החרויות הקטנות של אמא עובדת

חג פסח.  חג האביב.  חג החירות.  לא באתי ממשפחה דתית,  וגם החצי השני קרוב יותר בהשקפותיו לאתאיזם מלכל דבר אחר.  אבל עדיין- לחגי ישראל יש משמעות עצומה עבורנו: אני מטורפת על חנוכה,  מתרגשת לקראת ראש השנה,  נהנית מהשלווה של יום כיפור.  החגים ארוגים אצלי בזכרונות הילדות. הם קשורים לחוויות נוסטלגיות,  לדרכים היחודיות של המשפחה שלי,  כילדה,  לציין את החגים,  ותמיד יזכירו לי מתיקות ישנה.  אולי בשל מצבי ההורמונלי, לשמוע את הגוזלית שרה "איך יודעים שבא אביב"  העלה בי השנה דמעות של התרגשות, זכרונות מתוקים של ילדות.  וחג פסח,  עם כל הסמליות שבו,  גורם לי להעריך את כל החירויות שבחיי.

חילונית,  כן- אבל פולניה...  מה שאומר שרוב השנה אני מוצאת בעיקר על מה לקטר- על הדברים שאני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות או לקנות,  על הבלאגן בבית,  על פוליטיקה,  על מזג האוויר ומה לא...  ברוח החג,  תוך כדי הכנת עוגה וקניידלך,  אני חושבת על כל הדברים שעליהם אני אסירת תודה,  על החרויות הקטנות של היום יום.

החירות להיות מי שאני בזוגיות

כל ערב,  אחרי שהילדים הולכים לישון,  אחרי שטיילתי עם הכלבות וסידרנו את הבלאגן והפעלנו מדיח- אני יושבת על הספה.  אני בפיג'מה,  בנעלי בית,  בלי איפור ועם השיער אסוף בגולגול. רק אני והחצי השני.  אם בא לנו- אנחנו רואים ביחד פרק מסדרה.  אם בא לנו- יושבים בשתיקה,  אחד ליד השני,  ובוהים בטלפונים,  בפייסבוק,  באפליקציות השונות.  ואם היה לאחד מאיתנו יום טוב במיוחד,  חוויה משמחת במיוחד,  או יום נוראי וחוויה איומה-אנחנו חולקים.  איתו אני הכי אמיתית,  ומספרת הכול, בלי להשמיט כלום- איפה טעיתי,  על מה אני מצטערת.  אומרת כל מה שאני חושבת על הצד השני בסיפור- שופטת,  מצדיקה,  מקללת- כל מה שעובר בראש. וזה החופש המוחלט,  החופש להיות מי שאני ולהתקבל,  כמו שאני,  ערב ערב. 

החירות לנהל את בייתי כמו שאני רוצה

אני מתעוררת בבוקר ומרגישה דגדוג בלחי.  קושקוש החתול עומד מעליי ומדגדג אותי עם השפם.  הוא מתייחס אליי,  מה שאומר בוודאות שנגמר לו האוכל בקערה.  אני הודפת אותו כדי לקום ומניחה רגלים על הרצפה.  משהו רך וחמים נתקל לי ברגל- שפיץ הכלבה שוכבת על סדין למרגלות המיטה,  נבהלת מהתזוזה הפתאומית (היא קצת חרדתית)  ומתרחקת.  הגוזלית מתעוררת.  היא קוראת לי מלמטה,  לבוא ולראות מה צ'ארלי עושה,  ואני מגלה שהחתול הג'ינג'י ישן בארונית הספרים שלה.  מעירים את האפרוח ויורדים למטבח.  הכלבה לילי כבר שם,  שתי רגלים קדמיות על השיש,  בודקת אם כבר הוצאתי חומרים לכריך של הילדים.  היא רואה אותנו יורדים במדרגות ועטה עלינו (כאן אין חרדות) מלקקת את הילדים עד שהם מתעצבנים והודפים אותה(הילדים שלי לא טיפוסים של בוקר). על השולחן במטבח יש ערבוביה של דברים- ערימות כביסה מקופלת.  מגזינים של נשים. תיק האיפור שלי, פתוח. ניכר שהחתולים שיחקו עם האיפור.  הרצפה נראית כמו מגרש חניה של בימבות ואופנים.  על השיש יש צנצנת עם מים,  ופרחים נבולים שהגוזלית קטפה.  צנצנת נוספת עם מים ובטטה שמצמיחה שורשים.  ערימה של ציורי גואש,  שאני מחכה שהילדים לא יהיו בבית כדי שאוכל לזרוק בבטחה.  בכניסה זוגות נעליים בערימה חסרת סדר. הבית שלי- מבולגן,  מלוכלך-לעיתים,  ומלא חיות. 

