לראות


כבר שבועיים שאני רואה את העולם מטושטש. זה לא דימוי, זו האמת- כבר שבועיים שאני מסתובבת עם משקפיים שהמספר שלהן קצת נמוך מהמספר שלי. אחת הזרועות שלהן מודבקת למקומה בסלוטייפ, משל הייתי הגרסה הנשית והבוגרת  של הארי פוטר. יש לזה הסבר, כמובן- בעשרים השנה האחרונות אני מסתובבת רק עם עדשות מגע, אבל בעוד קצת פחות משבוע- אני עוברת ניתוח לייזר לתיקון הראיה. ובשביל זה אני חייבת ללכת עם משקפיים. ולאור העובדה שזה רק לשבועיים-טוב, לא שווה בשביל זה לקנות זוג נורמלי, נכון? אז ככה אני מסתובבת, מקווה שאנשים לא ישימו לב לסלוטייפ, מנגבת אדים מזגוגיות אחרי שתיית תה, וטיפות גשם אחרי גיחה קצרה מהמכונית בגשם. שנים רציתי לעשות את זה, להפטר מהתלות המציקה בעדשות המגע, מהעיוורון בבוקר עד שמרכיבים עדשות, חוסר היכולת לצלול בבריכה. אבל קצת חששתי. תבינו, במשפחה שלנו אין היסטוריה טובה עם ניתוחי עיניים.
צ׳רלי הגיע למרפאה שעבדתי בה בשנתי הראשונה כוטרינרית. חתלתול ג׳ינג׳י משגע, שסבל, כמו רבים מגורי הרחוב שאינם מחוסנים,  מדלקת עיניים שמקורה בוירוס. הוא היה אולי בן חודשיים, יפהפה ומתוק להפליא. מי שהביא אותו היה נער,  עובד חווה, שהחתלתול מצא את דרכו אליה. הוא לא יכול לאמץ את החתול ולקחת אותו אליו, אבל יכול לטפל בו קצת כשהוא נמצא בעבודה. וגם לי כבר היו אי אלו חיות בבית. לא רציתי לאמץ חיה נוספת, ולכן השלמתי עם העובדה שזה כנראה הדבר הטוב ביותר שנמצא עבור החתלתול. ציידתי את הבחור במשחת עיניים ובהוראות הנדרשות. אפילו הסברתי שבעיות עיניים עלולות להדרדר במהירות, שעלול להיווצר כיב בקרנית ואותו כיב יכול לגרום במקרים קיצוניים להרס של העין.  קבעתי לו תור לביקורת יומיים לאחר מכן ונפרדנו בחיוך. אבל הבחור לא הגיע לביקורת. כשהתקשרתי אמר שהוא נורא עסוק, שרוב הזמן אין לו רכב ושהוא משתדל לתת את הטיפול כראוי, ועד כמה שהוא יכול לשפוט החתלתול נראה בסדר. זה לא מצא חן בעיני. נשמע שהחתול לא מקבל את הטיפול האופטימלי, והייתי שמחה לראותו לביקורת. אבל מה יכולתי לעשות? הזכרתי לבחור את המהירות בה בעיית עיניים יכולה להדרדר, הזכרתי את שעות הפעילות של המרפאה וציינתי שנשמח לראותו תמיד. ניתקתי את השיחה בתחושת אי נוחות, ופניתי לשאר המטופלים.
