיעה. חמישה גורים, יפים ומתוקים, בשלל צבעים, נישאים על כרית אחריה. היא מותשת ואומללה, לא מכשכשת בזנב ומסרבת להצעות לחטיפים. בבדיקה מתגלה הסיבה לכך, ולכך שלא מטפלת בגורים- מילקי סובלת מדלקת עטין ספטית, מכאבים ומחום. היא מקבלת אנטיביוטיקה וטיפול תומך, והקרייריסטית מקבלת הנחיות לעזור לה בטיפול בגורים בימים הקרובים.

 "אז היא לא פשוט אמא גרועה?" היא שואלת, תחושת אשם מתגנבת לקולה. אני מניחה יד על ראשה של מילקי, מגרדת מאחורי אוזנה. "הייתי אומרת שיש נסיבות מקלות".

*
אני מרגישה כאילו לעולם לא אחזור למצב רגוע, בשליטה- שהבית לעולם לא יהיה מסודר, והכביסה לעולם לא תגמר, ולעולם לא יהיה לי הזמן שהילדים שלי צריכים שאקדיש להם. ביום שלישי, אחרי שסיימתי את סבב הגנים, אני נזכרת בפניו של האפרוח כשנזפתי בו, בפניה של הגוזלית כשראתה את שאר הבנות לבושות שמלות יפות, ורוצה לבכות.
אחרי עשר דקות אני קמה, שוטפת פנים, נועלת נעלי ספורט. יוצאת לריצה. צעד, צעד, שאיפה, נשיפה. צעד, צעד, שאיפה נשיפה. את לא אמא גרועה אני מנסה שוב ושוב לומר לעצמי. את לא אמא גרועה! לפעמים יש נסיבות מקלות.
 אנצל את הפוסט הזה כדי להתייחס לעניין החוות, שבניגוד לאותה שבת- לרב דווקא מצילות אותנו. אנחנו מחבבים מאוד ביקורים בחוות, והתנסנו במספר חוות באזור. דבר אחד חשוב לי בעניין- רווחת בעלי החיים- אין לי התנגדות עקרונית לפינות ליטוף, או לשימוש בחיות לצורך מסחרי. כן חשוב לי מאוד שבמקומות שאני מבקרת בהם החיות יחיו ברווחה ובתנאים טובים, ללא התעללות. מבחינתי פינת ליטוף חייבת להיות כזו שנסגרת לפרקי זמן קבועים, כדי לאפשר לחיות לנוח. שמכילה אזור סגור שאליו יכולות החיות לברוח  כשנמאס להן. וכן- שיש בה אנשים מטעם החווה, שכל תפקידם הוא להנחות את הילדים איך ללטף את החיה ואיך לא להרים אותה, לדאוג לרווחתן של החיות במקום, ולחנך ילדים לדאוג לרווחת החיות. כבר יצא לי לבקר בפינות ליטוף איומות, כאלה שלא אחזור אליהן לעולם. אחרי שזה נאמר, אלו החוות 'הטובות' שיצא לי לבקר בהן-

-החווה של חווה בקיבוץ חפץ חיים-  ללא ספק המנצחת הגדולה במדגם. היינו בחווה של חווה ביום הבחירות, עם עוד אלפי אנשים, אך העומס הורגש רק בחניה. בפנים השבילים מרווחים, יש מספיק תאי שירותים וברזיות למים קרים. החווה ענקית ויש בה אזורים סגורים לחיות -כמו בגן חיות, נרחבים ומוצלים במידה שמאפשרת איכות חיים. איזורי ליטוף פתוחים- עם הקפדה יתרה על כל נושא רווחת בעלי החיים. בנוסף- מתנפחים, פינת יצירה, בועות סבון, עמדת הכנת פיתות, וג'ימבורי. גולת הכותרת- נסיעה ברכבת ברחבי הקיבוץ, עד לביקור ברפת וחזרה. הגענו בפתיחה, יצאנו בסגירה- עם טעם של עוד. החיסרון הגדול הוא העובדה שהחווה סגורה בשבתות וחגים (נמצאת בקיבוץ דתי). המחיר לא זול, אך בהחלט יש תמורה לכסף. שווה לרכוש כרטיסים דרך מועדוני צרכנות וכרטיסי אשראי- יש הנחות משמעותיות. במקום מזנון המציע בעיקר חטיפים וארוחות קלות. https://www.havafarm.co.il/



- החווה שלנו במושב בית אלעזרי- חווה קטנה ונחמדה מאוד. אין אפשרות ללטף את החיות- הן סגורות מאחורי גדר, אבל נחמד לראותן- טווסים, ברווזים, ארנבונים ותרנגולות, מוחזקים בתנאים סבירים. כבשים ועיזים מסוגים שונים ניתן ללטף דרך הגדר, ולהאכיל בעלים המסופקים על ידי מפעילי החווה. החווה הזאת מתאימה מאוד להורים שלא משתגעים על חווית הטבע של החווה, ומעדיפים להעביר את השבת במקום מקורה וממוזג- ישנו מתחם מקורה גדול, עם מאוררים, משחקיה מגוונת, ג'ימבורי, בצק, עמדת הכנת פיתות ופינות יצירה. ההורים יכולים לשבת ליד שולחנות במתחם המקורה, לשתות קפה (פינת קפה ללא תשלום) ולתת לזאטוטים לבחור היכן להתרוצץ. בקיץ יש מתנפחים עם בריכות קטנות, מומלץ להגיע עם בגד ים. במקום מזנון המציע ג'חנון עם ביצה, קרטיבים וחטיפים. https://www.facebook.com/funinthefarm/rf=417746301570053






-משק ברגר בכפר הס- קצת רחוק מאזור המחיה שלנו. בהחלט מקום נחמד להעביר בו את השבת. המקום נרחב ופתוח, ויש אזור הגמעת עגלים, רפת גדולה, סוסים ועיזים שניתן להאכיל בחסה שמספקים מהחווה. הילדים נהנים מעמדת הכנת פיתות, הדגמת חליבה, והחיות המוחזקות בתנאים סבירים. יש פינת ליטוף עם ארנבונים ושרקנים- בתנאים מבוקרים. http://www.meshekberger.co.il/


מקווה שהרשימה הקצרה הזאת תספק הצלה ברגעים קשים. מאחלת שלא יהיו הרבה רגעים קשים, וחזרה מהירה לשגרה!

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ההבטחה שבגשם

תגידו לי שאני לא יכולה

אתגר 21