האביב האפל של חתולי הרחוב

אני מתה על התקופה שסביב פסח.  אני יודעת,  זה בנאלי להחריד,  כי מי לא אוהב את האביב?  השדות מתמלאים חרציות,  הפרח הכי שמח שיש.  אפשר להתחיל ללכת עם חולצה קצרה,  ואפילו שמלות הטריקו הנעימות כבר עושות קאמבק בארון.  בנוסף,  ברמה האישית התקופה הזאת מקושרת אצלי בדברים טובים- חופשת שחרור מהצבא,  לפני מלא שנים,  עטיפת מתנות לפסח בחברותא עם אמא שלי,  וחרציות זהובות ממלאות את הבית,  מחליפות באגרטלים את הורדים שאימי נהגה לקנות מדי שבוע,  מלבד בעונת החרציות. 

כוטרינרית,  גיליתי גם צד עגום ומאתגר יותר לעונה- עונת גורי החתולים היתומים.  למרות שחתולות יכולות להמליט כמעט לאורך השנה כולה,  אנחנו תמיד רואים 'פיק'  רציני בהמלטות בתקופת האביב, ופתאום אנחנו מוצפים בהם- גורי חתולים עיוורים,  זערוריים וחסרי אונים, שדורשים את תשומת ליבנו.  המושג 'גורים יתומים'  הוא מטעה- רובם הגדול של הגורים האלו אינם יתומים כלל- הם מושארים על ידי האם בזמן שזו יוצאת לחפש מזון ולהתאוורר.  חלקם נאספים על ידי בעלי כוונות טובות שחוששים שהגורים חסרי האונים והמצווחים ננטשו לעד.  חלקם נאספים על ידי בעלי כוונות פחות טובות.  וחלקם הקטן יתומים באמת,  ננטשו על ידי אם שהיתה צעירה מדי,  או מבוגרת וחולה מדי,  בשביל לטפל.  לעיתים האימהות אכן מתות מסיבוכי ההמלטה,  או מדריסה אקראית. 

וכך בכל שנה הוטרינרים,  העמותות והפעילים למען חיות הבית נכנסים לכוננות.  במקרה הטוב מתקשרים אלינו,  לפני שנוגעים בגורים. נשמות טובות מתקשרות להתייעץ,  כיוון שהבחינו בגור קטן שנראה נטוש ותוהים מה לעשות.  לאלו אנחנו מייעצים- אם הגור לא בסכנת חיים מיידית (תחת שמש ישירה,  בגשם או באמצע כביש) -  המתינו.  התבוננו מרחוק,  חיזרו עוד כמה שעות.  קיים סיכוי שהאמא תחזור כעבור כמה שעות,  לטפל במסירות בגור.  השיחה הזאת,  ברבים מהמקרים- מצילה חיים.  כיוון שעם כל הכוונות הטובות- אף אחד לא יכול לטפל בגורים כמו אמא-חתולה,  וניסיונות נגמרים הרבה פעמים לא טוב.  במקרים הפחות טובים- מתקשרים אנשים שכבר אספו את הגור,  ומבקשים לדעת מה לעשות איתו.  אז כבר מאוחר מדי לצפות שהאמא תחזור לטפל בגור.  אנחנו מייעצים,  מכוונים,  מזמינים לבדיקה ומסבירים כיצד ניתן לטפל בגור.  הטיפול אינטנסיבי,  ולא כולם בנויים לכך,  ורבים מהגורים הללו מוצאים את מותם,  למרות הכוונות הטובות.  במקרה הגרוע ביותר,  אנחנו מגיעים למרפאה בתחילת משמרת ומוצאים ארגז עם גורים בני יומם ממתין לנו מחוץ לדלת.  כמה זמן הגורים כבר שם?  האם בילו לילה שלם וקפוא מחוץ למרפאה,  או בוקר שלם בשמש הקופחת?  לא ידוע.  וככל הנראה מי ששם שם את הגורים,  והפגין רוחב לב על חשבון אחרים,  לא נתן את הדעת על כך.  מה קורה עם הגורים האלו?  חלקם,  אלו שמגיעים חלשים,  קפואים או גוססים,  עןברים המתת חסד.  לחלקם יש 'מזל' -  צוות המרפאה מתגייס לעזרתם,  ולעיתים חלקם אף שורדים באמצעות טיפול אינטנסיבי.  לפעמים נמצא אדם אחד המוכן לקחת על עצמו את הטיפול.  גם אז,  וגם תחת הטיפול המסור ביותר- רק כחצי מהם שורדים. 