עברו שבועיים עד שראיתי שוב את הגור הקטן. הבחור הביא אותו לביקורת, ואפילו לא חשב שיש בעיה. אבל לעיניים מקצועיות ניכרה הבעיה. באותו רגע, איך לומר- חשכו עיני. עין ימין היתה די בסדר- ניכר שהתפתח בה כיב עמוק, אך הכיב החלים, ובמקומו נותרה צלקת- איזור עכור על הקרנית השקופה, שככל הנראה מפריע קצת לראיה, אך אין לו השפעה משמעותית על חייו של החתול. הבעיה האמיתית היתה בעין שמאל- התפתחה בה גלאוקומה כל כך חריפה, כתוצאה מדלקת עיניים קשה, שבקושי ניתן היה לזהות את חלקי העין. העין היתה ענקית ונפוחה, עיוורת לחלטין, ואם מה שלמדתי בשבע שנים נכון- כנראה גם פועמת בכאבי תופת. היה ברור שהדבר היחיד שניתן לעשות עבור החתלתול הוא להכניסו לניתוח שבו תוסר העין המודלקת, הכואבת וחסרת התועלת. זה נשמע אולי נוראי, אבל למען האמת הרבה חתולים וכלבים מסתובבים להם בעולם עם עין אחת, ומסתדרים לא רע בכלל. וזה העניין המדהים עם כלבים וחתולים- הם מתמודדים טוב עם מומים. חתול שיש לו עין אחת לא משווה את בבואתו במראה עם חתולים אחרים בשכונה. הוא לא יודע שהוא שונה. ואחרי שהוא מסתגל לשוני- זו עובדה. ככה נראים חייו, ואין לו מחשבות מלנכוליות על איך היו נראים חייו אם רק היה שלם יותר. על זה נאמר- אין ידע- אין דאגות.
אבל כשהסברתי לבחור שהחתול זקוק לניתוח, הוא הרים את ידיו באוויר, כאומר ׳עד כאן׳. ׳שמעי, סך הכול רציתי לעזור קצת לקטנצ׳יק. אני סטודנט. אני לא יכול עכשיו לשלם על ניתוח ולטפל בחתול אחרי ניתוח". כמה דקות שתקנו, שנינו בוהים בגור הקטן חובט בכפתו בצינור האינפוזיה המשתלשל מהתקרה.  מליון מחשבות עברו לי בראש- בתור התחלה, אפילו עם העין המחרידה- הגור באמת היה יצור מקסים, ג׳ינג׳י קטן, מגרגר ומתמסר. כאב לי הלב לחשוב עליו עוזב ככה, סובל מכאבים, נטוש בחווה, אחד מעוד חתולי רחוב רבים. ודבר הרבה יותר נורא הכביד עליי- הרגשתי אחריות. מה אם רק הייתי מנדנדת עוד קצת לבחור שיגיע לביקורת..? מה אם הייתי לוקחת את החתלתול אליי הביתה, כדי לוודא שהוא מקבל את הטיפול הטוב ביותר..?  מצחיק איך הדברים האלו עובדים אחרת אצל כל אחד- הבחור דווקא לא חש אחריות בכלל. מבחינתו הוא לקח חתול רחוב לוטרינר, טיפל בו כמיטב יכולתו, ועשה מעל ומעבר לדרישות. ברמה כלשהיא הוא גם צודק.
הגורון עזב את צינור האינפוזיה ועבר לחבוט בפקק של מחט, כשהוא בסכנה של ממש ליפול מהשולחן בהיסח הדעת. ביקשתי את סליחתו של הבחור ויצאתי מהחדר. התקשרתי למנהלת המרפאה, סיפרתי לה על המצב, ושאלתי אם יש באפשרותנו, כמרפאה, להגמיש קצת את החוקים ולעזור לחתלתול. "אני אגיד לך מה" היא אמרה "אני מוכנה שנעשה את הניתוח בלי לחייב את הבחור, בשני תנאים- אחד, שאת מנתחת, והשני- שמוצאים לחתול הזה בית. אני מוכנה לספוג את עלות חומרי ההרדמה והניתוח, אבל אני לא יכולה להרשות שחתול רחוב יתגורר לו כאן עד שנמצא מה לעשות איתו". זו היתה הצעה הוגנת, ואני הודיתי לה והתחלתי לעשות טלפונים. באמת שלמצוא בית לקטנטון לא אמורה להיות בעיה קשה. אמנם חתולי רחוב יש מליונים, והם תמיד מחפשים בית. אבל גור קטן? ג׳ינג׳י? לא בעיה. נכון? לא ממש. מספר מפתיע של אנשים נרתעו מהרעיון של אימוץ חתלתול עם עין אחת. לבסוף התקשרתי לדודה שלי, חובבת חתולים, והיא באנחה (בכל זאת, כולנו באנו מפולנייה) אמרה כן, ולפני שתספיק לשנות את דעתה כבר ניתקתי את השיחה, שחררתי את הבחור לדרכו (ההקלה ניכרה על פניו כשיצא) ונתתי לחתלתול זריקת טשטוש.
