דברים שלמדתי מבתי


יום באמצע השבוע, בגן השעשועים הקבוע שלנו. אולי בגלל הבחירות המתקרבות, אולי בגלל חודש החגים המתיש- המועצה החליטה לצ׳פר את זאטוטי המושבה (והוריהם) בהפנינג ילדים חגיגי, עם איפור, בועות סבון ומתנפחים. אני יוצאת עם הקטנטנים. פורשת שמיכה על הדשא, ומניחה את הגור על הבטן- קצת התעמלות לרצועת הכתפיים. הגוזלית והאפרוח שועטים לעבר המתנפחים. קצת מעבר לשמיכה שלי, על פוף גדול וורוד, יושבות שתי ילדות, בערך בגילה של הגוזלית. הן פותחות שקית של חטיף שהגוזלית מאוד אוהבת. ועל המתנפחים, מרחק 5 מטרים משם, כמו אוזניה של הגוזלית מזדקפות למשמע קול פתיחת השקית, ותוך 3 דקות היא נעמדת לצידי.

"אמא" היא אומרת "אני רוצה לבקש מהילדות האלו קצת מהחטיף" אני מודה שזה די שימח אותי. שימח אותי שהיא לא ביישנית, שיש לה די בטחון עצמי כדי לגשת לילדות זרות. אני לא הייתי כזאת בגילה, ורציתי לעודד את זה. "אז לכי, אהובתי. רק דברי בנימוס, תגידי בבקשה ותודה". כשהיא חוזרת כעבור דקה, על פניה הבעה מאוכזבת. "הן לא רוצות לתת לי" היא אומרת, ולנוכח אכזבתה כל גופי מתנפח בזעם. לא כי אני רוצה שתאכל את החטיף השמנוני- ביננו, אני ממש מעדיפה שתאכל את התפוח שהבאתי מהבית. אבל אני מרגישה שביתי אזרה אומץ, נקטה יוזמה והחלה איזשהו תהליך של חיברות. והבנות האלו דחו את הנסיון, וזה כואב לי, כנראה הרבה יותר משכואב לה. אני מרגיעה את הדופק ההולם באוזני ומסננת, מנסה להישמע פחות זועמת מכפי שאני מרגישה "טוב, זה לא כל כך יפה, אבל זו בחירה שלהן והחלטה שלהן".

תהליכי חיברות תמיד ריתקו אותי. בני אדם הם חיות חברתיות, בדיוק כמו כלבים וחתולים (האחרון מעט שנוי במחלוקת, אך מספיק לי לראות את יחסי הגומלין בלהקה הפרטית שלי כדי להסיק שחתולים אינם החיות הסוליטריות שאנשים נוטים לחשוב שהם). איך הופכת קבוצה של פרטים ללהקה? בלימודי וטרינריה קיים קורס להתנהגות בעלי חיים. מתארים שם שני טיפוסים של כלבים- דומיננטים וכנועים, שחור ולבן.

כשהחצי השני ואני החלטנו לקחת כלב, לפני 12 שנה, כבר היינו להקה שכללה שני מבוגרים ושלושה חתולים. את ג׳יני אימצנו מעמותה, פינצ׳רית מעורבת, קטנטונת ושובת לב. התאהבנו בה כפי שלא התאהבנו לפני כן בכלב (וגם אחרי כן, בעצם) והיא החזירה לנו אהבה אבסולוטית. כבר מההתחלה לא היה ספק מה מקומה בהיררכיית הלהקה. עוד בהיותה גוש קטנטון, כולו שיער מבריק ועיניים גדולות- אף אחד מהחתולים לא יכל עליה. היא ניגשה לאוכל ראשונה, היא קיבלה את המקום הטוב, ליד הכרית ומתחת לפוך.

