מה ששקט יכול לעשות


שקט.

בבוקר יום ראשון, ה2 לספטמבר, אני יושבת על הספה בסלון, לצידי כוס הקפה שלי וסביבי ערבוביה איומה- ערימה של כביסה לא מקופלת, פסי רכבת צעצוע, תחפושות, מכוניות משחק ונעליים קטנות פזורות באמצע הסלון. לא רחוק משם, במטבח, הרצפה מוכתמת בשלל צבעים, וחלקים מפאזל של אנה ואלזה ממגנט מצאו את דרכם מהמקרר לרצפה, מתחת לשולחן, לסלסילת הירקות. אחת הכלבות הצליחה להניח את כפותיה על גליל של נייר טואלט, וזה מפוזר עכשיו, קרוע לגזרים, ברחבי הבית. בהיסח הדעת השארתי בערב הקודם סיר של קלחי תירס מבושלים על הכיריים. בשביל החתולים זו חגיגה, ועכשיו התירס מפוזר, בגרעינים דביקים, על פני כל השיש.

אבל אני עוצמת עיניים לנוכח הבלגן, נושמת נשימה עמוקה ומקשיבה לשקט.

אפשר לקרוא לזה תכנון לקוי, אבל יצא שהחודש הראשון לחופשת הלידה שלי הוא החודש שבו הילדים יוצאים לחופש. אם זה לא מספיק מאתגר, יצא גם שהשנה היא השנה הראשונה בה הגוזלית נמצאת בגן מועצה, ולא בגן הפרטי שממשיך לעבוד כסדרו עד סוף אוגוסט. לא בדיוק חופשת לידה שגרתית. במקום לשוטט בקניונים ולקרוא את כל הספרים שאני יכולה עד חמש אחר הצהרים, נאלצתי להזיע בג׳ימבורי, בפינות ליטוף, פינות יצירה ובבריכה. לגור טרם מלאו חודשיים והוא כבר הספיק לנמנם בשלל מקומות כמו מדשאת הבריכה, פארק אקסטרים, מוזיאון הילדים ועוד. היה נפלא- כי חסר לי כל כך זמן איכות עם הגוזלית, התגעגעתי אליה כל כך ונהניתי מחברתה. והיה נורא- כי נגזל ממני החודש הראשון של חופשת הלידה שלי, כי חם כל כך להסתובב בחוץ באוגוסט, וכי להיות 24/7 צמודה לילדה בת 4 משמעותו להתעלם לחלוטין מכל הצרכים שלך עצמך, ובעיקר- כי אני לא זוכרת מתי שמעתי את עצמי חושבת מאז יולי. ואז הצטרף האפרוח לחגיגה, ולפסקול שלי נוספו קולות המריבות בין הילדים, אבל גם קולות השיחה והמשחק שלהם. לפרקים נראיתי כמו פרודיה של אמא בחופש הגדול- עם השורשים בשיער והלק המתקלף בציפורנים. דוחפת עגלת תינוק שמועמסים עליה, בנוסף על תיק החתלה, גם שתי בימבות, צידנית עם אוכל, 3 בקבוקי מים ותיק עם בגדים להחלפה.  ובסוף, כשזה נהיה כמעט בלתי נסבל, כששכחתי כבר מה זה לשתות כוס קפה בלי לשמוע בקשות כמו ׳אמא, מים׳, ׳אמא, פיפי׳, ׳אמא, תגידי לו׳, והחביבה ביותר ׳אמא דיייייי׳ – הגיע ספטמבר. ומצאתי את עצמי בהיי על כל הדברים שאעשה היום, לבד ובשקט. סוף סוף אזכה לנקות את הבית- ממש לא משהו שמצהיל אותי ביום רגיל. אבל אזכה לנקות את הבית בשקט, וזה כמעט חלום שמתגשם. ללכת לסופר- למי יש כוח? ללכת לסופר בשקט- אוי אלוהים, איפה נרשמים?