החצי השני די הופתע באותו ערב, כשחזרתי מהעבודה עם קופסת נעליים ובתוכה גורון חצי רדום, שעין אחת שלו תפורה ועצומה. כן, זה לא היה חריג כל כך בעבודה שלי, ובכל זאת שנינו כבר חשנו שעברנו את מכסת בעלי החיים שיכולים להתגורר אצלנו. אבל אחרי שהרגעתי אותו שהגורון לא כאן כדי להשאר, הוא שמח להעביר את הערב בליטוף וכרבול של הגור.
הימים עברו, והגורון הלך והתחזק. בהתחלה תכננתי להעביר אותו לדודה מ׳ אחרי יום-יומיים, כשיתאושש מהניתוח. "אבל תגידי" אמרה דודה מ׳ כשהתקשרתי אליה "הוא לא צריך לקבל עוד תרופות?" כן, הוא צריך. למשך שבוע. וכך סוכם שנביא אותו מייד בתום הטיפול התרופתי. "אבל... לא עדיף כבר שתשאירי אותו אצלך עד אחרי שתסירי לו את התפרים?" אוקי. אז עשרה ימים. אחרי 10 ימים בלי אות חיים מצידה התקשרתי "אז העניין הזה עם העין האחת... זה לא נורא מוזר? לא יודעת, נראה לי שהוא יהיה מאושר יותר אצלך, עם טיפול מקצועי והכול".
למען האמת לא כל כך הפריע לי. הג׳ינג׳י הקטן יצר חיבור מיידי עם אחת החתולות היותר קטנות ומבודדות בלהקה שלנו, ביילי. היה כיף לראות אותם רודפים זה אחרי זה ברחבי הבית, ואפילו קצת הצטערתי כשחשבתי קודם שאצטרך להפריד בניהם. וכך קיבל הג׳ינג׳י חד העין את השם צ׳רלי (על שם אחד מאחי וויזלי, המשפחה הג׳ינג׳ית הכי מפורסמת שיש) והפך לבן בית. והכול היה טוב. צ׳רלי המשיך להיות גוש אנרגיה מתוק ושובב, והוא וביילי בילו את הימים במשחק משותף ואת הלילות בהתכרבלות ביחד.
מוצאי שבת. החצי ואני מנקרים מול הטלויזיה, כשפתאום החצי מפנה את תשומת ליבי- "ממי, משהו לא בסדר בעין של צ׳רלי". ומשהו אכן לא היה בסדר. יצא לי לראות פעם או פעמיים מאז התחלתי לעבוד, פרפורציה של העין- כאשר נוצר חור בקרנית ותוכן העין בסכנת זליגה החוצה. זהו מצב שנוצר בעקבות הסתבכות של כיב קרנית, ורק ניתוח חירומי יכול להציל את העין. ככה נראתה העין של צ׳רלי- כאילו שעברה פרפורציה. מה שמוזר, כי צ׳רלי לא סבל מכיב. שיחה בהולה לוטרינרית מומחית לרפואת עיניים באחת עשרה בלילה הבהירה את העניין- הצלקת הישנה בעינו הרואה של צ׳רלי היתה, כנראה, עמוקה מאוד. במפגן של חוסר מזל טראגי (מישהו אמר מרפי?) נראה כי תוך כדי משחק ביילי שרטה בציפורניה דווקא את אזור הצלקת והוא נקרע. המשמעות- ניתוח עיניים חירומי, אם רוצים להציל את הראייה.  באותו זמן, הרעיון שצ׳רלי יאבד את עינו השניה ויהפוך לעיוור, היתה בלתי נתפסת בעיני. ולא שלא ראיתי חתולים עיוורים. ראיתי, טיפלתי, הכרתי. ידעתי שהם מסתדרים. אבל המחשבה על החתול השובב, המשתולל והעצמאי, כשהוא כבר לא יכול לשחק עם אטבי הכביסה במרפסת- גרמה לי לרצות להציל את הראיה בכל מחיר.
