ייסורי גמילה


אוי לא, אוי לא... אני סורקת את המדף העליון במטבח שוב ושוב, מתחילה להרגיש את הפה מתייבש ואת הזיעה מצטברת בשקע הגב. שבע שנות לימודים אקדמאים אינטנסיביים, 3 שנות עבודה בחדר מיון וטרינרי ושנת סטאז׳ אימתנית, עם משמרות של 18 שעות ורופאים בכירים שנושפים בעורפי אם במקרה יצאתי להשתין. וזה מה שיצא ממני- מובסת לחלוטין על ידי היעדר 'פרס פיפי' בדמות מדבקות, חיות צעצוע או בועות סבון.

אם לדבר בהגינות- היה שבוע קשה מאוד. ביתי הבכורה התחילה בתהליך של גמילה מחיתולים, ואיכשהוא- זה היה קשה בהרבה ממה שחשבתי.

"היא עוד לא מוכנה" אמרה לנו מירה הגננת כשעדכנו אותה שבסוף השבוע הקרוב מתחילים בגמילה. העניין הוא כזה- הגוזלית בת שנתיים ותשע, עוד רגע בגן מועצה. זה זמן מה שאני יושבת לגננת על הוריד בעניין הספציפי הזה, ונראה שהיא מתנגדת עקרונית לגמילת הגוזלית.  בהתחלה היה חורף, ומי עושה גמילה בחורף? ואז נהיה אביב- מסתבר שגם אז לא מומלץ לגמול. ואז היה פסח. ומן הידועות היא שלא מתחילים גמילה בפסח. ואז נגמר פסח, וכבר היה חם נורא. חשתי שאני יכולה בשקט לדחוק את הגננת הסרבנית לפינה, כשהיא שלפה את הקלף המנצח- "הילדה פשוט עוד לא מוכנה". ואף על פי שאני מחשיבה את עצמי לאמא קשובה וסבלנית, ולרוב גם נותנת לגננת הרבה מרחב מחייה, החצי השני ואני הגענו להחלטה- הילדה אינטליגנטית, בעלת אוצר מילים ומבינה הכול. יש לה מודעות חברתית ואינטליגנציה רגשית גבוהה יותר משל כמה מהמבוגרים שאני מכירה. היא מוכנה. ומעבר לכך- אנחנו מוכנים. הגננת עשתה פרצוף של "זו החלטה שלכם" (למרות שאתם טועים בגדול). והתחלנו. סוף השבוע היה קשה מנשוא. באופן נטול הגיון לחלוטין, כל 'פספוס' של הגוזלית שבר את ליבי. והיו הרבה פספוסים. למעשה, בכלל לא היו 'לא פספוסים'. הגוזלית נראתה לגמרי שלמה עם הרטבת עשרה זוגות מכנסיים ביום, ואני גיליתי בדרך הקשה שעדיף לא להתחיל גמילה עם חבילת תחתונים יחידה בבית.

יום ראשון לא היה יום טוב. בדיוק סיימתי להלביש את הגוזלית בבגדים לבחירתה (לא פרח, לא לב, לא ירוק, ובשום אופן לא הסנדלים האורטופדים היקרים, אלא הכפכף המצ׳וקמק עם אנה ואלזה) כשטלפון החירום של המרפאה צלצל. הגוזלית, שכבר עסקה בבחירת הבגדים לאחיה הקטן (חולצה מפוספסת כחול-ירוק ומכנס כתום זוהר)  נכנסה מיד למצב 'בדיוק עכשיו אני צריכה את אמא'.

"דוקטור" קול גברי צעיר נשמע מן העבר השני "יש בעיה עם הגורים" כן, זה נכון, חשבתי. הגוזלית בדיוק חטפה את המוצץ לאפרוח, ובעודו מיילל קראה "לא, אמאאא! תגידי לו שזה המוצץ שלי!!!"  "מי מדבר?" שאלתי בנימוס, מהנהנת לכיוון הגוזלית בהבנה ושולפת מוצץ נוסף מהמגירה. מי שדיבר היה ישי, הבעלים הגאה של כלבת שיצו , אשר לפני חודשיים המליטה ארבעה גורים מהממים. מאז הגורים כבר גדלו ועדיין יונקים מאימם, שהולכת ומצטמקת בעודם הולכים ומשמינים. ישי שטח בפני את בעייתו- הגורים לא מסכימים לאכול מזון יבש. "אז ניסינו הכול-אוכל של גורים, מזון הוליסטי, מזון טבעוני ומזון חתולים" (אמאאאא!!! אבל תגידי לו!!!)