יום אחרי תחילת הלימודים, כשהבית נקי והמקרר מלא, ושני הילדים במסגרות, אני נודרת לא לעשות כלום. ׳ואוו, שלא תתעייפי יותר מדי׳ אומר החצי כשאני מספרת לו על התוכנית. אני רק מזעיפה מבט וממשיכה בשלי. הבוקר עובר בבטלה נעימה. הגור בן החודש וקצת מתעורר כל 3-4 שעות לאכול, אנחנו מקשקשים קצת והוא חוזר לישון. אני מקבלת בואסטאפ עדכונים על מטופלים שלי מהמרפאה, נזכרת לרגע שאני עוד משהו, חוץ מאמא לשלושה זאטוטים. ואז מגיעה שעת צהרים, והשקט ממשיך. ואני לא יכולה שלא לחשוב על ילדיי- איך הולך לגוזלית ולאפרוח בשבוע הראשון של הגן? הגוזלית התחילה גן חדש. האם הוא יהיה טוב עבורה? האם האפרוח מצליח להסתגל חזרה למסגרת? האם הגננות יראו אותם, יבנו אותם, יתנו להם את מה שהם צריכים כדי להרגיש בנוח, כדי לפרוח?  אני לא יכולה שלא לחשוב על ימיי שלי במסגרות החינוך, על המחנכים שבנו ועל אלו שהרסו. אירוע אחד מטריד אותי במיוחד.

 בבית הספר היסודי הייתי תלמידה איומה. או יותר נכון, חלק מהמורים היו רואים בי תלמידה איומה. הייתי מפוזרת להחריד- נוטה לשכוח בבית מחברות וספרים, שוכחת להכין שיעורי בית באופן קבוע. אבל רוב הזמן עניין אותי הנאמר בכיתה, הקשבתי, לא הפרעתי למהלך השיעור ולרוב במבחנים הצלחתי יפה, מלבד אלו המחייבים תרגול בבית. אינני יודעת כמה הורים ומורים מודעים לכך, אבל להיות מפוזר, עד כמה שהדבר נראה כעצלנות וכבחירה, היא תחושה איומה עבור ילד. בתור ילדה עדינה, שנאתי את הרגעים בהם המורה עוברת ילד-ילד לבדוק אם הכין שיעורים, ואני צריכה להתוודות שכלל לא הבאתי את המחברת, שהכנתי שיעורים-אבל במחברת אחרת, או שהעניין פרח מראשי כליל. יום יום חשתי השפלה ברגעים האלו, ולמרות זאת- זה לא גרם לי להיות מסודרת יותר, או לזכור להביא את המחברת הנכונה- פשוט לא ידעתי איך. ואז הגיע שיעור מדע, בו למדנו על סוגי האנרגיה. אינני יודעת למה, אבל הנושא קסם לי וריתק אותי במיוחד. קיבלנו מטלה גדולה לשיעורי הבית- לסכם את סוגי האנרגיה. וממש התרגשתי לקראת המטלה- עם סיום הלימודים הלכתי למרכז המסחרי וקניתי עטי פיילוט בכמה צבעים. בבית הסתגרתי בחדר, פתחתי את המחברת וישבתי שעות לסכם על סוגי האנרגיה השונים, בעטים צבעוניים, בפירוט ועם דוגמאות. כשסיימתי, הייתי גאה להפליא בשיעורי הבית שלי. כמה ימים אחר כך הגיע שיעור מדעים. פתחתי את הילקוט בשמחה.... רק כדי לגלות שהמחברת הנפלאה, עם שיעורי הבית המרגשים, הצבעוניים- נשארה בבית על שולחן הכתיבה. באותו בוקר הייתה כנראה המורה למדעים חסרת סבלנות במיוחד. היא ביקשה מכל מי שלא הכין (או לא הביא) את השיעורים להרים יד. הרמתי. אז יצרה המורה ׳ח׳ של כיסאות בקדמת הכיתה. כל מי שהגיע עם השיעורים- הושב בכיסאות של הח׳. כל השאר נשארו בשוליים. המורה הכריזה קבל עם ועדה שהיא מלמדת רק את הילדים שיושבים בח׳, וכל השאר אינם נחשבים בעיניה. באותו יום חזרתי מבית הספר בוכה.

