פוסטים

מציג פוסטים מתאריך ינואר, 2018

כל בית צריך כלב

תמונה
אוי.  אלוהים.  אני והחצי השני עומדים בדלת,  המומים.  הרגע הגענו הביתה. בילינו שבת מקסימה מחוץ לבית, טיילנו,  אכלנו בחוץ.  הילדים נרדמו ברכב,  בדיוק בשעה שבה הגיוני שכבר ישנו עד הבוקר.  כל מה שנשאר זה להניח אותם במיטות,  ולהתכונן לערב רומנטי,  רק שנינו.  שני תנאים נדירים התקיימו- הילדים נרדמו מוקדם,  ואנחנו לא היינו גמורים מעייפות.  מושלם.  ואז הגענו הביתה. ראיתי את זה על פניו של החצי לפני שראיתי בעצמי.  וכשנכנסתי הביתה,  הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הריח.  הדבר השני היה דלת המקפיא,  שהייתה פתוחה לרווחה.  תא המקפיא עצמו היה ריק.  קילו וחצי של חזה עוף שהיה במקרר,  נעלם והותיר אחרי מגש קלקר עם סימני שיניים.  שקית של שניצל תירס למקרי חירום נחה,  מבותרת וריקה,  על הספה.  לא רק המקרר נבזז- ארון החטיפים של הילדים עמד פתוח וריק.  לא לגמרי זכרתי מה בדיוק היה בו קודם,  אבל במעומעם היה לי זכור השוקולד הלבן החביב עליי,  פתי בר ושקית בייגלה פתוחה.  נעלם.  והריח... מסתבר שקיבת הברזל של הכלבות שלי לא יכלה לשילוב של כמויות נכבדות של עוף קפוא ולא מבושל,  שניצל תעשייתי וחטיפים.  התוצאה,  בדרגות שונות של …

על חתולים שמנים, ילדות בדיאטה ומה שביניהם

תמונה
הפעם שיחת הטלפון מגיעה בארבע לפנות בוקר.  אני עונה מיד,  לפני שהילדים יתעוררו. בחורה צעירה על הקו, מבוהלת.  היא שמרה על כלב של חברה,  ובאמצע הלילה הכלב תקף את החתול שלה.  אני מתלבשת בחושך.  חולפת בשקט על פני חדרי הילדים.  יד אחת-מפתחות.  יד שניה-טלפון.  משרבטת פתק לחצי השני- הבוקר הוא יצטרך להלביש את הילדים ולפזר לגנים.
מור פוגשת אותי ליד דלת  המרפאה, מחבקת בחוזקה כלוב נשיאה לחתולים, ומניחה אותו על שולחן הטיפולים כשאנחנו נכנסות. החתול  הג'ינג'י שבמנשא ממלא את כל כולו,  כך שבקושי מצליח להסתובב בתוכו.  הוא יורק ושולף ציפורניים לעברי כשאני מנסה לפתוח את הכלוב.  למרות המופע האמיץ הזה,  ברור שמשהו מאוד לא בסדר- דפנות הכלוב מרוחים בנוזל כהה,  והריח לא מותיר מקום לספק- מדובר בדם. אני מרימה מבט אל מור. מעולם לא נפגשנו.  השיער המתולתל שלה בורח מקוקו שנראה כאילו ישנה אתו.  הטרנינג שלה מוכתם בדם,  וגם על הלחי שלה יש מריחה מרשימה של דם ארגמני. אני מסבירה לה שלמרות הסיכון,  אין ברירה אלא לטשטש את החתול,  והיא מסכימה.  עשר דקות אחר כך אני עומדת מול החתול המטושטש,  מחברת אותו לעירוי נוזלים …