"בקיצור, דוקטור, נראה לי שהגמילה הזאת לא הולכת כל כך טוב".

כן, חשבתי, מתבוננת בעצב כיצד כתם רטוב מתפזר במכנסיה של הגוזלית, נראה לי גם. סיימתי את השיחה עם ישי, וסיכמנו שיגיעו למרפאה כדי לבדוק שהכול בסדר עם הגורים. השעה היתה כבר שבע וחצי, מה שאומר, על פי כל קנה מידה, שאנחנו מאחרים לגן. הרגשתי שאני מזיעה ושרירי הלסת שלי היו מכווצים בזמן שניגבתי את הרצפה, החלפתי לגוזלית מכנסיים ותחתונים ואמרתי בנעימות ש"לא נורא, אבל בפעם הבאה תנסי להגיד לאמא שיש לך פיפי ונלך לשירותים כמו ילדה גדולה".

בכניסה לגן חיכתה הגננת, אשה חסרת גיל ומתוחזקת להפליא באוברול ג׳ינס וחולצה ורודה מנצנצת. כשסיפרתי שעד כה הגמילה לא מתקדמת, היא הנידה בראשה. זה כנראה רק בראש שלי, אבל הרגשתי שהיא מתקשה להכיל את העליצות. בפועל היא שמרה על פנים חתומות ואמרה שהיא מסכימה לזרום איתנו יום-יומיים, אך לדעתה אנחנו עושים טעות. ברגשות מעורבים ועם המון חיוכים מזויפים נפרדתי מהגוזלית והאפרוח, חזרתי לרכב, לקחתי נשימה עמוקה ושחררתי אנחה. מכאן- לעבודה. בדרך קיבלתי שתי שיחות טלפון נוספות-מה לעשות עם גוזל גוסס? והאם מותר לתת לגור חתולים שוקולד?

המרפאה הוטרינרית בה אני עובדת נמצאת בתוך מרכז מסחרי הומה. מחוץ לדלת מחכה ארגז קרטון, וליבי מחסיר פעימה. למצוא ארגז קרטון מחוץ למרפאה בעונת הגורים והגוזלים- אף פעם לא מבשר טובות. אני מתבוננת פנימה. שלושה חתלתולים שחורים מביטים בי בעיניי גור כחולות ועגולות. לפחות הם לא כל כך קטנים, אני חושבת, מסובבת את המפתח בדלת ודוחפת פנימה את הארגז. שבוע שבועיים של לקום בלילה לצורך האכלה בבקבוק, וגם אותם אפשר יהיה לגמול.

ארבע שעות,  חמישה חיסונים, צליעה, ושני בקבוקי תחליף חלב לגורים אח"כ- אני מקבלת טלפון מהגננת. "תביאי עוד בגדים להחלפה" היא צועקת מבעד להמולה של ילדים "היא אפילו לא מנסה". ואיכשהוא, השיחה הזאת שוברת את ליבי. כעבור שעתיים הגורים של ישי מלקקים שימורים במרפאה, וקצת יותר מאוששת אני אוספת את הילדים, ועם דבריה של הגננת לסיכום היום מלווים אותי ("אני אמשיך כמה שאת רוצה, לי זה לא אכפת לנקות ולהחליף, אבל מי שחשוב זה הילדה") אנחנו חוזרים הביתה.

בבוקר יום שני השיחה של ישי תופסת אותי מנסה לשכנע את הגוזלית להתיישב על הישבנון ("לאאאא!!! זה קר!!!")

"דוקטור, יכול להיות שהגורים משלשלים בגלל השימורים?" הלואי שיפסיק לקרוא לי דוקטור. משהו בצורה שבה הוא אומר את זה נשמע כמעט יותר גרוע מ'מאמי'. והלוואי שיפסיק להתקשר לטלפון חירום, ויתחיל להתקשר בשעות הקבלה הרגילות. גם ככה הרגשתי מרוטה וחסרת אנרגיות, מדוכאת מהפספוסים התכופים של הגוזלית ועייפה מהתעוררות כל שלוש שעות כדי להאכיל את החתלתולים.

