ששש... אמא עובדת...

  אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. אני ממש חייבת לקרוא את הספר הזה, של ד"ר סוס. כבר חודשים- המשפט הזה תקוע לי בראש.   חוזר על עצמו בכל פעם שאני חושבת על הדרך שעברתי. אפילו קראתי את התקציר של הספר. אפילו קראתי פרשנות עליו בויקיפדיה. ד"ר סוס דווקא פופולרי מאוד אצלנו בבית. הגוזלית מדקלמת את חתול תעלול. הילדים מתים על הגרינג'. רק את הספר הזה אין לנו. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. ואם לא נצא- לעולם לא נדע. ואת זה למדתי השנה. כולם בעניין של סיכום שנה, נכון? ואני חייבת לסכם את שלי- שנה מטורפת, של עליות ומורדות, פסגות ושפלים. הבעיה היחידה היא- שדי קשה לסכם, כששום דבר לא נסגר. וגם לא כל כך מדויק- לתחום את התקופה המטורפת שעברתי לכדי שנה אחת בלבד. אז תסלחו לי על חוסר הדיוק, כן..? אני רוצה לסכם תקופה, והסיכום הזה חייב לכלול בתוכו עוד קצת אחורה.   אוגוסט 2020. הרגע שבו הכרזתי שאני לא רוצה להיות וטרינרית יותר. הרגע שבו יצאתי מהמרפאה, בכוונה לא להכנס אליה יותר לעולם. באותו זמן   ניסיתי להתאושש מאחת התקופות הקשות בחיי- הקורונה כפתה עליי ועל החצי אורח חיים מטורף. עבדנו במשמרות

"אמא, אפשר לצאת החוצה לגשם, בבקשה בבקשה??" שלושה ילדים מרימים אליי פניהם בהתרגשות וציפיה. הגוזלית, כבר בת שש, לבושה בחולצת בית הספר וסווטשירט בלי סמל (כי קורונה, ובפעם האחרונה שהלכה לבית הספר עוד היה קיץ), משתוקקת יותר מהכול למצוא חילזון שדה. חיכתה לזה כל הקיץ. הבנים, לבושים מכנסים קצרים, סווטשרטים וסנדלים (כן, לא נערכנו לחורף- רוצים לעשות סצינה?) רוצים לשמוע רעמים ולראות ברקים. אני מסרבת. אם עכשיו יצאו לגשם, הבגדים והנעליים יירטבו ואצטרך להחליף הכול, לעבור שוב את הרוטינה המייגעת של להלביש שלושה ילדים למסגרות על הבוקר, בשעות האלו שכל מה שבא זה שסוף סוף, סוף סוף ילכו כולם למסגרות ויעזבו אותי לשתות קפה בשקט. הכול פשוט היה קשה מדי לאחרונה. רועש מדי. רק תנו לי לשתות קפה בשקט.   כמה דקות אחר כך, יש הפוגה בגשם, ואנחנו יוצאים ברגל לסיבוב הפיזור בגן ובבית הספר. ודווקא אז- כשפוגשים בדרך חברים עם מטריות, עטויים מעילים וסוודרים (חלקם, אני מגלה בהקלה, גם נועלים עדיין סנדלים), כשהגשם שוב מתחיל לטפטף עלינו, ואז להמטיר מבול מטורף, ואנחנו מוצאים עצמנו, בליל של ילדים ואימהות רצים בצחקוקי

"את הרי יודעת, שלא תהיי וטרינרית"    אני לא זוכרת איך קראו לו, אבל אני זוכרת כל פרט בסיטואציה. אני זוכרת איך ישבנו במרפסת הדירה, הוא על כיסא בר ללא משענת, אני על הריצפה. אני זוכרת את המבט הבטוח בעצמו, הזחוח על פניו, למרות שעברו כבר כמעט 15 שנים. זה היה בשנה א' ללימודי התואר הראשון. יחד עם עוד כמאה סטודנטים התחלתי את התואר הראשון במדעי בעלי החיים, והשאיפה כמעט של כולם היתה- להתקבל בסיום התואר ללימודי הוטרינריה. מכיוון שבכל שנה יש מקום רק לכחמישים סטודנטים לווטרינריה, ושגם באוניברסיטאות ופקולטות אחרות למדו סטודנטים לתואר ראשון שרצו באותו הדבר- היה ברור שהתחרות קשה, והסטטיסטיקה- לא לטובתי. אבל אני ידעתי מה אני רוצה- ידעתי את זה עוד בכיתה ב'. ולמרות שמאה פעמים במהלך השנה, במהלך התואר, אפילו במהלך לימודי הוטרינריה- הספק העצמי כרסם- ידעתי שאעשה כל מה שצריך כדי להתקבל ללימודי הוטרינריה. והנה, בשבוע הראשון לשנה הראשונה ללימודים, ישבתי בדירה של חברתי ללימודים בפקולטה. היה לה שותף לדירה- כאמור לא זוכרת את שמו. אבל הוא בדיוק התחיל את שנה ב' של לימודי התואר הראשון, אחרי ש

