לחזור


"ואו, איזה יופי חזרת לעצמך!" אומרים המפרגנים.

"נו, את כבר חמישה חודשים אחרי לידה", מציינות הנשמות הטובות "מה את עושה כדי לחזור לעצמך?"

וכולם טועים.



לפני ארבע שנים, חמישה חודשים אחרי שהגוזלית נולדה, התפרצה מחלה אצל ג'יני.
את ג'יני אימצנו יום חורף אחד, כשהחצי ואני עוד רק התחלנו להיות אנחנו, בשנה הראשונה שלי ללימודי וטרינריה. החלטנו שאנחנו בשלים לכלב. עד אז גידלנו רק חתולים, אבל ככל שהתהדק הקשר ביננו הרגשנו שאנחנו מוכנים לשלב הבא. ירד גשם כשהגענו לעמותה, וכמה עשרות גורים המתינו לנו וניסו לצוד את מבטינו. כולם מתוקים. כולם שובי לב. היה לנו בית קטן, בלי חצר, ובעמותה התעקשו שניקח כלב קטן. ושם היא הייתה. קצת יותר גדולה מכף היד שלי, עם פרווה שחורה מבריקה, v   סימטרי של פרווה חומה על המצח ('כמו גיבורת על', חשבתי) ועיניים גדולות ורכות. ג'יני, על שם הג'ינג'ית הקטנה מהארי פוטר. או פוצקול, כפי שכינינו אותה ביננו. מאותו רגע היא הייתה אהובת ליבנו, בבת עיננו. בלילה היתה ישנה ביננו על המיטה. באמצע היום, הייתי מתגנבת בין השיעורים לחטוף תנומה בבית, והיא היתה מתכרבלת איתי, בתנוחת כפיות, מתחת לפוך. פוצקול  היתה עבור שנינו הכלבה הראשונה שגידלנו בתור אנשים בוגרים. כל חיי חייתי עם כלבים, אבל מעולם לא היה לי חיבור כמו עם ג'יני. כלבה רגישה וחכמה, היא ידעה תמיד לקרוא את מצבי רוחנו. היא הייתה מקדמת אותנו כשחזרנו הביתה בקפיצות לגובה, יללות וכשכושים. לא היה טיול שאליו לא לקחנו אותה. כל המשפחה הכירה אותה, וכולם ידעו שעל ג'יני אסור לצעוק, אסור ללכלך. היא לא היתה סתם כלבה. היא היתה מרכז עולמנו.

שמונה שנים אחרי שג'יני הגיעה, הצטרפה אלינו הגוזלית. בחופשת הלידה הייתי מאושרת לטייל טיולים ארוכים, כששתי הכלבות קשורות ברצועה והגוזלית במנשא על חזי. ג'יני התייחסה אל הגוזלית בכבוד ובאהבה, אותה אהבה אינסופית שהעניקה עד עכשיו רק לנו- כנראה ראתה את הגוזלית כעוד שלוחה שלנו. ואז חזרתי לעבודה. עבודה אינטנסיבית, במשרה מלאה בבית חולים בלב תל אביב, ופתאום היה קשה יותר לשמור על כל הכדורים באוויר. ג'יני קיבלה פחות יחס וטיולים, אני ישנתי הרבה פחות והגוזלית קיבלה אותי לשלוש שעות לחוצות ביום, אחרי המעון. הגוזלית הייתה חולה לעיתים קרובות בחודשים הראשונים של הגן- נראה שאף וירוס לא פסח עליה. וכאמא צעירה ולא מנוסה מצאתי את עצמי פונה הרבה לרופאי ילדים.

