מחשבות שעורר בי יום האישה (או מה בין טייסת ובונת ציפורניים)
לא כתבתי פוסט לכבוד יום האישה.
לא ממש חגגתי את יום האישה. הייתי
שקועה ביומיום- להעיר את הגוזלית והאפרוח,
להכין אותם לגן, לצאת לעבודה. לקבל את הלקוחות שהגיעו מוקדם בבוקר לניתוח
סירוס, לשחרר את הבעלים ולהכין את הכלב
לניתוח. לסיים את הניתוח, לתת לכלב שיכוך כאבים ונוזלים, להעביר אותו לכלוב התאוששות. לקבל טלפון מהגן- לא הבאתי מוצצים לאפרוח, הוא
בוכה ורוצה מוצץ. האם אני יכולה לקפוץ ולהביא לו?
בלב נשבר מסבירה שאני בעבודה,
ומבקשת מהגננת לקפוץ לסופר פארם הקרוב לקנות, ואני אחזיר לה את הכסף. לקבל את הכלבה עם פצעי נשיכה. לחטא, לתפור, לתת אנטיביוטיקה. לשחרר אותה.
לבדוק שהכלב מתעורר כמצופה, ולוודא
שלא מנסה ללקק את התפרים. לקבל וואטסאפ
מהגננת של הגוזלית- השבוע היא אמא של שבת.
לרשום תזכורת לעצמי לקנות חלה מתוקה ותירוש. להסביר בטלפון לאישה הלחוצה
למה אני לא יכולה לעזוב את המאושפזים במרפאה ולנסוע לעזור לה לתפוס את החתולה שלה,
שצריכה לקבל חיסון.
בהפסקת הצהרים אני פותחת את הפייסבוק, ומותקפת על ידי עשרות סרטונים של העצמה
נשית, קבלת העצמי וחיזוק מעמד האישה. סרטון אחד,
יפהפה ומקסים, לוכד את תשומת
ליבי. זה סרטון של חיל האוויר. לפי הכותרת הוא צונזר לבקשת חובשי הכיפות, אבל אני מודה,
מאותגרת פוליטית שכמותי, שזו לא
הסיבה שבגללה הסרטון גורם לי לחשוב.
הסרטון מציג נשים, חיילות, שמצולמות כשהן מבצעות משימות מאתגרות
פיזית, טכנית ונפשית- נשים לוחמות במהלך
אימון כושר, מפגינות יכולות שראיתי אצל
גברים מעטים. נשים מטיסות מטוס. טכנאיות מבצעות תיקון מסובך. טייסת במדים משחקת עם ביתה הקטנה בעליצות, כשברקע מטוס קרב. את כל הסרטונים האלו מלווים
משפטים, לצערי שגורים, כמו "נשים לא מסוגלות
להיות לוחמות. אין להן את הכוח הפיזי
לכך" ו"נשים פשוט לא בנויות
לזה". ו"מסכנים הילדים שלהן"- כל זה, כשברקע הצילומים של נשים המוכיחות בדיוק את
ההפך ממה שאומרות המילים. אני מתרגשת מהסרטון,
עומדת ללחוץ על מקש השיתוף בפייסבוק.
חושבת על הגוזלית שלי, על כמה
הייתי רוצה להעביר לה, כמו שהסרטון הזה
עושה, שהיא יכולה לעשות כל מה שרק
תרצה. ואז מחשבה נוספת מתגנבת- מחשבה
בוגדנית, מיושנת, מביכה- האם זה נכון לעודד אותה לרצות?
הוויכוח, ספק בצחוק ספק
ברצינות, קיים ביני לבין החצי השני, בערך
מאז שהגוזלית נולדה. החצי מייעד לה
מקצועות גדולים, עתיד מרשים ומכובד. "היא תהיה טייסת" הוא אמר כשהייתה בת שנה וחצי, והחלה להראות
התרגשות מובהקת בכל פעם שחלף מעליה מטוס.
ואני רק גלגלתי עיניים ונתתי לו ליהנות מהספק. "היא תהיה מדענית" אמר כשהקטנה החלה לפרק בשיטתיות את הצעצועים.
"היא תהיה וטרינרית" אמר בשמחה,
כשבנוסף על אהבה לחיות, החלה להראות רצון
ברור לבדוק את הכלבות עם סטטוסקופ צעצוע ולהדביק להן פלסטר על הפרווה. כאן עבר הגבול שלי. "היא בשום פנים ואופן לא תהיה וטרינרית." אני אומרת בתקיפות, ומוסיפה, ספק ברצינות,
"היא תעשה ציפורניים".
