משחקי חברה


חברה אמרה לי פעם שמרגע שאשה הופכת לאמא- ייסורי מצפון הופכים למלווים הבלתי נפרדים שלה.  אנחנו מתייסרות כי הילדים לא תמיד מקבלים מזון בייתי 100 אחוז אורגני (ולמעשה בתדירות הרבה יותר גבוהה אוכלים פסטה לבנה,  נקנקיה וקטשופ),  מתייסרות כשאנחנו נאלצות לעבוד,  מתייסרות כאשר אנחנו מציבות גבולות,  וכאשר אנחנו לא.  אני לא יודעת אם זה נכון להגיד שמרגע שהפכתי לאמא התרבו ייסורי המצפון.  אולי הם פשוט לבשו צורה אחרת.  אבל יש תחום אחד באמהות  בו ייסורי המצפון ליוו אותי ממש מההתחלה- פעולותי  בנושא חיי החברה של הגוזלית,  או בפי האימהות, עולם ה"פלי דייט".  כבר בשלבים מוקדמים ביותר של חיי הגוזלית,  כשהתחלתי להסתכל על אימהות אחרות,  נראה כי כולן דואגות לבנות לו"ז מדוקדק של חיי החברה של ילדיהן.  השכנה ממול, שבנה נולד כמה חודשים לפני הגוזלית,  נשבעה כי מאז שהיו בחוג עיסוי תינוקות יצר הפעוט שלה,  בן השנה וחצי,  חברות נפש עמוקה (כן,  היא השתמשה במילים האלו) עם הילדים שם,  ועכשיו הם בלתי נפרדים.  זה,  כמובן,  הודות לעובדה שהאימהות נהגו להפגש לפחות 3 פעמים בשבוע מחוץ לחוג.  הייתי רואה אותן בגן השעשועים של השכונה,  יושבות ומקשקשות על הספסל,  בעוד חברי הנפש הקטנים מתרוצצים ומתעלמים זה מזה בין הנדנדות והמגלשות,  מדי פעם נעצרים בכדי לחטוף זה לזה צעצוע או תפוח.  לקראת ארוחת הערב הן היו מתקפלות בצוותא,  הולכות לחלוק ארוחת ערב משותפת באחד הבתים.  התבוננתי בהן בקינאה- קינאתי באחוות האימהות שלהן,  בכך שהן דואגות לחיי החברה של הילדים בכזאת אדיקות,  בכך שלפחות פעם בשבוע יש מישהו אחר שמכין חביתות ושוטף כלים. פעם השכנה ממול הזמינה אותי להצטרף,  וישבתי איתן על הספסל המבוקש.  הייתי עדה לשיחה שהתנהלה בערך ככה:
"ואז היא התקשרה אליי ואמרה- 'לילדה יש דלקת עיניים'.  מה פתאום דלקת עיניים??  כשאני שלחתי אותה בבוקר העיניים שלה היו בסדר גמור.  אני אומרת לכן,  הגננת הזאת ממציאה"
הממ.
"לגמרי ממציאה.  והעניין הזה שאין טלויזיה בגן- בולשיט.  ואני בטוחה שכשאף אחד מההורים לא נמצא,  היא שמה לילדים טלויזיה"
חיוך.  הנהון מבין.  פרצוף מזועזע.  כמה הייתי שמחה להיות עכשיו בבית מול הטלויזיה.
" אותי הכי מרגיז איך שמקבלים את הבקבוקים בסוף השנה.  אני אומרת לכן- הן לא מנקות שם את  הבקבוקים כמו שצריך"
מסמיקה קלות. זכור לי בבירור שנדהמתי  בסוף השנה כמה הבקבוק מהגן נקי לעומת אחיו התאום שבבית.
ישבתי שם,  בין אמא לבושה טרנינג ורוד ללא רבב לאמא בחליפה מחויטת וציפורניים ארוכות וארגמניות,  ותהיתי מה לא בסדר איתי.  למה אני לא חלק מאחוות האימהות הזאת,  שמוצאת הנאה מרובה בלטחון את הגננת מאחורי הגב ובלהחליף רשמים על הדרך הטובה ביותר לנקות בקבוקים (קודם עם מברשת,  אחר כך מדיח ובסוף מרתיחים)? וגם תהיתי למה אני עושה את זה לעצמי.