בערב שבו הכול התחיל, חזרתי מהעבודה מוקדם כי לגוזלית היה חום. התכוונתי ללכת לרופא הילדים, וגיליתי שלט כתוב בכתב יד שהמרפאה סגורה היום, בלי הסברים. הייתי בטלפון, מנסה להשיג מרפאה אחרת, בזמן שהחצי ניסה להרגיע את הגוזלית הבוכיה. הייתי מותשת, חסרת שעות שינה, מתקשה לתמרן. ואז ג'יני נכנסה לסלון עם בובת כלב בפה. בובה של הגוזלית. וכעסתי, כי לג'יני יש את הצעצועים שלה, וזה הדבר האחרון שהיה לי כוח להתמודד איתו. כשמשכתי את הבובה מהפה של ג'יני ראיתי שהיא מוכתמת בדם. חשבתי שאולי היא נפצעה בפה. אבל כשפתחתי את הפה של ג'יני, לא ראיתי פצע. במקום זה- כל אחד מבסיסי השיניים היה מעוטר בדם. והפאניקה גאתה בי כשנזכרתי שראיתי כבר מופע כזה בעבר. רק כדי לבדוק, הרמתי אחת מאוזני הקטיפה היפות של ג'יני, ושם זה היה- החלק הפנימי של האפרכסת היה מכוסה שטפי דם. ואני זוכרת שידעתי, ידעתי באותו רגע את הדבר שהדחקתי והתכחשתי לו בשבועות שיבואו אחר כך. וזה היה יותר מדי, ובאמצע כל מה שהיה לעשות- לסדר את הבית, ולמצוא רופא ילדים, ולדאוג לסבתא שתהיה מחר בבית עם הגוזלית- הנחתי את הראש על השולחן ופרצתי בבכי. ואז נטלתי את מפתחות המכונית, לקחתי את ג'יני, ויצאתי איתה חזרה לתל אביב, למרפאה, לעשות בדיקות שכבר ידעתי מה תהיה תוצאתן.

ג'יני סבלה מתסמונת אוונס- מחלה אוטואימונית קשה, שבה מערכת החיסון תוקפת את טסיות הדם, האחראיות על הקרישה, ואת תאי הדם האדומים, מה שגורם לדימומים קשים ואנמיה קשה. ומאותו יום נכנסנו לסחרור מטורף, מרוץ נגד הזמן ונגד ההגיון. ג'יני קיבלה סטרואידים, שמדכאים את מערכת החיסון. זה לא עזר, והיא קיבלה תרופות נוספות לדיכוי מערכת החיסון, שגרמו לה לתופעות לוואי קשות. ניצלתי כל שמץ של הכרות וקשרים שהיו לי כדי לעזור לה. הטרדתי מומחים בכירים ברפואה פנימית של כלבים טלפונית, עד שהיו חייבים לעזור לי. ג'יני התחילה לקבל עירויי דם. העירוי הראשון הספיק לה לשלושה שבועות. בינהם המשיכה לקבל טיפולים לדיכוי מערכת החיסון, כולל מנה אחת של כימותרפיה. אחד המומחים המליץ על טיפול חדשני במחלה, תרופה שעולה 2000 שקלים, ואחרי דיון קצר אמרנו, החצי ואני, שנזמין אותה- יעלה כמה שיעלה. ג'יני קיבלה את התרופה- היתה מאושפזת לילה שלם, כשאני שוכבת בתא לצידה, כדי לקבל לאט את התרופה לוריד. מנת הדם השניה הספיקה לשבועיים, לפני שהאנמיה חזרה למצב מסכן חיים. ואז מנות הדם הפכו לפעם בשבוע. ופעם בשלושה ימים. וג'יני היתה רזה כל כך, ואומללה כל כך. החצי ואני היינו חוזרים מהעבודה ומתמרנים באופן בלתי אפשרי בין אמבטיה וטקס שינה לגוזלית, לבין נסיעה לבית דגן, לבתי מרקחת ופעם, בשלג, למרפאה ליד ירושלים שהחזיקה מנת דם שהתאימה לג'יני. ובאמצע החורף ישנו עם דלת הבית פתוחה, כי ג'יני לא יכלה להתאפק והרגשנו שאם תעשה צרכים בבית זה ידכא אותה מאוד. ולא היינו מוכנים לוותר. זו לא הייתה אופציה בכלל.