לא כי יש לי כזאת חיבה עזה למקצועות הלק ג'ל ובניית הציפורניים. למרבה העצב,
מאז שגיליתי שהציפורניים שלי מתפצלות ללא תקנה, ואפילו לק ג'ל לא נשאר עליהן יותר משלושה ימים, איבדתי את אמוני בתחום. אבל 'עושה ציפורנים' זה סמל עבורי- סמל לכל מה שהפוך מהדרך שבה אני
הלכתי בחיים, סמל לכל מה שקל, בדיוק במקומות שבהם לי היה קשה. סמל לבחורה שבהשקעה יחסית נמוכה- בנתה לה קריירה
מפוארת, כזאת שבה יכולה לעבוד בשעות נוחות
ולהרוויח יפה (ויסלחו לי כל בונות הציפורניים אם יש אי דיוק בפרטים. יתכן שהמציאות שלכן שונה לחלוטין מהתפיסה
שלי. אבל מבחינתי אתן סמל, וסמל לא חייב
להיות מציאותי)
מאז שהייתי ילדה קטנה, מאז
שאימצנו את בוני, הכלב המיתולוגי
(כל בית צריך כלב), רציתי להיות וטרינרית. כדי ללמוד וטרינריה בארץ, צריך תחילה ללמוד לתואר ראשון במדעי
החיים, להצטיין בו, ואז להיות אחת מ50 האנשים המתקבלים מדי שנה
ללמוד בבית הספר הוטרינרי של האוניברסיטה העיברית, היחיד בתחומו בארץ. התחרות גדולה.
אבל אני רציתי את זה. ואו, כמה רציתי את זה! מספיק בשביל להשאר ערבים שלמים בספריה, פותרת
תרגילים בפיזיקה (כמה שנאתי פיזיקה!) עד
לשעות הלילה, בעוד ששותפותי לדירה יצאו
לברי הסטודנטים הרבים בעיר. מספיק כדי
לגשת למועד ב' עבור כל מבחן שבו קיבלתי פחות מ-85. מספיק כדי לוותר על פגישה עם
החברים, על דייטים ועל שופינג עם
אחותי, כדי להתכונן לבוחן. מספיק כדי להתקשר בוכה לחברת ילדות, כי בבוחן הראשון בשנה א' של התואר הראשון
קיבלתי 60, וזה ברור שכבר לא אהיה יותר
וטרינרית לעולם.
מספיק כדי להתנדב סך הכול 120 שעות במרפאה וטרינרית, בעבודה עם חיות משק ועם סוסים- מכסה נדרשת
לקבלה ללימודי וטרינריה. מספיק כדי לכסוס
ציפורניים ולאכול קילו שוקולד ביום שבו אמור להתפרסם מי התקבל לתואר. מספיק כדי להתקשר בדמעות לכל העולם ואישתו
ולספר להם שכן, התקבלתי.
מספיק כדי ללמוד שבע שנים ברצף באקדמיה. מספיק כדי לראות את החברות של מסיימות תואר
ראשון, מתחילות לעבוד, בונות לעצמן שם ונסיון וקריירה. מרוויחות משכורת אמיתית, בעוד אני עובדת במלצרות ובסופר פארם בסופי שבוע
ובלילות- עבודות של סטודנטים ושכר של סטודנטים.
מספיק כדי לשרוד את שנת הסטאז' האימתנית, עם שבועות רצופים של משמרות לילה, כוננויות בלי סוף ומשמרות של 18 שעות. כשאני נבחנת תחת זכוכית מגדלת, כשבכל רגע אני עוברת מבחן בעל פה על ידי רופאים
בכירים, ועל הדרך מתאמצת לא להרוג את
הפציינטים. לא לבכות כשהם בוכים, לא לספוג יותר מדי מהכאב שלהם, שאני רואה יום יום, שעה שעה.
מספיק כדי לעבור את מבחני הסיום.
מספיק כדי לקבל תעודה.
כל כך רציתי את זה, והדרך
היתה ארוכה, וקשה. והעבודה קשה.