יום שני בשבוע, יום עשירי מאז נסגרו הגנים. אני יוצאת מהבית. חושך בחוץ, ריק ושקט באופן חריג לשעה שמונה בערב. אני מרכיבה אוזניות. מסובבת כתפיים. מזדקפת. ומזנקת.   מתחילה לרוץ.   משאירה מאחוריי יום ארוך, מתסכל ומלא ברגעים של כמעט בכי, כמעט התפרצות. וגם כאלו של התפרצות ממש. בעוד שעה אחזור הביתה, אבדוק את אתרי החדשות, אתעדכן במניין החולים, וגם באיסורים החדשים, שכוללים בדיוק את מה שאני עושה עכשיו. אבל נכון לעכשיו- אני רצה. לא רצתי הרבה זמן, ובכל מקרה ריצה היא לא ממש הספורט שלי. אני בטוחה שארוץ רק חצי קילומטר ואחזור. אבל התסכול משמש לי דלק, הכעס והפחד- מנוע. והרגליים שלי זזות מעצמן, שורפות את המתח, את התסכול, את הזעם, עוד קילומטר ועוד אחד. וכשאני מגיעה לקצה היישוב- משהו בי נרגע. עשרה ימים שכולנו בבית. החצי עובד מהבית. הילדים- בני 5.5, 4 ו1.5- לא במסגרות. אני עובדת לסירוגין, וחוזרת בצהרים. כשביטלו את המסגרות של הילדים אחזה אותי אימה כמעט משתקת. אני לא יודעת מה הלחיץ אותי יותר- הפן הלוגיסטי- השאלה מי ישמור על הילדים, כשאנחנו בעבודה ואי אפשר לגייס את הסבתות? מה הם יאכלו? מה הם יעשו? או הפן

כשהייתי ילדה קטנה, רציתי להיות מתעמלת. נדיה קומנצ'י הבאה, אבא שלי היה קורא לי כשהייתי בת ארבע ובת חמש, והייתי מבצעת גלגולים ושפגטים, גלגלונים ועמידות ידיים, על הדשא מול עיניהם הצופות של הוריי. ביררתי כל מה שיכולתי על מודל החיקוי הזה, המתעמלת הראשונה שקיבלה ציון מושלם בתחרות אולימפית. צפיתי בסרט המתאר את חייה, נרשמתי לחוג התעמלות קרקע והתאמנתי, התאמנתי, התאמנתי.   אז, כשהייתי בת שש או שבע, הגיע אלינו בוני, הכלב המיתולוגי. מילדה שמפחדת מכלבים גיליתי רבדים חדשים לגמרי של אהבה. אבל זה סיפור אחר. באותו זמן התוודעתי לראשונה למקצוע חדש, שלא ידעתי על קיומו- וטרינר. האיש הכל יכול שהציל את בוני שלי ממחלת הפרוו. האדם הסמכותי שהיינו מגיעים אליו פעם בשנה לחיסון. התחלתי לטפל בכל חתולי הרחוב וכלבי הרחוב אצלנו בשכונה. ומעבר לכתף כבר הפסיקו לקרוא לי נדיה קומנצ'י הבאה, אלא לחשו- היא תהיה וטרינרית. עד החטיבה עוד הייתי בנבחרת היישובית של התעמלות קרקע. פליקפלאקים וסלטות, כוח וגמישות, עניינו אותי יותר מספרים ומחברות, שיעורי בית ועבודות הגשה. ואז מישהו אמר לי, שמי שלא מכין שיעורים, לא לומד

מיון ילדים של קפלן יחסית לא עמוס בערב נר שמיני של חנוכה, בעשר בלילה- ואני מתייחסת לזה כסימן חיובי- לפחות לא נצטרך לחכות הרבה. אנחנו נרשמים בקבלה ומתיישבים בחדר ההמתנה הנעים, שמזכיר יותר ג'ימבורי מאשר חדר מיון. אני, החצי לצידי והגור בן השנה וחצי -משעין ראש מותש על כתפו של החצי. חנוכה היה מאז ומתמיד החג האהוב עליי. אולי כי יום ההולדת שלי תמיד יוצא בחנוכה. ואולי סתם האווירה הקסומה, כשבחוץ קר, גשום וחשוך ובבית הכול מואר. ריח של אוכל חם ומנחם וכל המשפחה מתאספת לשיר שירים ולהדליק חנוכיות צבעוניות- מזכיר לי תמיד אגדות וסיפורי פיות קסומים. אהבתי אותו עוד לפני שהיו לי ילדים, ועכשיו אני אוהבת אותו אפילו יותר. השנה הוא היה קסום במיוחד עבורי, כיוון שכל השנה הרגישה לי קסומה- התחלתי תהליך מורכב של שינוי חיצוני ופנימי לפני כמעט שנה. לפני כחודש התהליך עבר לקצב טורבו כשהתחלתי ללמוד הדרכת פילאטיס. אז כן, אני לומדת אנטומיה ופיזיולוגיה, סוגי יציבה ושמות של תרגילים. אני מתרגלת מדי יום סדרה של תרגילים תוך שמירה על  7 עקרונות הפילאטיס. אבל בפועל אני לומדת הרבה יותר- לומדת לקבל פגמים, בי ובאחרים, לו