אז הצטרפה אלינו שפיץ. בבוקר קריר של דצמבר, חזרנו שלושתינו- החצי, אני וג׳יני, מצימר בצפון. באזור יער אודם נתקלנו בזאב על הכביש. לפחות- זה מה שחשבנו בהתחלה. כשהאטנו את הרכב הבנו שמדובר לא בזאב, אלא בכלבה מגזע האסקי סיבירי, וניתן היה לראות בבירור שהכלבה במצוקה. עצרנו בשולי הכביש. הכלבה התקרבה באיטיות. מקרוב היא נראתה רע מאוד- שק מהלך של עצמות בולטות, כולה קרחות ועור אדום, מודלק למראה ומצחין. ציפורניה היו ארוכות כל כך שכמעט פצעו את כפות רגליה, שהיו פצועות ממילא מההליכה על הסלעים הקשים. מתפארתו של כלב ההאסקי היפה נותרו רק עיניים תכולות, מדהימות למראה, עצובות ומתחננות.

"בוא, רק ניתן לה קצת אוכל" אמרתי, והחצי יצא עם חופן מהאוכל של ג׳יני שלקחנו לצימר, בעוד ג׳יני ואני ממתינות בחשדנות ברכב. הכלבה בלעה את האוכל בתאוותנות, והורידה גם סיר קטן מלא במים שהחצי מזג לה. עכשיו היה הזמן להמשיך בנסיעה. אבל לא יכולנו. החצי ואני הסתכלנו זה על זה, על ג׳יני שנעמדה במושב הנהג והרימה את כפותיה על ההגה, ופצחה בנביחות רמות, על הכלבה האומללה.

"אולי.... אולי רק נפתח לה את הדלת של האוטו? רק נראה איך הן מגיבות זו לזו, פנים אל פנים."

פתחנו. ג׳יני נעמדה, דרוכה כולה ומכשכשת באיטיות בזנב. כל שפת הגוף שלה אמרה- "אוקיי, את יכולה להכניס את הראש לאוטו שלי, ולשעשע קצת את בני האדם שלי. כל עוד זה ברור לשתינו מי הבוס". ההאסקית לא התעניינה בג׳יני. היא נראתה מותשת, נטולת כוחות לחלוטין, ולא התעניינה בשום סוג של מערכת יחסים, כך נראה. אבל ברגע שפתחנו את הדלת היא זינקה לרכב, ונשכבה לכל אורך המושב האחורי. אז היא הרימה אלינו את מבטה. יאללה, אמרו עיניה נוסעים?

וכך הצטרפה שפיץ ללהקה. גם את תהליך החיברות הזה היה מעניין לראות. אחרי שהתחזקה מעט, התחילו מאבקי כוח בין שפיץ לג׳יני. אנחנו נצמדנו לכללים, לא התערבנו במריבות ולא הפרדנו, "עד שיירד דם"(הדם של שפיץ, בדרך כלל). והן שיחקו לפי הכללים- לקח להן זמן והן ביססו את ההיררכיה- דומיננטית (ג׳יני) וכנועה, מנהיגה ונתינה, שחור ולבן.

גם אותי גידלו ככה. גם אני למדתי שביחסים בין אנשים, בזוגיות, בחברות בין ילדים- יש שחור ולבן. שולט ונשלט. ראיתי את אמא שלי כועסת על אבא שלי ועושה לו "ברוגז", ואותו מגיע ומתחנף, מתחנחן . בפעמים האלו אמא שלי היתה המנצחת. לפעמים זה היה הפוך. מעולם, בכל שנות ילדותי, לא ראיתי אותם מדברים על מה שהפריע להם בהתנהגות הצד השני. רק רבים ומשלימים, ברוגז ושולם. וכך, כאשר רבתי אני  עם חברות- היה ברור שיש מנצחת ומפסידה. לרוב הייתי מנצחת, זאת שיוזמת את הברוגז, מפסיקה לדבר עם ילדה שהרגיזה אותי, גם אם לא היה לה מושג מה עשתה, והיא היתה המפסידה, כיוון שהיא שברה את הקרח קודם. זה היה דפוס התנהגות שלמדתי, שחוויתי, שהיה לי קשה מאוד להתגבר עליו. דפוס שעדיין, ברגעים של חוסר מודעות, בכעס, מתפלק לי עם החצי.

