אמא ל-3


יום 10

השעה 5:30 בבוקר. הגור לא נרדם, כמו בדרך כלל,  מיד בסיום הבקבוק. הוא מיילל ומתפתל כשאני שמה אותו בעריסה, הפנים שלו אדומות וכועסות, והוא נרגע רק בידיים. אני תוהה אם באמת עדיין מציק לו ברית המילה.  החצי מתעורר. אני מעבירה לו לרגע את הגור. לובשת גופיה, מכנסים קצרים. נועלת נעלי ספורט. ברבע לשש הגור כבר קשור בעגלה האדומה האהובה שלי. האוזניות מחוברות לפלייליסט. יוצאים להליכה. בחוץ עדיין קריר והשמיים רק מתחילים להתבהר משחור לכחול. קשה לי, אני הולכת לאט. למרות שלאחרונה נפטרתי מהבטן שכל כך הכבידה עליי בימים האחרונים, אני עדיין סוחבת כמה קילוגרמים מיותרים, ועבר המון זמן מאז עשיתי ספורט רק בשביל הספורט. אחרי חצי שעה הגוף מתחמם, נזכר מה עושים. השמיים כבר בצבע ורוד וכתום, ולמרות שעוד לא ממש חם- הלחות כבר מתחילה לחלחל. אני מורידה את האוזניות, נפרדת מסטאטיק ובן אל לטובת השקט והמחשבות. הגור שקט בעגלה, נהנה מהטיול. לפני יומיים חידשתי את הלק ג׳ל-וי.  צבעתי שיער- וי. היום זה. מזיזה את הגוף, קובעת לעצמי את הקצב. חושבת את המחשבות של עצמי. מחזירה את עצמי לשגרה, לשליטה.

יום8

הברית. החצי לקח יום חופש, אנחנו ממתינים בבית לרופא. הוא מאחר בחצי שעה, ואני נתקפת הרהורי חרטה. כמו עם האפרוח, גם עם הגור בחרנו לעשות את המילה כפרוצדורה כירורגית. בבית, בשקט, בלי אורחים ובלי טקסים. החצי, שוב, רצה שלא נעשה כלל. אבל הוא לא התאמץ לשכנע יותר מדי- הוא ידע שבקרב הזה הוא הפסיד, שאני נחושה. אני לא רוצה שילדינו יגדלו בתחושה שהם שונים- הילדות יכולה להיות קשה מספיק גם ככה. אי נוחות קלה, כמה ימים של כאב- בעיני הם מחיר הוגן בשביל להרגיש כמו כולם. אבל כשאני מחכה לרופא שמתעכב, יש לי זמן להרהר בבחירה שלי, ואני תוהה אם היא הבחירה הנכונה.

הרופא מגיע. איחולים וברכות, כסף עובר בעלות, ותוך רבע שעה בני הצעיר הצטרף לדת משה וישראל. בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא.

יום 6

את יודעת שאני אוהב אותך?

 החצי שולח לי הודעה בבוקר. העיניים מתמלאות דמעות. אני כותבת לו הודעה משתפכת. סליחה על אתמול. הייתי לא הוגנת. גם אתה עובר שינוי גדול, גם לך קשה, גם אתה מתמודד. זה לא רק שלי ולא הייתי צריכה לרמוז שזה כך.  אימוג׳ים של לבבות. הולכת למטבח להכין כוס קפה ולקחת עוד נורופן.

לילה בין יום 4 ל5

הגור מיילל בלי הפסקה. לא נרדם. אני מותשת. אני מרימה אותו ומצמידה לשד שלי- אוי הכאב!! למה זה כואב כל כך? זה לא היה ככה בפעם הקודמת. הגור נצמד ונראה שיונק בשקיקה, אבל זה לא מרגיש נכון. הוא לא שבע, לא נרדם ולא מרוצה. ואני מתחילה לחשוב שמשהו לא בסדר. כל כך כואב לי, נפוח וגדוש- אולי הוא בכלל לא מצליח לינוק?  

בשבע בבוקר, מותשת, אני נשברת. נזכרת בכל הדברים שגרמו לי לשנוא את ההנקה. מחליטה לא להניק יותר. זה מספיק קשה גם ככה.  קמה ומכינה בקבוק. הגור בולע אותו בשקיקה ונרדם. יש לי שניה לחגוג את העובדה שהוא לא מתעורר כשאני מניחה אותו בעריסה. אני שומעת טפיפות רגליים קטנות, ויודעת שהאפרוח התעורר והוא בדרכו לחדר השינה. אני נשכבת, מצפה למתיקות של היד שלו, שטופחת לי על הגב בכל בוקר. במקום זה אני שומעת זעקת זעם. למה יש עריסה שצמודה למיטה של אמא שלו?? מה זה התינוק הזה שתקוע באמצע ומפריע לו לטפס? אני מסתובבת אליו, מנסה לעזור לו ולהרים אותו אל המיטה, אבל הוא זועם, חובט באגרופיו הקטנים ודוחף אותי. כל מגע קטן בחזה שלי הורג אותי, ואני צורחת ומפחידה אותו. הגוזלית מתעוררת מהצרחות. הם רבים. החצי מתעורר ולוקח אותם לסלון. אני קמה,  לובשת בכאב חזיית הנקה ויורדת לסלון. שם מגלה ששני המלאכים המושלמים שלי עדיין מתנהגים כמו מפלצות מהגהנום, דוחפים זה את זה ומסרבים להתלבש. אני נחלצת לעזרת החצי, עוזרת להפריד, משחדת, מאיימת ומפתה. בעוד אני מלבישה את הגוזלית, החצי בוחן את הבעת פניי. "את כועסת עליי?" הוא שואל. אני לא כועסת. אני מותשת, וכאובה, ומתאמצת לא לבכות מכאב ותסכול מול הילדים. בבקשה תפסיק לשאול. אם אצטרך לענות אני אבכה. אז אני רק מנידה בראש, וממשיכה להיאבק ברגלים קטנות שמסרבות לנעול סנדלים.