אז למה באמת עשיתי את זה לעצמי? התעקשתי על בילוי שאני לא ממש נהנית בו?  הרבה הרבה ייסורי מצפון,  וגם קצת השוואה לאחרים.  אחותי הגדולה,  למשל- מרגע שילדיה נכנסו למעון- דאגה ליצור קשרים עם האמהות במסגרת ולקבוע רשת סבוכה  של פליי דייטים לכל יום בשבוע.  כתוצאה מכך ילדיה גדלו מוצלחים וחברותיים,  ועד היום הם נהנים מקבוצה מגובשת של הורים וילדים בגילאים דומים,  שחוגגים יחד בחגים ומטיילים יחד בחופשים.  כששאלתי אותה לסוד ההצלחה, היא ענתה- "פשוט היה לי משעמם לבד עם הילדים,  אז פלרטטתי כל פעם עם אמא אחרת שמצאה חן בעיני,  הזמנתי אותה הביתה,  קשקשנו ושתינו קפה".
יתכן שזה מקור הבעיה.  בתור התחלה,  אני מודה,  באופן לא פמיניסטי ובלתי אופנתי בעליל- לא שיעמם לי עם הגוזלית.  מאז שחזרתי לעבודה,  כשהגוזלית היתה בת 4 חודשים,  עבדתי  3 פעמים בשבוע עד שעות מאוחרות,  עבדתי כל יום שישי שני וכל שבת שלישית.  הגוזלית גם ככה מסיימת את הגן בחמש והולכת לישון בשבע,  כך שזמני איתה היה קצוב.  וכן, התענגתי על הזמן הזה.  וכן-רציתי אותה רק לעצמי,  לשחק בגן השעשועים ולבנות מגדלי קוביות,  בלי חברי נפש חוטפי תפוחים ובלי אמהות לבושות  בטרנינגים.  עוד דבר שקצת לא נעים להודות בו- כנראה שאני לא חברותית כמו שחשבתי.  אחרת איך ניתן להסביר שבגן שבו יש 20 ילדים לא מצאתי ולו אמא אחת שנחמד לי לדבר איתה?  נראה שנושאי השיחה  האהובים על כל אמהות העולם לחלוטין שנואים עליי.
למען האמת,  הכול היה יכול להיות ממש בסדר-הייתי יכולה להתענג על חברתה של הגוזלית ובמקביל להיות מאושרת מכך שאני לא צריכה לשוחח עם אמהות אחרות על היתרון היחסי של שחיית תינוקות אל מול בייבי יוגה.  אבל אחח,  ייסורי המצפון..! בכל פעם שעברתי על פני גן השעשועים בו שיחק הגוזל של השכנה עם חברי הנפש שלו,  בכל פעם  שאחותי פרסמה עוד תמונה מטיול המשפחות בקבוצת הואטסאפ המשפחתית- ייסרתי את עצמי שהאנוכיות שלי,  שלא לומר הסוציומטיות,  עומדת כחומה בדרך להפיכתה של הגוזלית לילדה חברותית ומאושרת,  עם גדוד של חברי נפש המלווים אותה בכל שלב בחיים. בנוסף,  ואולי כתוצאה מהלחץ החיצוני,  היו רגעים אמיתיים שבהם הרגשתי שהבית קצת שקט מדי.  היינו רק הגוזלית,  החצי השני ואני (ומגוון חתולים וכלבים)  ולפעמים זה הרגיש קצת בודד,  ארוחת ערב לשלושה אנשים.  היו ערבים שבהם כמהתי לבית רועש ומלא באנשים,  ופשוט לא ידעתי איך לייצר כזה.  כמה פעמים ביקשתי מהגננת מספרי טלפון של אמהות מהגן,  וברגע האמת פשוט לא הייתי מסוגלת לבצע את השיחה.
איכשהוא החודשים חלפו,  עם כמה נסיונות עלובים מצידי לפליי דייט.  אז נולד האפרוח,  וכבר הפכנו למשפחה של ארבעה,  וזה כבר לא הרגיש בודד בארוחת הערב.  אבל הכמיהה לשולחן צפוף בארוחת הערב,  עמוס בחברים של הילדים ושלנו,  מפטפטים ואוכלים ומרגישים בבית-רק התחזקה.
לפעמים הזמן עושה את שלו. כשמלאו לגוזלית שלוש שנים,  והיא עברה ל'גן של גדולים', מה שהיה עבורי קושי עצום-נהיה קל יותר. כישורי התקשורת של הגוזלית קפצו בבת אחת. למרבה הנחת,  היא התחילה ממש לספר מה קורה בגן- עם מי היא שיחקה,  את מי היא אוהבת,  ומי באמת החברות שלה.  למרבה המזל נראה שהגוזלית לא חולקת את הסוציומטיות שלי,  והיא ייצרה בעצמה קשרים וחברויות.  כך שכל מה שנותר לי לעשות-להרים טלפון לאמה של הילדה המדוברת ולהזמין אותה אלינו. וזה מה שעשיתי.  