חודשיים אחרי שהתגלתה המחלה אצל ג'יני, כשהיצור האהוב והשמח הפך ללא הרבה יותר משק עצמות, עדיין מתוק כל כך, ואוהב כל כך, ומתכרבל ומכשכש בזנב- אבל לא אותה ג'יני- החלטנו שדי. הערב אנחנו נחליט בשביל ג'יני, ונגאל אותה מיסוריה. באותו בוקר חיכיתי לאמא שלי, שתגיע להשאר עם הגוזלית החולה כשאני בעבודה. ואז ג'יני התחילה לנשום לא טוב. וכשאמא שלי הגיעה, ידעתי שאני לא מחכה לערב, אלא לוקחת את ג'יני איתי למרפאה. הכנסתי אותה לרכב. נסעתי עד קצה הרחוב. ואז זה קרה- ג'יני אהובתי, מחמל ליבי, נשמה את נשימתה האחרונה ולא היתה עוד. עצרתי בצד והתקשרתי לחצי. ולא הייתי צריכה להגיד. הוא שמע אותי. והוא ידע.

היינו שבורי לב. תקופה ארוכה אחר כך היינו הרוסים. היום אני יודעת שבאותו יום נפרדנו לא רק מג'יני. נפרדנו מתקופת חיים אחרת, חיי רווקים נטולי דאגות, שכלבה קטנה ומקסימה היא כל עולמם. יש לנו שתי כלבות עכשיו, ומספר לא קבוע של חתולים. אני אוהבת אותם, באמת. הם יקרים לליבי. ובכל זאת, לעולם לא ארגיש כלפי אף כלב מה שהרגשתי כלפי ג'יני. כשג'יני פינתה את המקום הזה, תפסו אותו הילדים שלי. ומרגע שהם נולדו, היחס לכל חיה חדשה שנכנסה- כבר לא היה אותו דבר.

ובגלל זה, כל מי שאומר שחזרתי לעצמי- לא יודע מה הוא אומר. לא חזרתי לעצמי, לא מאז הלידה של הגור, לא מאז הלידה של האפרוח, לפני שנתיים וחצי, ולא מאז הלידה של הגוזלית, לפני יותר מארבע שנים. ואני לא מדברת על שני הקילוגרמים שהתיישבו כדרך קבע על המותניים. או סימני המתיחה, או הציצים שלעולם כבר לא יהיו אותו דבר. אוקיי, גם אלו דברים חשובים, אבל לא רק. אני מדברת על זה שכשמגיעה משפחה עם ילדים לקבל טיפול במרפאה- פתאום הילדים מעניינים אותי כמעט כמו החיה שהביאו לטיפול. אני מדברת על זה שכשאני בסופר ורואה ילדה קטנה משתטחת על הריצפה כי לא קנו לה ממתק- הלב מתמלא בתחושה של אמפטיה כלפי ההורים, ובאופן מוזר- געגוע אל הטרוריסטים הפרטיים שלי. על זה שכל סרט שעוסק בענייני הורות, או שיש בו סצנת לידה, או ילדים בכלל- גורם לי לבכות. זה שאי אפשר ללכת יחפים בבית שלי בלי שחרוז או חתיכת לגו יתקעו בכף הרגל. זה שעגלת הקניות שלי פתאום מלאה מעדנים, קורנפלקס מהסוג שהאפרוח אוהב והתפוחים הירוקים מהסוג שהגוזלית אוהבת, וכל מוצר כזה מחמם לי את הלב כשאני לוקחת אותו מהמדף. זה שאם אני ברדיוס של חמישה קילומטרים מהגן של הילדים ושומעת צפירה של אמבולנס- אני לא ארגע עד שאוודא שהוא נוסע לכיוון השני.

חזרתי לעבודה, חזרתי לשגרה, בדם יזע ודמעות הצלחתי לרדת את הקילוגרמים שעליתי (חוץ מאותם שניים, אבל בואו לא נתקטנן טוב?) עדיין- אני לעולם לא אהיה האדם שהייתי לפני הלידות.

 כשאת הופכת לאמא, את חווה אהבה בדרגות שלא ידעת שאפשרי לחוות. מי בכלל יכולה לחזור לעצמה? מי בכלל רוצה?






תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ההבטחה שבגשם

תגידו לי שאני לא יכולה

אתגר 21