ואז באה לילי. גם לילי אומצה מעמותה, שנה אחרי שנפרדנו בכאב ושיברון לב מג׳יני שלנו (בטוחה שארחיב מתישהוא על כך).  הגוזלית היתה בת שנה וחצי, האפרוח היה לא יותר מתכנון רחוק לעתיד,  והבית הרגיש לי שקט מדי. אל דאגה, לילי בהחלט הוסיפה לו רעש. עם הנביחות על כל אורח שנכנס, פתיחת דלתות, פתיחת המקרר, עליה על השיש – לילי הוסיפה המון רעש וצבע. היא נכנסה לבית בכשכושי זנב עליזים, וסחפה אחריה למשחק את כולם-את שפיץ בת העשר, שהראתה פתאום משובת נעורים, את צ׳רלי החתול העיוור, שמצא פתאום במי להתחכך, את קושקוש החתול בן ה11- שרק רצה מישהו לנקות וללקק. ואני התבוננתי, התלבטתי, גירדתי את הראש ותהיתי- מי כאן הדומיננטי? האם לילי דומיננטית או כנועה? ואולי זה לא שחור או לבן? אולי לילי פשוט... חברותית?

אני יושבת בגן השעשועים, מתבוננת בפניה המאוכזבות של הגוזלית. היא בסך הכול רצתה חטיף שמנוני, אבל הלב שלי נשבר. כי בפרשנות שלי, באופן כמעט לא מודע, יש כאן משהו אחר- הילדה שלי עשתה צעד לקראת הילדות האלו- והן דחו אותה. אצלי בראש כבר הכול מתויג, ממוין למשבצות קטנות. היא הנשלטת, הן השולטות. אני מרגישה את הגלגלים מסתובבים בעודי מנסה לחשוב איך להפוך את היוצרות, איך להחזיר את השליטה אליה, להפוך אותה לדומיננטית. להשמיץ אותן ולהגיד שהיא לא צריכה טובות, שהן קטנוניות וסגורות, ושאני אקנה לה חטיף שמנוני? זאת התוכנית שמתגבשת במוחי. אבל הגוזלית כל כך הרבה יותר חכמה ממני. כל כך לא מקולקלת. היא ניגשת אליי, ומבקשת לקבל תפוח. אני שולפת את קופסת הפלסטיק עם פלחי התפוחים. "אמא, אני יכולה לחלק להן תפוח?" היא שואלת. אני אחוזת פליאה ואומרת שכן, היא יכולה. והיא ניגשת אליהן.  בראש שלה הן לא חזקות ולא כנועות, לא טובות ולא רעות. רק שתי ילדות שהיא רוצה ליצור איתן אינטראקציה. היא מציעה להן תפוחים והן לוקחות, ולא עוברת דקה והן מציעות לה את החטיף השמנוני, בלי מילים. והן יושבות ואוכלות ביחד. ואני נדהמת מזה שהגוזלית הקטנטונת שלי, בת הארבע, נתנה לי עכשיו שיעור ביחסים בינאישיים. ואני טופחת לעצמי על השכם, כי למרות הפגמים הטבועים בי, הצלחתי לגדל אותה אחרת. היא לא דומיננטית, היא לא כנועה. היא חברותית.


תגובות

  1. כל יום אנחנו למדים משהו חדש, ואלה הזאטוטים - הרבה יותר חכמים מאיתנו 😍

    השבמחק
  2. ששש... אמא עובדת...9 בנובמבר 2018 בשעה 12:14

    ממש! הלוואי שילמדו אותנו תמיד

    השבמחק
  3. ילדים יכולים ללמד אותנו כל כך הרבה..
    ולפעמים צריך להניח לאינסטינקט האימהי שקופץ עלינו באלפיות השניה

    השבמחק

פרסום תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תגידו לי שאני לא יכולה

אתגר 21

אתגר הקורונה