משחקי חברה

תמונה
חברה אמרה לי פעם שמרגע שאשה הופכת לאמא- ייסורי מצפון הופכים למלווים הבלתי נפרדים שלה.  אנחנו מתייסרות כי הילדים לא תמיד מקבלים מזון בייתי 100 אחוז אורגני (ולמעשה בתדירות הרבה יותר גבוהה אוכלים פסטה לבנה,  נקנקיה וקטשופ),  מתייסרות כשאנחנו נאלצות לעבוד,  מתייסרות כאשר אנחנו מציבות גבולות,  וכאשר אנחנו לא.  אני לא יודעת אם זה נכון להגיד שמרגע שהפכתי לאמא התרבו ייסורי המצפון.  אולי הם פשוט לבשו צורה אחרת.  אבל יש תחום אחד באמהות  בו ייסורי המצפון ליוו אותי ממש מההתחלה- פעולותי  בנושא חיי החברה של הגוזלית,  או בפי האימהות, עולם ה"פלי דייט".  כבר בשלבים מוקדמים ביותר של חיי הגוזלית,  כשהתחלתי להסתכל על אימהות אחרות,  נראה כי כולן דואגות לבנות לו"ז מדוקדק של חיי החברה של ילדיהן.  השכנה ממול, שבנה נולד כמה חודשים לפני הגוזלית,  נשבעה כי מאז שהיו בחוג עיסוי תינוקות יצר הפעוט שלה,  בן השנה וחצי,  חברות נפש עמוקה (כן,  היא השתמשה במילים האלו) עם הילדים שם,  ועכשיו הם בלתי נפרדים.  זה,  כמובן,  הודות לעובדה שהאימהות נהגו להפגש לפחות 3 פעמים בשבוע מחוץ לחוג.  הייתי רואה אותן בגן ה…

על גבולות - וחיות אחרות

תמונה
זה היה יום עמוס מהרגיל במרפאה. בסיום הבדיקה הראשונה של הבוקר יצאתי  לחדר הקבלה כדי לגלות חמישה אנשים שונים שהגיעו ללא תור.  בחור גבוה במשקפיים תפס את מבטי מייד כשיצאתי והכריז שהגיע לרכוש כדור תילוע,  וממש אין לו זמן לחכות בתור.  נערה עמדה במרכז החדר,  משתופפת לצד כלבת לברדור שדיממה מקצה האוזן.  הכלבה כשכשה בזנב וניסתה לקפוץ על יושבי חדר הקבלה,  נראית לחלוטין בלתי מודעת לכך שהיא יוצרת שלולית קטנה של דם על שטיח הכניסה.  עוד זוג עם חתלתול יונק.  גבר מבוגר עם כלב פאג שמן,  ישבו שניהם והתנשפו בצד.  וממש בקצה השני של הקבלה,  נדחק על ידי השאר,  בגב צמוד לקיר -  ראיתי אותו . בחור צעיר,  בשנות העשרים המאוחרות.  רזה וחיוור,  לבוש חולצה משובצת התחובה לתוך מכנסים שחורים גבוהי מותן.  שפוף,  כאילו חסר ביטחון. הוא החזיק ביד קופסת פלסטיק עגולה,  מהסוג שמשמש בסופר לקנית סלטים במשקל.  וכבר ממבט ראשון ידעתי שאני ממש לא רוצה לדעת מה יש בקופסא הזאת.
הסיפור של חולצה-משובצת מזכיר לי היטב את הגבולות שלי ברמה המקצועית.  זה אולי מובן מאליו לחלק מהאנשים,  אבל נראה שרק לאחרונה גיליתי שלכל אדם יש כמה סטים של גבול…

על אחים ותוספות

הלילה השני של האפרוח בבית.הוא בן 5 ימים. החצי השני לא נמצא,יצא ל'עבודת לילה' באחד הפרוייקטים הדחופים.אני מתעוררת לקול יללותיו של האפרוח.כמו חתלתול קטן.טוב, יותר כמו הקריאה הממוצעת של חתולה מיוחמת,כשבקבוק הסימילאק לא מוכן מהר מספיק לטעמו.סוגרת את מכסה הבקבוק, מנערת אותו,מכניסה לאפרוח לפה.יש חיבור!האפרוח נתפס על הבקבוק ומתחיל לינוק בשקיקה.ואז קורה הגרוע מכל- אני שומעת גם את הגוזלית מייללת,למטה בחדרה,במיטת המעבר שבבירור עוד לא התרגלה עליה.אני משעינה את האפרוח על כתפי.זה אומר שאני נאלצת להוציא את הבקבוק מהפה שלו,והצרחות מתחדשות במלוא הגרון.אני רצה לחדרה של הגוזלית.היא רוצה את אמא, תינוקת בעצמה. אני לא יכולה להרים גם אותה,ומסתפקת בחצי חיבוק ביד אחת.היא מנסה לטפס עליי,בועטת בטעות בבקבוק,שמתגלגל לו הרחק מהישג היד,מטפטף נוזל לבנבן על רצפת החדר.עכשיו שניהם צורחים במלוא גרונם,ואני נקרעת, לא בטוחה את מי לעזוב ואת מי לנחם,חדשה עדיין בתפקיד הזה שנקרא 'אמא לשניים'.אני זועמת על החצי השני,שהשאיר אותי לבד בשלב כל כך מוקדם,זועמת על עצמי שהסכמתי לזה.בידיים רועדות שולחת הודעת טקסט 'תח…