"את כועסת עליי?" השאלה ממשיכה לצוץ שוב ושוב במהלך היום. אני לא כועסת. פשוט קשה לי. "אז אני כזה בעל גרוע, כי קשה לך ואני לא מצליח לעזור לך?" אני מתפוצצת. תפסיק להפוך את זה למשהו שאתה עובר. אתה לא רואה כמה קשה לי???  אני זאת שעוברת כאן משהו, אני זאת שהכול כואב לה, ולא מסוגלת להסתכל במראה על הגוף שלי. זה לא שלך. אל תהפוך את זה לשלך. זה מספיק קשה גם בלי שאצטרך לנחם אותך שאתה בסדר. אני פונה ממנו בוכה.

יום 2

הגוזלית והאפרוח יושבים על המיטה שלי במחלקת יולדות. הם עמוסים עד האוזניים במתנות ׳מהתינוק׳- חוברות צביעה ענקיות שהם יושבים וצובעים, סוכריות על מקל, בובות ומטוסים. הם בהיי, מסוכר, מהתרגשות, ומיומיים של בילוי עם סבא וסבתא, שנראה שלא מכירים את המילה ׳לא׳ (עם הנכדים, כי דווקא כילדה הם ידעו יפה מאוד להגות את המילה). הגוזלית מאושרת. היא רוצה רק ללטף את הגור, להחזיק אותו ולהצטלם איתו, ולא משנה שהוא ישן עכשיו. הגור נח בעריסת הפלסטיק של בית החולים. אני בעצמי בקושי מתאפקת מלהרים אותו, להצמיד אליי. אני יודעת, כי כבר החלטתי- זה התינוק האחרון שלי. ולכן אני מתענגת על הכול- על הגוף הקטן שנצמד אליי כשהוא יונק, על כפות הרגליים הקטנטנות, העיניים העצומות. על העור הקטיפתי והשיער הסמיך, השחור, כמו של אחותו כשנולדה. על חופשת הלידה המצפה לי, על הזמן שאבלה עם ילדיי, אחרי תקופה ארוכה של כוננויות ומשמרות ערב. גם אני בהיי.

יום 0

אני שוכבת במיטה בחדר הלידה, אחרי 36 שעות של צירים לסירוגין, רגע מייסרים אותי ואז נעלמים לשעות של תסכול. כבר קיבלתי אפידורל, ואני שוכבת משותקת כבר שעות, כי מרגע שקיבלתי אפידורל הלידה לא מתקדמת. אני מקבלת זירוז, וההמתנה עדיין בלתי נסבלת. החצי, מותש כמוני אחרי יום וחצי ללא שינה, יושב לידי ומספר בדיחות. מנסה להצחיק ואני צוחקת מבעד לדמעות התסכול והתשישות. אני לוחצת שוב ושוב על הכפתור הקורא למיילדת, קוראת לה שתבדוק- אולי משהו התקדם? אני לא מרגישה כלום. ואז, כשאני כבר מתייאשת ומפסיקה לקרוא לה- היא נכנסת. זה קורה, היא אומרת, ותוך שניה המיטה הופכת לכיסא ולפניה נפרשת ערכה לטיפול ביילוד. עכשיו מותק, תלחצי עכשיו!!! ואני לוחצת.

והנה הוא בחוץ. יפה כל כך, וקטן כל כך, ומיילל כמו חתלתול שמחפש את אמא. ונראה לי מאוד מאוד מוכר. והחצי לידי קורא- ׳תראי, הוא נראה בדיוק כמו הגוזלית!׳ ואני מוצפת דמעות, בוכה כמו שלא בכיתי באף אחת מהלידות, מהתרגשות, מהקלה, משמחה. החצי, לראשונה אחרי 3 לידות, מחליט לאזור אומץ ולחתוך את חבל הטבור. החבילה הקטנה מונחת עלי. אני בוכה ומלטפת את השיער השחור הסמיך, את הפנים היפות, הגב. 10 אצבעות, 10 בהונות. ושוב הכול מתחיל.





תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מותר לאמא להיות עצובה?

על גבולות - וחיות אחרות

ייסורי גמילה