הגננת מירה מביטה בשקית הבגדים הנקיים שהבאתי ובקושי כובשת צחוק. "לא נראה לי שזה יספיק. תביאי עוד תחתונים ומכנסיים".

יום שלישי בבוקר. החתלתולים התעוררו רק פעם אחת הלילה. אני מחממת את מושב הישבנון עם פן כשישי מתקשר. "רק מעדכן אותך- שניים מהגורים כבר לא משלשלים בעקבות הטיפול. השניים האחרים משלשלים דם. אז נפגש במרפאה בשעה הרגילה?"

בדרך לרכב, האפרוח כבר קשור במושב הבטיחות, הגוזלית עושה פיפי. אני משחררת את האפרוח, מוציאים את הארגז עם החתולים, את השקית עם טיטולים ומגבונים לגן, את הטלפון והארנק, חוזרים הביתה, סט בגדים חדש, וחזרה לרכב.

 "כמו שאמרתי" מירה הגננת מתאמצת לשמור על ארשת רצינית, אך קצוות פיה מתרוממים לאחר שאני מעדכנת איך היה הבוקר, "היא פשוט עוד לא מוכנה".

שני הגורים המשלשלים דם מאושפזים, מקבלים נוזלים ותרופות ישירות לוריד. החתלתולים השחורים מכורבלים זה בזה בכלוב האשפוז הסמוך, לאחר ארוחה טובה. זה עתה קיבלתי עוד שיחה מהגננת, המפצירה בי לוותר (למה היא לא מתקשרת אל החצי השני? רק לי זה לגיטימי להפריע בעבודה??)

אני שמה שלט 'מיד אשוב' על דלת המרפאה, הולכת לחדר האחורי, ומתקשרת לאחותי הגדולה, שכבר גמלה שלושה ילדים מחיתולים. "מה לעשות??" אני מנגבת את העיניים הדומעות עם פד גזה סטרילי, וגור שיצו קטן מרים ראש ומביט בי בתדהמה "יכול להיות שמירה צודקת? היא לא מוכנה ואנחנו סתם מתעללים בה? אבל היא כמעט בת שלוש! מתי היא תהיה מוכנה?"

"תקשיבי לי טוב" היא אומרת בקול קשוח "היא מוכנה. היא בגיל המתאים, וזה חייב לקרות עכשיו. את יודעת מה יעשו איתה אם בגן מועצה היא לא תהיה גמולה? את יודעת מה יעשו לך?? עכשיו תלכי לחנות של בגדים זולים ותקני עוד עשרים זוגות תחתונים. ועוד עשרים זוגות מכנסים. ואז לכי לחנות צעצועים ותקני ערימה ענקית של פרסים. וכשאת הולכת היום לגן תני לגננת שק ענקי של בגדים ותבהירי לה-אנחנו עושים את זה, זה קורה, ואבקש ממך שיתוף פעולה. ואז תבהירי גם לגוזלית-תסבירי לה שהיא כבר ילדה גדולה, וילדים גדולים עושים פיפי בשירותים. וזהו. ואם היא תעשה יפה פיפי בשירותים היא תקבל פרס, ותתקשרו לסבא וסבתא, ותעשו מהעניין שמחה גדולה".

ביום רביעי זה ממש קרה- גם ככה הייתי במצב רוח מרומם, כי ישי לא התקשר והחתלתולים כבר ישנו לילה שלם, וליקקו קצת מזון חתולים בשימורים. אפילו פירסמתי באופטימיות מודעת 'דרושים בתים מאמצים' בפייסבוק, וקיבלתי כמה תגובות. ואז קרה הנס- הגוזלית ישבה על הישבנון המחומם היטב- ועשתה פיפי!! האושר, השמחה, הילולה וחינגה. אני הייתי בהיי, הגוזלית היתה בהיי, אפילו האפרוח קלט את אווירת החג ומחה כפיים. הגוזלית קיבלה חבילת מדבקות, אותן מיהרה להדביק על השולחן הלבן בסלון, ויצאנו לגן. הגננת הגיבה בגלגול עיניים לחדשות, אבל אני כבר הייתי נחושה.