אני אוהבת דברים יפים.  מדי פעם אני קוראת במגזין כתבה על עיצוב בית,  או מבקרת בבית של חברה,  מעוצב לעילא,  מלא אקססוריז חמודים ובהתאמת צבעים מושלמת. מתבוננת בקנאה- הבית שלי לעולם לא יראה ככה. אבל האמת לאמיתה היא- שהבית שלי נראה בדיוק כמו שרציתי שיראה. בתור ילדה,  חלמתי על בית מלא בחיות. "חכי שיהיה לך בית משלך"  היתה אמא שלי אומרת.  "נראה אם עדיין תרצי את הלכלוך, הבלאגן,  האחריות והעלויות".  בתור ילדה אמרתי,  שהבית שלי לא יהיה מוזיאון (עוד על זה, בעל גבולות וחיות אחרות).  שיהיה מותר שיהיו כלים בכיור,  צעצועים במטבח ונעלים בכניסה. "חכי שתגדלי ויהיו לך ילדים משלך"  היתה אמא שלי אומרת.  "אז תרצי שהכול יהיה מסודר". יש משהו בדבריה- הבית תמיד מלא שיערות.  החיות דורשות טיפול- אוכל,  טיולים,  התייחסות כשהם חולים, ולפעמים סתם ליטוף- כשכל מה שבא לי זה שיעזבו אותי בשקט.  לפעמים בא לי שהבית יהיה מעוצב לעילא,  מלא פינות חמד דקורטיביות ומצוחצח.  אבל ברגעים בהם אני כנה עם עצמי,  חושבת על מה שבאמת אני רוצה,  אני יודעת- הבית שלי נראה בדיוק כמו שחלמתי שיראה. 

 החירות לעבוד במקצוע שאני אוהבת

אני והמקצוע שלי מסוכסכים,  ממש מההתחלה.  יש לנו יחסי אהבה-שנאה.  אני נהנית ממנו,  הוא מכניס אתגר,  עניין ומשמעות לחיי.  והוא קשה לי כל כך- רגשית- להתמודד עם האחריות המטורפת לחיי בעלי החיים בטיפולי,  ומעשית- בשל קשיים שמזמן המקצוע,  הקושי להתפרנס ממנו ותנאי העבודה,  שלא תמיד נוחים או מתאימים לגידול ילדים.  ובכל זאת,  זה כל מה שרציתי לעשות מאז שהייתי ילדה קטנה.  ואת זה אומר דווקא לזכותם של הוריי- הם נתנו לי את החירות המלאה לבחור במקצוע שבו ארצה לעסוק.  הם מעולם לא פיקפקו ביכולתי להפוך לוטרינרית (לפחות לא בפניי),  למרות שאחרים הביעו ספקות.  הם נתנו לי את החופש הזה- ללכת ללמוד מה שאני רוצה, את מה שאני הכי אוהבת- על חשבונם.  לקחת את זה הכי רחוק שאבחר. לטוב ולרע,  בזכותם אני וטרינרית. ובחג הזה,  כשאני חושבת על חרויות,  זה נראה לי בעיקר לטוב- יש לי את החירות לעסוק במקצוע שבחרתי,  שוב ושוב,  ושאותו אני אוהבת. 

