זמן בחירות
כשהייתי ילדה קטנה, רציתי להיות מתעמלת. נדיה קומנצ'י הבאה, אבא שלי
היה קורא לי כשהייתי בת ארבע ובת חמש, והייתי מבצעת גלגולים ושפגטים, גלגלונים
ועמידות ידיים, על הדשא מול עיניהם הצופות של הוריי. ביררתי כל מה שיכולתי על מודל
החיקוי הזה, המתעמלת הראשונה שקיבלה ציון מושלם בתחרות אולימפית. צפיתי בסרט המתאר
את חייה, נרשמתי לחוג התעמלות קרקע והתאמנתי, התאמנתי, התאמנתי. אז, כשהייתי בת שש או שבע, הגיע אלינו בוני, הכלב
המיתולוגי. מילדה שמפחדת מכלבים גיליתי רבדים חדשים לגמרי של אהבה. אבל זה סיפור
אחר.
באותו זמן התוודעתי לראשונה למקצוע חדש, שלא ידעתי על קיומו- וטרינר. האיש
הכל יכול שהציל את בוני שלי ממחלת הפרוו. האדם הסמכותי שהיינו מגיעים אליו פעם
בשנה לחיסון. התחלתי לטפל בכל חתולי הרחוב וכלבי הרחוב אצלנו בשכונה. ומעבר לכתף
כבר הפסיקו לקרוא לי נדיה קומנצ'י הבאה, אלא לחשו- היא תהיה וטרינרית.
עד החטיבה עוד הייתי בנבחרת היישובית של התעמלות קרקע. פליקפלאקים
וסלטות, כוח וגמישות, עניינו אותי יותר מספרים ומחברות, שיעורי בית ועבודות הגשה. ואז
מישהו אמר לי, שמי שלא מכין שיעורים, לא לומד למבחנים ושוכח להביא ספרים ומחברות-
לא יכול להיות וטרינר.
זה לא קרה בבת אחת- זה היה תהליך. מילדה מפוזרת, שלעולם לא הגישה
עבודות ולא הכינה שיעורים, הפכתי לחלק מגרעין קטן של חרשני הכיתה. בתיכון כבר
זנחתי הצידה את ההתעמלות- לא היה לי זמן, אתם מבינים. הייתי צריכה לעשות שיעורים
ולהתכונן לבגרויות. בשנים האלו הרווחתי יכולת נפלאה- למדתי ללמוד, להשקיע, לשבת
שעות ולהתרכז. לארגן את הזמן שלי כדי להספיק את כל החומר לפני הבחינה. למדתי שאם אני יושבת ומשקיעה במשהו- אני קוצרת
פירות, שבמקרה הזה הם ציונים גבוהים וממוצע בגרויות גבוה מאוד. פיתחתי ביטחון רב
ביכולת שלי ללמוד ולהשיג את מה שאני רוצה. אבל גם איבדתי משהו- איבדתי את הביטחון
העצמי, התנועתי והריגשי, שמעניק גוף חזק וגמיש. שכחתי שגם להצליח לעשות את השפגט,
או את הסלטה שעבדתי עליה בשבועות האחרונים- מילא אותי באותה תחושה של ניצחון כמו
ציון מאה במבחן. ולקח לי זמן, המוןןן זמן, להבין את זה ולקבל את הביטחון הזה חזרה.
כמה זמן? 20 שנה, פלוס מינוס.
2.3.2019. לפני שנה בדיוק. אני וטרינרית כבר די הרבה זמן. נושא
הספורט, ויחד איתו, מה שנקרא-wellness תזונה נכונה, חיים מאוזנים
ובריאים- תמיד העסיק אותי. חוץ מכמה שנים בתיכון- תמיד הייתי פעילה, תמיד עשיתי
ספורט. אבל זה היה בשוליים, זרם צדדי בחיים של בניית קריירה והקמת משפחה. את
התחושה הזאת, של גוף חזק ובריא, ביטחון גופני וביטחון תנועתי, כמו שהיה לי
כשהתעמלתי, כבר לא קיבלתי בחזרה. אני אמא עכשיו, חצי שנה אחרי לידת בני השלישי,
חמש שנים מאז הפכתי לאמא לראשונה. ובאותו יום של תחילת מרץ, בדיוק לפני שנה- היה
יום שבת. זו היתה שבת גשומה להחריד, קפואה להחריד, בחורף שהיה ארוך וקר וקשה כל כך
עם שלושה ילדים קטנים. ובשבת קפואה, גשומה וחורפית, עם שלושה פעוטות, מה עושים?
נוסעים לג'ימבורי כמובן! וכך מצאתי את עצמי באיזה מרכזון באשדוד, צופה בילדיי
המקפצים בחדווה בג'ימבורי חם, קצת מחניק, ומפוצץ באימהות וילדים.
מי אתן, אימהות שגרות באשדוד, ומגיעות לג'ימבורי מתוקתקות ומאופרות
מכף רגל ועד ראש??
יש לי תכונה איומה, מגמדת ומרגיזה- אני כל הזמן משווה את עצמי לאחרים.
טוב, בואו- לאחרות. ובאותו יום שבת, בעודי מתבוננת באימהות שבג'ימבורי ומשווה אותן
אליי- רציתי לבכות. כל האימהות היו יפות,
מטופחות, ובאופן מרגיז ביותר- חטובות. כך לפחות הן נראו לי. אולי מצבי הנפשי לא
אפשר לי לראות אותן בבהירות. אני ישבתי שם, בכל פעם פעוט אחר על מותני. אני זוכרת
מה לבשתי-סוודר חום דהוי (נדמה לי שהיה פעם כתום) ומכנסיים אפורים, מכנסי 'תחילת
ההריון' שלי- כשקניתי אותם הם היו רפויים להפליא באזור הבטן והמותן, כמו שק נעים.
בתחילת כל הריון, לפני שקניתי בגדי הריון יעודיים, לבשתי בעיקר אותם, והם אפשרו לי
להתרחב בערך עד חודש חמישי. עכשיו, חצי שנה אחרי הלידה, המכנסיים האלו לחצו לי על
המותן והבטן, מאיימים להתפוצץ. בעיניים כלות התבוננתי באמא כחושה ואלגנטית, לבושה
שחור ועם קטרה בלונדיני קצר, והרגשתי שבא לי לבכות.
בשעת ארוחת הצהרים פרשנו את האוכל שהבאנו מהבית על אחד השולחנות
היעודיים- שניצלונים, תפוחי אדמה, פסטה ברוטב עגבניות. הילדים אכלו ביס מכל דבר, וחזרו
לריגוש שסיפק להם מתחם המתנפחים. לקח לי זמן להבין שאני יושבת שם, דקות אחרי שהילדים
סיימו, ודוחסת לפה תפוחי אדמה ושניצלונים מתועשים, ואפילו לא מרגישה את הטעם. מרגישה
שקשה לי לנשום בתוך המכנס ההדוק מדי, ומתבוננת בעיניים כלות באימהות האחרות, שכולן
נראו טוב ממני. ובאותה שבת, שם בג'מבורי
החם והמחניק, קיבלתי החלטה- ולא ידעתי עד כמה היא תשנה את חיי.
בהתחלה רק רציתי לרדת במשקל. היה לי משקל יעד, היתה לי אפליקציה של
דיאטה בטלפון, והתחלתי לאכול לפי תפריט. וכשראיתי שהירידה איטית ולא מספקת, הוספתי
פעילות גופנית כדי לזרז את העניינים. אבל אז קרה משהו אחר, שממש לא ציפיתי שיקרה-
גיליתי שאם אני מתייחסת לגוף שלי יפה- הוא מחזיר לי אהבה. גיליתי מחדש את הספורט-
לא רק כאמצעי לשמירה על המשקל וחיטוב, אלא כדרך להרגיש חזקה וגמישה, חיונית
ובריאה. גיליתי את הפילאטיס- שיטה מופלאה של פעילות גופנית שמכריחה אותי להקשיב
לגוף, ועל הדרך לחזק אותו, להגמיש אותו. להעלים את החריקות באגן וכאבי הגב שהיו לי
בכל פעם שקמתי מאז הלידה השלישית. תוך שלושה חודשים ירדתי 6 קג והגעתי למשקל היעד. אבל משקל היעד כבר לא
היה כל כך חשוב. מה שהיה חשוב זו הדרך- מתישהוא במהלך הדרך למדתי לקבל את הגוף.
לסלוח לו על סימני המתיחה, על האזורים שתמיד יצברו שומן, על הצלוליט. למדתי לאהוב
אותו ולפנק אותו. לא רק מזון דיאטטי, סוכרזית ויוגורט 0 אחוזי שומן. התחלתי לאכול
בצורה בריאה, כדי להזין את הגוף שלי.
שנה אחר כך, וזה המקום שאני נמצאת בו- אני לומדת בקורס מדריכות פילאטיס.
אני מקפידה על תזונה נכונה ובריאה. אני מגלה, למעשה, שכל הבית שלי מקפיד על תזונה
נכונה ובריאה יותר- מעולם לא התכוונתי שזה יקרה, אבל רשימת הקניות שלי השתנתה. בעבר
הייתי קונה מדי שבוע פסטה במבצע, 3 חבילות ב12 שח. היום אותה פסטה שוכבת חודשים
בארון עד שאני נזכרת לבשל אותה. עיקר התזונה שלנו מבוססת על חלבון בריא, ירקות,
מעט דגנים מלאים. לא התכוונתי, אבל כולנו השתנינו- החצי אוכל יותר בריא, ומתרגל
יוגה בקביעות. הילדים מתרגלים איתי פילאטיס בשבתות. אני אומרת לגוזלית דברים כמו
'תקשיבי לגוף שלך' ואז נדהמת מעצמי. יש לי ביטחון בגוף שלי. לא רק הביטחון מזה
ששמלה יושבת עלי טוב יותר. יש לי ביטחון בתנועות היומיומיות- להתכופף, להרים
ילדים, לקפץ איתם על הטרמפולינה ובגן שעשועים. השרירים לא כואבים כשאני עושה את
זה. הגב לא נתפס. וכן, גם- הביטחון ללכת בג'ימבורי מוקפת אמהות מטופחות, ולא להסתכל על האמא הכחושה והבלונדינית, ולא להשוות, אלא פשוט לדעת שאני בסדר.
לפני שנה בדיוק עשיתי בחירה, די שטחית, להראות יפה בפעם הבאה שאגיע
לג'ימבורי באשדוד. היום, יום בחירות אמיתי, אני רואה איך הבחירה הזאת שינתה את
חיי. אין לי מושג עדיין לאן המסע הזה, שהחל לפני שנה, ייקח אותי. אין לי מושג איפה
אהיה בעוד שנה בדיוק. אבל תבעתי מחדש בעלות על גופי. החזרתי לעצמי משהו שאיבדתי
מזמן, ואולי מעולם לא היה לי.
להיות וטרינרית- זה חלום ילדות שהגשמתי. אולי הגיע הזמן עכשיו להיות
נדיה קומנצ'י, עד כמה שאישה בת 36 עם קריירה ושלושה ילדים יכולה להיות כזאת.
בהצלחה לכולנו. תבחרו נכון
תגובות
הוסף רשומת תגובה