 אינני יודעת איך הרגישו שאר הילדים שהיו מחוץ לח׳- האם חשו בושה ונידוי כמוני או חשו שקיבלו פרס? גם זו וגם זו הן אופציות איומות. ברור לי שהרבה יפתרו את החוויה הזאת בהינף יד, ויצחקו עליי שחיי היו ודאי נפלאים אם זו החוויה הגרועה ביותר שלי מבית הספר היסודי. יש שיגידו אפילו שקיבלתי את עונשי על היותי מפוזרת ועצלנית. אבל מבחינתי החוויה הזאת מייצגת את תמצית המורה הגרוע, את המורה שלא עושה מאמץ אמיתי לראות את תלמידיו, לעזור להם, ומתמקד דווקא באלו שלא באמת צריכים עזרה, אבל שהרבה יותר קל ללמד.  הסיפור של אותה מורה למדעים, אותה מחנכת של ילדים בגיל יסודי, נותר מאז ועד היום כזיכרון האיום ביותר שלי ממערכת החינוך, זיכרון המורה האיומה ביותר, שאני מקווה בכל ליבי שילדיי לעולם לא ייתקלו בשכמותה.

אבל לא הכול רע. בחטיבה וביסודי התבגרתי, למדתי לקחת אחריות על סידור התיק והשיעורים, ואפילו הפכתי לסוג של ׳חרשנית׳. אינני מרגישה צורך לציין את המורים שטיפחו ושיבחו אותי אז- זו לא חוכמה לאהוב תלמידה טובה. כן היו מורים טובים- ג׳ שליבתה בי את האהבה לביולוגיה ואבולוציה, ח׳ שזיהתה את יכולותיי באנגלית. א׳ היועצת הייתה עילוי של ממש בגילוי תבונה ורגישות אינסופית בבעיות שהתמודדתי איתן כנערה מתבגרת (ואולי ארחיב על כך בפוסט אחר) . אבל חשוב לי לספר את הסיפור הזה, של המורה שאמרה לי, ולעוד אי- אלו ילדים בכיתה, שאנחנו לא שווים את זמנה. האם הפוסט הזה יגיע אליה? כנראה שלא. לאור גילי המופלג היא כנראה כבר מזמן יצאה לגמלאות.

ברור לי שבמהלך שנותיהם במערכת החינוך ילדיי יתקלו גם במורים מסוג המורה למדעים.  כולי תקווה שילמדו, כפי שאני למדתי, לשים חוויות כאלה בצד ולא לתת להן לנהל אותם. אני מקווה בכל ליבי שיבואו אליי כאשר ייתקלו במורים כאלו, כדי שאוכל להגיד להם שהם כן שווים. ושהם יאמינו. וגם- אני מקווה שאצליח לשמור על האיזון העדין- מצד אחד להראות לילדיי שאני סומכת עליהם לבצע את מטלותיהם כראוי, ולא לחנוק ולנדנד שיכינו שיעורים. מצד שני- שאדע מתי להתערב כאשר אחד הילדים מתקשה, מתי לעזור.

לקראת שנת הלימודים החדשה אני מאחלת לילדיי, ולכל הילדים, שימצאו את הדבר שהם טובים בו, שילמדו ללמוד ולהנות מהתהליך, ושיזכו למורים וגננות שיעזרו להם בכך. מזל טוב לכל ההורים, על החזרה לשגרה, על קבלת ימי שישי בחזרה ועל הירידה המבורכת ברמת ההוצאות.

רק סיימנו עם החופש הגדול, וכבר יש לנו חודש של חגים וחופשות. שאף אחד לא יטעה אתכם- כל ההורים יודעים- הימים הנוראים כבר כאן. במהלך אוגוסט פיתחתי שגרה ותובנות, דגמתי ג׳ימבורים ופעילויות וגיליתי כמה הברקות בתחום בילוי איכותי שלא מרוקן את הארנק. מקווה לשתף אתכם בתובנות בשבועות הקרובים, כדי שיסייע לעבור את אוגוסט הבא, אם לא את החגים הקרבים. שנה טובה!

תגובות

  1. לצערי הדוגמא שסיפרת מבית הספר קיימת עד היום ביחד עם עוד דוגמאות מזוויעות אחרות. מעטים המורים שאני זוכרת מהתקופה שהייתי בבית הספר שבאמת ידעו ללמד, להקשיב ולחנך.

    השבמחק
    תשובות
    1. ששש... אמא עובדת28 באוקטובר 2018 בשעה 0:52

      אני ממש מצטערת לשמוע... ומוטרדת. בהקשר של הילדים שלי כבר פגשתי אנשי חינוך מדהימים באמת, אז יש בי אופטימיות. אבל אני גם מאמינה שצריך באמת להיות עם היד על הדופק בכל מה שנוגע לילדים שלנו, כדי לתת את הקונרא

      מחק

פרסום תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תגידו לי שאני לא יכולה

אתגר 21

אתגר הקורונה