יש לי עשרות סיפורים- הן כילדה,  שלעיתים לא השכילה להשאיר את הגורים הנטושים לאימם,  והן כוטרינרית שהתמודדה פעמים רבות עם טיפול בגורים.  יש סיפורי הצלחה מדהימים,  על שגר שלם ששרד ומצא בית חם,  וסיפורי תבוסה שוברי לב,  על שגר שלם שדעך ומת לאיטו,  גור אחרי גור. 

השנה,  לראשונה, התמודדתי עם סיפור כזה כאמא.  האביב עוד ממש בקושי התחיל,  ובבוקר שישי נעים אחד קיבלתי שיחה מהגננת. "הכול בסדר עם הגוזלית"  היא הרגיעה,  מורידה את הדופק, שאוטומטית עולה כשיש שיחה מהגן.  "פשוט חתולה עברה בחצר,  כשהיא סוחבת גור שמחובר אליה מאחור,  המליטה בין כל הילדים וברחה, משאירה את הגור מאחוריה. מה עושים??".  זה,  מבחינות רבות,  סיפור מאוד מוזר.  חתולות לרוב מוצאות מקום שקט ונעים להמליט בו,  ולא חצר מלאה ילדים. הן לא מסתובבות עם הגור חצי בחוץ ומשאירות אותו בחצר.  לחתולה הזאת היתה בעיה כלשהיא- או שהבהילו אותה באמצע המלטה,  והיא ברחה כשהגור עוד בתעלת הלידה,  או שחוותה בעיה בהמלטה,  הגור נתקע והיא נבהלה ונסה.  בכל מקרה,  מיהרתי להגיע לגן ולראות מה קרה.  הגור היה מונח מחוץ לגן.  האמא לא נראתה בסביבה.  הוא היה מכוסה חלקית בקרומים עובריים,  מחובר עדיין בחבל הטבור לשליה,  וזערורי,  אפילו במונחים של גורים בני יומם. הוא היה קפוא וחסר תזוזה, ולא נראתה תנועה של בית החזה.  הרמתי אותו.  הוא היה קר למגע ונראה מת.  ביקשתי מהגננות  מגבת ובתנועת עיסוי חיממתי אותו,  מסירה שאריות של קרומים עובריים.  הגור לא יילל,  אבל תנועה חלושה,  תזוזה קטנה של בית החזה,  העידה כי הוא עדיין חי.  לקחתי אותו.  ידעתי שהסיכוי קלוש,  עוד יותר מבדרך כלל לאור מצבו.  אבל ידעתי גם שאין מה להפסיד,  שהאם המבוהלת לא תחזור בזמן,  אם בכלל,  כדי להציל אותו,  ולא היה לי לב להשאיר אותו למות,  חסר אונים וקפוא. 

הגעתי למרפאה מעט לפני שעות הפתיחה.  במהלך הנסיעה הגור היה על ברכיי  עטוף מגבת,  ובכל רמזור אדום קיבל עיסוי עדין לחימום והמרצת הדם.  במרפאה קשרתי וגזרתי את חבל הטבור בצורה נקיה,  סידרתי לו ארגז מחומם באמצעות בקבוק חימום,  והשגתי מעט תחליף חלב לגורי חתולים.  מדי שלוש שעות ביקרתי את הגור,  האכלתי אותו וסייעתי בעשיית צרכים.  למרבה התדהמה,  הגוש הקפוא מהבוקר החל להראות סימני חיים- הוא התחמם,  וינק יפה. 