היא בשעות לא שעות. בסופי שבוע
ובמשמרות ערב. ותמיד יש מקרה חירום דווקא
כשהילדים צריכים אותך יותר מכל. או שהטלפון
עם הכלב שנדרס תופס אותך בדיוק עם הכף של המרק באוויר, בארוחת
שישי עם המשפחה. או ברגע רומנטי עם
החצי השני. או אחרי יום ארוך, אחרי מקלחת
חמה וטובה, שניה אחרי שהנחת את הראש על
הכרית באנחה של סיפוק. וההחלטות גורליות
תמיד. החלטות של חיים או מוות. החלטה לא נכונה- הכלב, החתול,
הבעלים- ישלמו את המחיר. והמחיר
כואב. את חייבת תמיד להיות במיטבך. וכל
מטופל הוא אישי. וכל מקרה רודף אותך
שבועות, בייחוד בהתחלה- ומה היה קורה אם
הייתי עושה אחרת..?
וכשאני חושבת על כל הדרך הזאת,
ומדמיינת את הגוזלית שלי עוברת אותה- הלב מתכווץ. אני רוצה בשבילה חיים נוחים, קלים.
שתלמד תואר ראשון במקצוע מעשי, תצא
לחיים האמיתיים ותבנה קריירה. משהו בנאלי-
עבודה מתשע עד חמש במשרד, ראשון עד
חמישי. משכורת יפה, רכב צמוד.
או שתעשה ציפורניים- מה רע? להיות
מוקפת ביופי, כשהדבר הגרוע ביותר שאת
יכולה לעשות אם את טועה הוא לצאת מהקו של הלק?
חיים נוחים. מתאימים להקמת משפחה.
אני זוכרת את הסיפוק בקבלת התואר בסוף הדרך. אחרי כל העבודה הקשה. אני זוכרת את הסיפוק כשהכלב הראשון שאבחנתי
החלים בזכות הטיפול. את הסיפוק בהקפצת החירום
הראשונה שלי, כשהחתול עם חסימת השתן
התאושש והשתין. את ההחייאה הראשונה שבה
חזר הדופק, חזרה הנשימה, והחתול שרד.
אני רואה את חברותיי, אלו שמצאו
עבודה נוחה אחרי התואר הראשון. הן לא
נשארו בעבודה. הן טיפסו הלאה, בכוח, בשיניים
וציפורניים, בשעות נוספות וניתוח
סיטואציות ומעט שעות שינה והרבה דמעות. הן
ויתרו על הנוח והנעים וה'מתאים לאימהות'- כדי להשיג את משרת הניהול, כדי להשאיר חותם, כדי להשיג את תחושת הסיפוק החמקמקה הזאת.
אני רוצה את זה בשביל הגוזלית.
את התחושה הזאת, כשחתול מונשם
מתעורר ומרים ראש, אני רוצה לעטוף במתנה
ולתת לה. אני רוצה שתעשה כל מה שגורם לה
לסיפוק הזה- להטיס מטוס, לנהוג באוטובוס
או להקים עסק משגשג לבניית ציפורנים. ולמה
רק הגוזלית? אני רוצה בדיוק את אותו הדבר
גם לאפרוח. הייתי שמחה אם הם יצליחו להשיג
את זה, בלי כל הקושי שאני חוויתי. אני תוהה האם זה אפשרי.
הדשא של השכן תמיד ירוק יותר.. אבל לא בהכרח.
השבמחקלמרות כל הדרך הארוכה שעברת, את מלאת סיפוק ומצילת חיים ( לרוב) וכן יש רגע משבר ונפילות אבל האמיני לי שהן קיימות גם אצל בונות הציפורניים..
אנחנו רוצים בשביל הגוזלים והאפרוחים שלנו להוריד את הכוכבים מהשמיים, אולם בסוף הם עושים את הבחירות שלהם ( מניסיון אישי :) )
נראה לי שאת צודקת... בסוף הם יחליטו את ההחלטות שלהם. לפחות זה מוריד ממני את הצורך להחליט בשבילם...
מחקכשאני נזכרת בדרך הזו שאת חלקה עברתי יחד איתך אני מצד אחד נדהמת ששרדנו את זה, ומצד שני - אין תחושת סיפוק גדולה מזו. החיים מזמנים לנו מבחן אחרי מבחן, וכל מבחן קטן כזה שאנו עומדות בו ולומדות ממנו רק מוסיף עוד לבטחון העצמי, לתפיסת החיים, להתנהלות היומיומית. אני עוד לא אמא, אבל נראה לי שכהורים המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לילדינו זה את ההזדמנות והכלים להגשים את עצמם בצורה הטובה ביותר. אני מרגישה ברת מזל שהורי סיפקו לי וממשיכים לספק לי את זה. גם הילדים שלך יודו לך יום אחד... :)
השבמחקאת צודקת... מצד אחד לא בא לי לראות את הילדים שלי עוברים דברים קשים שעברתי. מצד שני- אין סיפוק בלי קושי
מחק