צ׳רלי עבר את הניתוח, אשר היה ארוך ומורכב, כיוון שמצבה של העין היה קשה במיוחד. צ׳רלי יצא מהניתוח כשהוא מטושטש וכאוב. ידענו שהימים הבאים יהיו קשים, עם 3 סוגים של טיפות עיניים, סירופים והתוספת הלא נעימה של קולר אליזבת.
אומרים שחיות המחמד של וטרינרים מפתחות תמיד את המחלות האקזוטיות ביותר, הסיבוכים הנדירים ביותר, ושבאופן כללי- שום דבר איתם לא הולך חלק. כבר למחרת בבוקר ראיתי שהעין של צ׳רלי לא נראית כמו שהיא אמורה להיראות. בהמשך הוא פיתח כל סיבוך אפשרי. השבוע שאחרי הניתוח היה מלא בנסיעות הלוך ושוב אל מרפאת העיניים עם צ׳רלי, בבדיקות, טיפולים ותרופות. נלחמתי קרב אבוד, ועמוק עמוק בפנים ידעתי שאני עומדת להפסיד. אף פעם לא הבנתי בעלים כאלה, שמעבירים את בעלי החיים שלהם כל כך הרבה טיפולים, בכל מחיר, כשהסיכויים נמוכים. אבל עכשיו הייתי הבעלים האלו.  למרות הכול, ביום חמישי אחר הצהרים, אחרי ששבוע שלם טיפלתי, מרחתי, טיפטפתי, הסעתי הלוך וחזור למרפאת העיניים- נאלצתי להודות בתבוסה. הראיה של צ׳רלי היתה אבודה, הוא יהיה עיוור לנצח- וזה שבר את ליבי.
חמש שנים עברו מאז. צ׳רלי עיוור. הוא חתול שמנמן, למרות כל נסיונות הדיאטה, מתלטף, ומתוק. בהתחלה נזהרנו- חששנו לשנות את מיקום הרהיטים, דאגנו שלא יהיה בלגן בבית, שעלול לבלבל אותו. שטויות. צ׳רלי מסתדר בכל מקום ובכל מצב.  בטוח בעצמו מאוד, לא מפחד מאף חתול או כלב, מסתובב בבית ובחצר, גונב אוכל מהשיש ומהשולחן. הוא לא חושב שהוא מוגבל. וכשאני רואה אותו משחק עם חוט אקראי או מנסה (ומצליח!) לתפוס חרגול- גם אני לא חושבת ככה. אני אוהבת את הרעיון שילדיי גדלו להכיר אותו, כמו שהוא, עם המגבלה, ולא לראות בזה משהו חריג. אני אוהבת את זה שגם אני למדתי את זה ממנו.  אבל אתם יכולים להבין למה אני חוששת מניתוחי עיניים.
זה חלום ישן שלי, באמת- לקום בבוקר ולראות בלי הצורך בעדשות מגע. המספר שלי גבוה, אני חצי עיוורת.  חלום ישן שפחדתי להגשים. עד שהחצי קם בוקר אחד והכריז- "אני יודע שיום ההולדת שלך עוד קצת רחוק, אבל אני כבר החלטתי מה המתנה שאני רוצה לתת לך. תבדקי איפה הכי טוב לך, ועד סוף חופשת הלידה- את עושה ניתוח לתיקון הראיה." וכך מצאתי את עצמי, בדיוק 3 חודשים אחרי לידה, כפי שממליצים המומחים, עוברת בדיקה להתאמה להסרת משקפיים בלייזר. ונמצאת מתאימה. ובלי למצמץ- קובעת תור לעוד שבועיים בדיוק, ולא מעיזה לחשוב כדי שלא אעז להתחרט. אחלו לי בהצלחה, אעדכן אתכם אם לא אתעוור.
 
 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תגידו לי שאני לא יכולה

אתגר 21

אתגר הקורונה