אחרי התלבטויות מרובות (האם לבחור לפי הילדה שהגוזלית אוהבת,  או לפי האמא שנראית לי הכי נחמדה?) והכנות מרובות (טוב לא ממש מרובות- העברתי סמרטוט על הרצפה וקניתי עוגיות) הגיעה החברה,  ילדה מתוקה המלווה את הגוזלית עוד מהגן הקודם.  אפשר לומר שתחילת המפגש היתה קצת צולעת-החברה התקבלה לקול נביחות רמות של הלהקה הפרטית, ונמלטה בצווחות לזרועות אימה,  שאף על פי שהייתה נחמדה מאוד,  בוודאי לא ציפתה להכנס לבית עם שני כלבים גדולים, מגוון חתולים מקפצים ורצפה, שלמרות מאמציי הנובעים ממודעות עצמית היתה רחוקה מלהיות נקיה.  אני די בטוחה שעד אותו רגע היא חשבה שאנחנו די נורמלים.  בכל זאת,  היא לא הפגינה סימני רתיעה בולטים.  הנתון המעודד הזה,  יחד עם כישוריה החברתיים של הגוזלית (ממי היא לקחה את זה?) הפיגו את המתח וגרמו לחברה לרדת,  בסופו של דבר,  מזרועות אימה.  אז נכון,  היה את העניין הפעוט של צעצוע שהחברה הביאה איתה,  שברגע אחד של חוסר תשומת לב נלעס כליל על ידי אחת הכלבות (אחר כך גיליתי שהצעצוע עבר ארבעה דורות של ילדים במשפחה של החברה.  אצלנו בבית הוא החזיק פחות משעה) . אם נתעלם מזה,  מהחתול שקפץ על הצלחת של החברה בזמן ארוחת הערב ומהעובדה שאמא של החברה נכנסה עם מכנס שחור מחויט ויצאה כשהוא מכוסה שיערות לבנות (כבר שנים שאני לא לובשת שחור בבית) – הערב עבר בשלום- הילדות שיחקו יפה, הגוזלית היתה בעננים,  וגם השיחה עם האמא קלחה,  ולא התקרבה לנושא נקיון הבקבוקים.
אחרי הפגישה המוצלחת הזאת העזתי,  והזמנתי עוד חברות.  וואלה- עד כה לא היתה קטסטרופה משמעותית.  ובאמת נראה שנושאי השיחה בין האימהות,  כשכבר לא מדובר בתינוקות,  הופכים להרבה יותר מעניינים.
האם תפסתי סוף סוף את משחק הפליי דייט?  אני כנראה עוד לא שם.  עדיין הרמת טלפון לאמא של ילדה מהגן כרוכה אצלי בחרדות- מה אם היא תגיד לא? מה אם הילדות לא יסתדרו?  שבוע תמים אחרי כל מפגש אצלי אני נדרכת מכל שיחת טלפון,  מחכה להזמנה לבית של החברה שביקרה אצלנו-הוכחה לכך שהביקור לא היה טראומתי.  ממש חזרתי לימי הרווקות ולציפיה הדרוכה אחרי דייט- הוא יתקשר? הוא לא יתקשר?  משהו אומר לי שזה לא נורמטיבי. מה שכן- חלום הבית המלא חברים נראה טיפה יותר קרוב,  ואני מרגישה טיפה פחות ייסורי מצפון.  ואולי אני צריכה לשאול את עצמי האם הגוזלית בכלל חולקת איתי את החלום?  ואולי בעצם גם היא רוצה,  כמו אמא שלה, להיות קצת לבד? מניחה שאגלה לאורך הדרך.  אחלו לי בהצלחה,  הנה עוד אמא מתקשרת.



תגובות

  1. כתבת חמווווד.
    ממליצה לך על ההרצאת טד על מופנמים.
    אני לא זוכרת את שמה, רק זוכרת שהיא הורידה לי את כל הלחץ בתחום

    השבמחק
  2. באמת? אחפש אותה הערב
    תודה💕

    השבמחק
  3. אוייש איזה פוסט מקסים ומעורר הזדהות.
    העלה בי צחוק והתרגשות...
    תודה 😘

    השבמחק
  4. אוייש איזה פוסט מקסים ומעורר הזדהות.
    העלה בי צחוק והתרגשות...
    תודה 😘

    השבמחק
  5. מצאתי את ההרצאה! כוחם של המופנמים. הרצאה נהדרת. כאילו הגיע הזמן שבגילי המופלג מישהו יגיד לי בדיוק את זה
    susan_cain_the_power_of_introverts

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות