כוחה של להקה




כלבה מספר אחת, הפרגית, פשוט לא מבינה את זה. פעמיים או שלוש בשנה הם עושים את זה- במשך חצי יום מוציאים מהחדר אחסון של האוכל שלה ושל כלבה מספר שתיים מגוון אביזרים משונים- מאורה מתקפלת מבד, מיטות בד דקות שמתקפלות לתוך שק, מיטה מתקפלת לגורים- ומעמיסים על המכונית. עוד שני תיקים גדולים מתמלאים בפריטים חסרי התועלת שהם מכסים בהם את עצמם ואת הגורים- חולצות, סוודרים, גרביים חמות, ופריט מטופש שמכונה בגד ים (ממתי לובשים בגדים לאמבטיה, היא אומרת לכלבה מספר שתיים, הסבתא, וזו רק מגלגלת עיניים).

למחרת ראש הלהקה חוזרת מהעבודה באמצע היום, כרגיל מריחה מעשרות כלבים וחתולים, והכאוס מתחיל ראש הלהקה מכינה כריכים במטבח, בזמן שזכר האלפא מעמיס על הרכב. בין הרגליים הגורים מתרוצצים ומעל לראש נזרקות שאלות-

'זכרת את לול הקמפינג?' '

את רוצה את המנשא ישיבה לגב?'

'איפה משקפי השמש שלי?'

'לאן דחפת את המגבונים?'

  ושניהם מתרוצצים בבית בסערה, כריכים נארזים,  ציידניות נסגרות, גרביים טרמיות ושמיכות מתעופפים באוויר, המזוודה נסגרת ומועמסת. 'זכרת להשאיר מים לחתולים בחוץ?' ראש הלהקה שואלת, וזכר האלפא עונה ב 'זכרת להעביר כביסה למייבש?'. ואז הגורים מועמסים, נרגשים וחסרי מנוחה, כל אחד במושב שלו , נקשר במה שנראה כמו מליון רתמות ורצועות. רק אז, כשהפרגית כבר בטוחה שהנה, משאירים אותה לבד בבית, כשהיא מרכינה ראש, ומייללת חלושות- הם קוראים בשמה. ובשמה של הסבתא, כלבה מספק שתים. והתוגה נעלמת כהרף עין, והיא מיד מזנקת לרכב, כולה כשכושי זנב וענטוזים ,והסבתא בעקבותיה.

הפרגית פשוט לא מבינה את זה. למה לעזוב ככה סתם מאורת אבן בטוחה, מרווחת ונוחה, ולהצטופף שעות ברכב? אבל היא אוהבת לנסוע עם הלהקה. נכון, אין לה ולסבתא כיסא מושקע ועמוס רצועות. יש רק את הרצפה של המושב האחורי, ודי צפוף שם, ולפעמים הגורים מניחים עליהן רגלים. אבל כמעט תמיד יש שם מציאות- במבה עבשה, קרום מיובש ונשכח של לחם- אוצר בלום בשבוע של פסח , ללא ספק. לפעמים, אם היא במצב רוח טוב, ואם לא נורא חם, ואם הציפורניים שלה גזורות, ראש הלהקה מרשה לה לשבת בחיקה חלק מהנסיעה. לפעמים. 


הם נוסעים כמה שעות. ובהתחלה הכול הולך חלק. ואז הגור הצעיר, רק בן 9 חודשים (במושגים של כלבים כבר מתבגר, אומרת הסבתא, אבל אצלם בקושי יש שיניים) , מתחיל לנוע באי נוחות ולבכות. הפרגית יודעת למה, היא מריחה, אבל הם לא יודעים. היא צופה בהם מנחשים- מציעים לו מים, צעצועים, במבה, וחטיפים מוזרים שמזכירים ביסקויטים לכלבים. וכשהוא נרגע, נרדם, מיואש ובלתי מובן עם חיתול רטוב, הגורה הגדולה, שהם קוראים לה גוזלית, כבר משועממת. והגור המכונה אפרוח רעב. וראש הלהקה מסתובבת לאחור, פעם עם בקבוק מים, ופעם שוב עם במבה, פעם עם מוצץ, ופעם עם חידון התינוקות הגדול (איך קוראים לתינוק של הגמל? של הפרה? ושל הסוס?  'כאילו שגורים הם לא פשוט גורים', אומרת הסבתא ונאנחת מרצפת המכונית). ובשלב שכבר כמעט נמאס, והפרגית חשה שעוד רגע יבדרו עצמם בלמשוך לה בזנב ובאוזנים- הרכב עוצר, וקולו של זכר האלפא רועם- 'הגענו'.



הפרגית במדבר



הם במדבר. הפרגית והסבתא מזנקות מהרכב, מותחות רגליים, וזו הרגשה נפלאה. הן יכולות לרוץ כאן שעות, והסבתא שוכחת מגילה ומדלקות הפרקים, ושתיהן, כמו גורות סקרניות, מסתובבות, רצות, חופרות, מתפלשות בחול, מרחרחות ורודפות אחרי מכרסמים קטנטנים. בינתים ראש הלהקה וזכר האלפא עמלים- היא פורשת מחצלת ומניחה עליה צעצועים, ספרים, ואת הגור הצעיר, הלהוט לדחוף אבנים לפיו (כמו לברדור מהסוג הגרוע ביותר, הסבתא צוהלת, עיניה נוצצות בעודה מתפלשת בחול הדק). זכר האלפא מראה לגוזלית איך בונים מאורה מתקפלת, מותח יריעות בד ניילון על מוטות. מדליק אש ומבשל- נקנקיות ופסטה ותפוחי אדמה, בעוד ראש הלהקה חותכת סלט.

הפרגית לא מבינה את זה. מה יש לעזוב מאורה חמה, יציבה ובטוחה, עם מיטות רכות, לנסוע שעות ולישון במאורה סחופת רוחות, על קרקע קשה ולא נוחה. אבל כבר שבועות שלא נתנו לה לרוץ חופשיה כל כך הרבה, וריחות של תנים, יעלים ושפני סלע מטריפים את חושיה. הגורים הצעירים נראים נלהבים בדיוק כמוה- אוספים אבנים מיוחדות, מתפעלים מחרקים מעניינים, רודפים זה אחרי זו במרחבים העצומים. היא נשארת מספיק זמן רק כדי לדאוג לתפוס כל מה שנפל מארוחת הערב, וממשיכה לחקור את הסביבה. כשהגור הצעיר מסרב להרדם במאורה הזמנית, ראש הלהקה מסתובבת איתו במדבר עד שנרדם, והפרגית והסבתא מלוות אותה. ראש הלהקה לעולם לא תודה בכך בפניהן, אבל הפרגית יודעת שהיא מרגישה בטוחה ככה, כשהן שומרות עליה ועל הגור שלה. טוב, ככה זה להקה. כשהן חוזרות עם הגור הישן, השעה כבר מאוחרת, והפרגית מרגישה שראש הלהקה עייפה. האפרוח ישן, אבל הגוזלית עוד יושבת בחיק אביה והם מדברים על דברים כמו הדובה הגדולה וחץ הצפון. מוזר מאוד, כי יש כאן ריח של הרבה חיות בר, אבל בודאות לא דובים. בסוף הם מכבים את האש. הגור מתעורר שוב ובוכה, ושוב מרדימים אותו. הגוזלית נרדמת בזרועות אביה.  הם נכנסים בשקט למאורה הזמנית, מכניסים את הגור והגוזלית ומניחים אותם לצד אחיהם הישן. הפרגית מתכרבלת לרגליהם, והסבתא- לראשם. ואז, שעה אחרי שהם מניחים את הראש, ראש הלהקה לימינם של הגורים וזכר האלפא לשמאלם, יללה מחרידה את האוויר- האפרוח התעורר, והוא צורח. כמעט בלתי אפשרי להרגיעו, והשניים האחרים מתעוררים בעקבותיו, וכולם צורחים, וראש הלהקה אומרת שהיא זקנה מדי בשביל זה (פחח, נוחרת הסבתא) ונשבעת שלעולם, לעולם, לא יוצאים עוד לקמפינג עד שהגורים יהיו בני שמונה עשרה. רק כשהם כבר מותשים, והבוקר קרוב יותר מאשר הערב- כל הגורים נרדמים. וההורים אחריהם.

מתישהוא, לפני שהשמש שוקעת, הפרגית מרגישה שראש הלהקה ערה שוב. היא שוכבת על הגב, בשקט, על המיטה הארעית שמתקפלת לתוך שק. היא נושמת פנימה את אויר המדבר הצלול. באור הירח הקלוש היא רואה את צלליות בני הלהקה שלה, מקיפים אותה מכל צד, בן זוג, גורים, כלבות. היא שומעת אותם נושמים, ושומעת את קולות המדבר שבחוץ, את הרוח המכה בדפנות המאורה המתקפלת, בעודה בטוחה וחמימה עם הלהקה בפנים. הפרגית לא מבינה את זה, אבל היא חשה מה ראש הלהקה מרגישה- השלווה, הביטחון. אחדות הלהקה אל מול העוצמה של הטבע. והיא מבינה, להקלתה- את מה שגם ראש הלהקה מבינה- שיהיו עוד טיולים כאלו, חייבים להיות- והרבה לפני שהגורים יהיו בני שמונה עשרה.

בטיול הזה, שהיה נפלא, מושלם, ולא פשוט בכלל- פתחנו את עונת הטיולים. ואני גם פותחת עונה של הבלוג שלי, אחרי תקופה ממושכת שבה לא כתבתי, ובתקווה לשתף קצת יותר. תקופה לא פשוטה עברה עלינו, עליי ועל הלהקה הקטנה שלי. ניסיתי לכתוב, באמת שניסיתי. אבל בכל פעם זה יצא מתבכיין, מתלונן, מאשים. לא הצלחתי לסיים פוסטים בתקופה הזאת. ואני לא רוצה לסיים את אותם הפוסטים שהתחלתי. אני פותחת דף חדש- באביב היפה שהגיע אלינו סוף סוף. חוזרת במלוא העוצמה לכתוב ולשתף. יוצאת מהקונכיה שבה הסתגרתי חודשים. מאוררת את הבלוג, מוסיפה לו צבעים, משנה. מוסיפה קצת עצות מעשיות, טיפים ורעיונות- בנושאים החביבים עליי- טיולים, אימהות שפויה (ולפעמים גם לא שפויה) וחיות. מקווה שתאהבו. מקווה שגם אני אוהב.




ואם רציתם לדעת איפה צולמו התמונות היפות:
-התמונות מהקמפינג צולמו בחניון הלילה המזרחי של מצדה. אני מודה שבכל הקשור לחניוני לילה- אנחנו מחפשים את הפשוט ביותר- אף אחד לא מתקלח אצלנו בקמפינג (אל תגלו לשירותי הרווחה!) ואין לנו צורך בשירותים בנויים. קרקע שטוחה ונקיה מעשבים, אזור נקי, מוגן מרוח, רחוק מזיהום אור, טבע מסביב ואלף כוכבים- אלו הדרישות. וחניון לילה מצדה מזרח ענה עליהן אחד לאחד. חינמי, כמובן, וידידותי לכלבים.  
- התמונות עם המים צולמו בסטף- אנחנו מופתעים כל פעם מהשמורה היפה הזאת, קרוב כל כך אל הבית. יש מסלול למיטיבי לכת, שעשינו פעם, כשהיינו זוג צעיר עם תינוקת על הגב (לא קשה, אבל לא מתאים לקטנטנים) ומסלול מקוצר, שכולל הליכה קצרה והגעה מהירה אל המים. המים עצמם נובעים דרך מערה, הישר לבריכת שכשוך, שכאילו יצרו אותה לפעוטות. חינמי, ידידותי לכלבים. בהמשך המסלול מערה נהדרת וחשוכה- לילדים אמיצים, עם פנסים :)
 
בברכת חג שמח, פריחה והתחדשות, מקווה שתמשיכו לעקוב.

 

 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ההבטחה שבגשם

תגידו לי שאני לא יכולה

אתגר 21