בסוף המשמרת לקחתי את הגור הקטן הביתה. הגוזלית בדיוק התעוררה משנת הצהרים,  והציצה בסקרנות לראות מה יש בקופסא שאמא הביאה.  האפרוח הקטן רץ אליי והתבונן בפליאה.  "מה זה??"  שאל  במתיקות.  'חתול קטנצ'יק?? " אמר כשהסברתי לו,  תולה עיניים עגולות ביצור המקומט,  כאילו לא מבין איך הדבר הזה עשוי בכלל להיות חתול.  הגוזלית היתה סיפור אחר.  אולי,  בהתחשב בחיבור שהיא מראה הן לחיות והן לתינוקות קטנטנים,  הייתי צריכה לחזות בזה מראש.  אבל לא חזיתי.  וכשהגוזלית הרימה,  בשיא העדינות,  עם המגבת,  את הגור הקטן,  לחשה אליו ונישקה לו את הראש- הלב התרחב והתכווץ בו בזמן,  ומעל לראשה לחשתי לחצי השני "אוקי,  זו יכולה להיות בעיה".  החצי השני לא וטרינר,  אבל הוא גם לא טירון בגידול גורים יונקים.  יש לו מספיק נסיון כדי לדעת מה הבעיה.  אבל הוא לחש מעל הראש שלי 'מקסימום,  נגיד לה שהוא ברח'.  ואני כל כך מוקסמת,  כל כך נהנית לראות את הקטנטנים מתנהלים בכזו עדינות סביב החתלתול,  שאני מניחה לזה.  נתמודד כבר עם ההשלכות.  יהיה בסדר. 

וכך עבר לו סוף השבוע.  כל 3 שעות,  כולל באמצע הלילה,  ניגשתי לחתלתול.  האכלתי אותו,  החלפתי את כרית החימום.  עזרתי לו במתן צרכים,  והתעודדתי מכך שהנה הוא אוכל,  הנה הוא עושה קקי,  הנה הוא אפילו מתחיל להתעורר כל 3 שעות וליילל.  ביום שבת הגוזלית ביקשה להצטרף אליי בכל פעם שהאכלתי אותו.  היא חיכתה בסבלנות עד שסיימתי עם הטקס הקבוע- האכלה – חימום- צרכים, ואז להנחיותיי ישבה על הטוסיק וחיכתה שאניח בחיקה את הגורון המכורבל במגבת, ליטפה אותו בעדינות ולחשה שהיא אוהבת אותו. 

בשבת אחר הצהרים התחלתי לדאוג.  בהאכלה האחרונה,  לפני ארוחת הערב והאמבטיה של הילדים,  הגור נראה חלש.  פחות להוט לאכול.  במהלך ארוחת הערב ראשי היה טרוד- מה קרה?  הטמפרטורה לא מתאימה?  כמות האוכל גדולה מדי? קטנה מדי?  אולי איזה זיהום שהתלבש על מערכת החיסון הכל כך לא בשלה?  בזמן האמבטיות שקלתי יתרונות וחסרונות של מתן זריקת אנטיביוטיקה לגור כל כך זערורי.  אחרי שהילדים נרדמו הגיע זמן ההאכלה הבאה של הגור.  אבל כשנכנסתי לחדר שהפך שלו,  וחיפשתי אותו בין השמיכות והמגבות- מצאתי אותו קפוא וקר.  זה תמיד שובר לב לראות יצור קטן כל כך,  חסר אונים וללא רוח חיים. זה כואב עוד יותר אחרי יומיים של האכלה כל שלוש שעות,  ליטופים וטיפוח תקוות. הפעם הכאב היה כפול,  כי כאבתי אותו גם עבור הגוזלית.  מה נעשה?  מה נגיד לה?

החצי השני היה נחוש בדעתו- לא לספר לה.  אם תשאל- נגיד שהחזרנו אותו לאמא שלו.  אני חשתי רגשות מעןרבים- היה מפתה מאוד לא לספר.  הרבה יותר פשוט,  הרבה יותר נעים.  לתת לגוזלית את המתנה הזאת- את הידיעה שאיפה שהוא,  החתלתול שנקשרה אליו חי וגדל.  אבל-האם זה נכון לגונן עליה ממשהו שהוא חלק מהחיים?  האם נכון לשקר לה?  הרגשתי מאוד לא בנוח עם הקונספט של שקר כל כך בוטה.  "היא קטנה מדי"  חזר ואמר החצי "זה יגרום לה לפחדים וסיוטים".  ואני- לא ידעתי מה לעשות.  בצר לי, חיפשתי עצה בגוגל,  באתרים בנושא גידול ילדים ובמאמרים.  היה שם המון מידע על איך לדבר עם הילדים על מוות. אבל בשום מקום לא היה כתוב באיזה גיל מתחילים לדבר עם הילדים על הנושא.  חלק אפל בתוכי הניח שהסיבה לכך היא שכשצריך לדבר עם ילדים על מוות, לא תמיד בחירת הגיל היא בידינו.  גוגל לא עזר לי עם ההחלטה. מה שעזר היה זיכרון עתיק (נראה לי שבגילי כבר אפשר לומר עתיק...?) של סיפור דומה. 