אותו אחר צהרים, כאשר אספתי את הילדים מהגן, שאלתי את מירה איך היה. "היא מתאפקת" אמרה לי בשפתיים קפוצות, ומסרה לי שקית קטנה וכמעט ריקה של כביסה "היא פספסה רק פעם אחת".

ומכאן העניינים כבר התחילו להמריא. הקטנה ביקשה לשירותים בתדירות הולכת ועולה, ודאגה תמיד לדרוש את הפרס אחרי- מדבקות, חותמות, בועות סבון-הכול התקבל בשמחה.

ביום שישי החצי השני החזיר אותה מהגן כשהיא לובשת את אותם בגדים ותחתונים שיצאה איתם בבוקר. אחד מרגעי ההתעלות שלנו כהורים. מדי שעה שאלנו את הגוזלית אם היא רוצה לעשות פיפי, והפלא ופלא- המכנסיים נשארו יבשים. הקטנה עלתה על הישבנון, עשתה את ענייניה ודרשה את הפרס.

יום שבת הוכתר לראשונה כיום יבש רשמי. בשבת אחר הצהרים התיישבתי עם החצי השני בחצר, עם כוס קפה. הקטנטנים היו מרותקים לשירים כלשהם שנגנו בלופ בטלויזיה. מכונת הכביסה, מלאה בתחתונים זעירים ומכנסי ילדים, זמזמה בחדר האמבטיה. השענתי את הראש על כתפו של החצי השני, שאפתי אוויר ופלטתי אותו ברווחה. עשינו את זה. "אמאאאא, פיפי!!" אני מחייכת למשמע ההכרזה וממהרת לסייע לגוזלית להתיישב על הישבנון. "אמא, פרס!" הקטנה מכריזה לאחר שסיימה. אני מכניסה את היד אל שקית הפרסים ו... אני ממששת באימה, הופכת את השקית. השקית ריקה. מושיטה יד למדף המטבח העליון, שבו נחה השקית. סורקת וסורקת ללא הצלחה. הגוזלית תולה בי עיניים עגולות, יפות ומתוקות, ודומה ששפתה התחתונה מתחילה לרעוד. "אמא, איפה הפרס שלי?"

אוי אלוהים. בעוד הזיעה מתחילה להצטבר, אני חושבת במהירות-האם אפשר למחזר פרס קודם ששכחה ממנו? אולי סתם צעצוע ישן ונשכח. "אמא?" אני סורקת את סביבותי, ומבחינה בדלת חדר העבודה הסגורה. אני יודעת מה נמצא שם. בדיוק כדי להמנע ממה שקורה עכשיו, השארתי את הדלת סגורה כל סוף השבוע. אבל המצב נואש, וזה דורש אמצעים נואשים. אני נכנסת לחדר העבודה, הולכת ישירות לארגז הקרטון הקטן. 3 זוגות עיניים כחולות ועגולות מורמים אליי. אני בוחרת בחתלתולה הקטנה והכעורה מבין השלושה, זו עם השיערות המוזרות באזניים והפרווה המרוטה, זו שמראש חשבתי שכנראה אצטרך למסור לעמותה, כי איש לא ירצה לאמץ. היא משמיעה יללה כשאני מרימה אותה, ואז מתמסרת לזרועותיי. "תראי פיצי" אני אומרת, מתעלמת מהבהלה והשלילה במבטו של החצי השני "היום זה פרס מיוחד. איך תרצי שנקרא לה?" וכך  נגמלנו מחיתולים, וצירפנו למשפחה את הנסיכה אלזה.


תגובות

  1. אלופה! כתוב מקסים ומצחיק;-)

    השבמחק
  2. מעולה! איזה שבוע קשה עבר על כוחותייך!
    ויישר כח על המחשבה המהירה!
    ברוכה הבאה אלזה

    השבמחק
  3. וואו! איזה פוסט מצוין!
    עם כל כך הרבה תובנות ומשמעות, ועדיין נעים, זורם, קליל וכיפי לקריאה, עם הסיפורים השזורים בו והכל כך קשורים על החתול והשמלה של הגוזלית.
    תודה על השיתוף 😘

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מותר לאמא להיות עצובה?

על גבולות - וחיות אחרות