החירות להיות אמא

כן,  לפעמים זה נשמע כמו אוקסימורון. בחיי היום יום זה מרגיש לפעמים כאילו מעצם היותי אמא,  החרויות שלי הוגבלו פלאים- אי אפשר לטוס לחו"ל כשמתחשק.  אם רוצים לצאת עם חברים,  חייבים להתארגן מראש על בייביסיטר.  וזוכרת את סופי השבוע שבהם היית חופשיה פשוט לבהות בטלויזיה סופשבוע שלם?  נגמר.  עכשיו צריך למצוא את החופש בשעות הבודדות שבין הרגע בערב שהילדים נרדמים,  ועד לרגע שאנחנו קורסים במיטה מותשים (ולפעמים זה הרבה פחות משעה).  חופשות זוגיות תלויות בחסד וברצון טוב מזדמן של סבים וסבתות עסוקים.  ולמרות זאת,  אני מדברת על החירות שבלהיות אמא. כי יש משהו משחרר לחלוטין,  פותח מחסומים,  ברגעים האלו, שבהם אני לבד עם הילדים. מעבר לכל זה מעניק פרופורציות.  כשאני עם הילדים אני רואה בבירור מה הם הדברים החשובים באמת.  זה משחרר כל כך,  משחרר מהמון זוטות שמטרידות אותי כל הזמן,  ופתאום מתגמדות.  וזה החופש להיות מי שאני,  אבל בצורה הטובה ביותר שלי- כי ככה אני רוצה שילדיי יראו אותי (אם כי,  לא תמיד זה מצליח לי).  זו החירות להנות מהחיים ולהיות מי שאני,  בצורתה המזוקקת ביותר. 

החירות לבחור את החברים האמיתיים שלי

בלי ייסורי מצפון,  בלי לחשוב מה אחרים יגידו- המיומנות הנלמדת,  לדעת אלו אנשים עושים לי טוב כשהם בסביבתי.  והחירות המופלאה,  הבלתי נתפסת,  זאת שבאה רק עם הגיל,  והנסיון,  ותחושת ביטחון פנימי- פשוט לשחרר את כל אלה שלא. 

החירות להיראות כמו שאני רוצה

אחרי כל הדיבורים העמוקים האלו,  חייבים להכניס גם משהו קצת שטחי. לאחרונה אני מרגישה, שעם הבגרות,  עם הידיעה מי אני ומה אני רוצה,  אני מבינה גם איך בא לי להראות.  שנים נאבקתי- עם המשקל,  עם תספורות שונות וצבעים לשיער, עם טרנדים ואופנות…  ולא היה לי שום מושג מה מהדברים האלו הוא אני, ואיך אני רוצה להיראות.  ובשנים האחרונות גם זה זז למקום- אני מבינה מה הטעם שלי,  מה אני אוהבת- באחרים,  בעצמי.  אני פחות מושפעת מאופנות וממה אנשים יחשבו.  ואולי זה שינוי קטן ושטחי,  אבל זה חלק בשינוי נרחב יותר- קבלה אמיתית של מי שאני והקשבה פנימה,  למה שאני רוצה באמת. מסוג החירויות שמגיעות עם הגיל. 

זאת רשימת החירויות שלי.  הלוואי שבמהלך השנה ייצא לי להכנס אליה,  להציץ ולהזכר.  הלוואי שתגרום גם לכם לחשוב על החרויות הקטנות שלכם,  אלו שלא ממש מבחינים בהן בחיי היום.  אולי גם יגרום לכולנו לחשוב על החירות שאנו מעניקים לאנשים סביבנו,  לבחור את הבחירות שלהם ולהיות מי שהם.  מה החירויות הקטנות שלכם?

חג שמח!