הייתי ילדה קטנה,  כנראה קצת יותר גדולה מהגוזלית.  מצאתי ברחוב חתלתול בדיוק כזה, שדורש טיפול צמוד.  לקחתי אותו הביתה,  וטיפלתי בו.  אחרי פרק זמן לא ידוע,  קמתי בבוקר והחתלתול נעלם.  שנים אחר כך,  הבנתי שהוא מת- הרי הייתי ילדה בגיל הגן,  לא באמת ידעתי איך לטפל ביצור כל כך עדין (איך קרה שבכלל שמו תחת אחריותי ובלי התערבות הורית את הטיפול בו,  זו תעלומה שהתשובה לה נעלמה עם השנים).  בכל אופן,  כשחיפשתי את החתול,  סיפרה לי אימי סיפור שנשמע אז מאוד הגיוני,  והיום די מעורר בי גיחוך- אחרי שהלכתי לישון,  החתול החל ליילל.  אשה שהלכה בחוץ (גרנו בבניין דירות!)  שמעה את החתול מיילל,  דפקה על הדלת ונכנסה,  וראתה את החתלתול הקטן.  "איזה יופי!"  היא אמרה "בדיוק החתלתול שהמליטה החתולה שלנו,  וחיפשנו כל כך הרבה".  והוריי הבינו שהדבר הטוב ביותר עבור הקטנטן הוא לחזור לאימו,  ומסרו אותו לידי האישה.  מעלה בי חיוך של הבנה,  כשאני חושבת איך ניסתה אמא שלי לחוס על רגשותיי. ומצד שני- עוזר לי להגיע להחלטה.  הנסיון של אימי לא צלח.  האמנתי לסיפור,  בהחלט.  ועדיין- רציתי את החתול הקטן שלי.  כאבתי את אבדנו ובכיתי יום שלם ברציפות.  וגם- כעסתי על אמא שלי.  איך היא העזה,  בלי לשאול אותי,  בלי להילחם,  למסור כך,  על דעת עצמה,  את החתול שלי??

וזה מה שגרם לי להחליט.  את כאב האובדן- הגוזלית כנראה תרגיש,  לא משנה מה נספר לה.  אז לא עדיף כבר לספר את האמת?  שלא תגלה,  עוד שבוע,  שנה,  עשרים שנה- שהוריה שיקרו לה? שתדע,  כבר מגיל צעיר,  שהמוות הוא חלק מהחיים?

בבוקר יום ראשון הגוזלית התעוררה,  התלבשה,  ואז ביקשה לראות את החתול הקטן.  קראתי לה אליי והושבתי אותה על ברכיי.  אמרתי שיש משהו שאני רוצה לספר לה.  "החתול הקטן כבר לא כאן".  אמרתי לפנים היפות והרציניות שמולי "גורים קטנים,  כמוהו,  צריכים שאמא שלהם תטפל בהם,  ואמא שלו לא יכלה.  אז אנחנו ניסינו מאוד,  והשתדלנו,  אבל לא הצלחנו,  ובסוף הוא מת".  הגוזלית עשתה פרצוף עצוב.  "את עצובה?"  שאלתי,  והיא הנהנה בשפתיים משורבבות.  וחיבקתי אותה,  והמשכנו בשגרת הבוקר.  אם יש בה פחדים- היא לא מציגה אותם.  אם היו לה סיוטים- הם נעלמו עם אור הבוקר. 

ואני?  אני שלמה עם האופן שבו התנהלתי בסוף,  אך מתייסרת על ההתחלה- בלי לחשוב על ההשלכות,  הצגתי בפני הילדים את הגורון,  למרות שידעתי, כבר בהתחלה, שיש סיכוי שלא ישרוד.  בלי לחשוב,  בלי לתכנן,  כי הכי קל היה להתעלם,  ולדאוג אחר כך להשלכות.  האם באמת,  כמו שטען החצי,  הצגתי לגוזלית את מושג המוות מוקדם מדי?  האם עוד עשרים שנה היא תספר על החוויה הטראומטית,  במה שיחליף עוד 20 שנה את ספת הפסיכולוג (או הבלוג)? יתכן.  תזכורת כואבת לכך,  שלכל בחירה יש השלכות.