על חתולים שמנים, ילדות בדיאטה ומה שביניהם

הפעם שיחת הטלפון מגיעה בארבע לפנות בוקר.  אני עונה מיד,  לפני שהילדים יתעוררו. בחורה צעירה על הקו, מבוהלת.  היא שמרה על כלב של חברה,  ובאמצע הלילה הכלב תקף את החתול שלה.  אני מתלבשת בחושך.  חולפת בשקט על פני חדרי הילדים.  יד אחת-מפתחות.  יד שניה-טלפון.  משרבטת פתק לחצי השני- הבוקר הוא יצטרך להלביש את הילדים ולפזר לגנים.
מור פוגשת אותי ליד דלת  המרפאה, מחבקת בחוזקה כלוב נשיאה לחתולים, ומניחה אותו על שולחן הטיפולים כשאנחנו נכנסות. החתול  הג'ינג'י שבמנשא ממלא את כל כולו,  כך שבקושי מצליח להסתובב בתוכו.  הוא יורק ושולף ציפורניים לעברי כשאני מנסה לפתוח את הכלוב.  למרות המופע האמיץ הזה,  ברור שמשהו מאוד לא בסדר- דפנות הכלוב מרוחים בנוזל כהה,  והריח לא מותיר מקום לספק- מדובר בדם. אני מרימה מבט אל מור. מעולם לא נפגשנו.  השיער המתולתל שלה בורח מקוקו שנראה כאילו ישנה אתו.  הטרנינג שלה מוכתם בדם,  וגם על הלחי שלה יש מריחה מרשימה של דם ארגמני. אני מסבירה לה שלמרות הסיכון,  אין ברירה אלא לטשטש את החתול,  והיא מסכימה.  עשר דקות אחר כך אני עומדת מול החתול המטושטש,  מחברת אותו לעירוי נוזלים ומעריכה את הנזק.  הנזק העורי די נרחב,  אבל אני לא מזהה פציעות פנימיות חודרות.  אני מעדכנת את מור.  עיניה מתמלאות בדמעות של הקלה.  אני מציעה לה לנסוע הביתה.  אני אתחיל לטפל בו,  ואתקשר כשיהיו עדכונים.  "אז,  הוא יהיה בסדר,  נכון?"  היא תולה בי מבט.  ואני יודעת שיש דבר שחייב להאמר.  יש בעיה עם החתול הזה,  ובזמן הרגיש הזה- אני לא יודעת איך להגיד את זה בצורה הנכונה.  "הפציעות שלו שטחיות"  אני אומרת "אבל בגלל שהוא- מאוד שמן,  יכול להיות שיהיו יותר סיבוכים".  אני רואה את המבט הנעלב,  הכועס,  בעיניה של מור כשהיא יוצאת,  ויודעת שאמרתי את הדבר הלא נכון.

הייתי בת שמונה כשהחלטתי לראשונה שאני עושה דיאטה.  רק שנים אחר כך,  אולי רק אחרי שהפכתי בעצמי לאמא,  גיליתי כמה מטריד המשפט הזה.  אסתכן בלחשוף את גילי המתקדם ואסביר שגדלתי בשנות ה80-90. עוד לא היה אינטרנט,  לילדים היה ערוץ אחד ורובנו עוד העברנו את הזמן בלשחק 'חיי שרה'  בחוץ.  אף על פי שכבר אז תרבות הרזון שלטה במבוגרים ובנוער,  נראה לי שרוב הילדות בנות השמונה לא ידעו עוד מה זה דיאטה.  אבל אני ידעתי.  אל תטעו,  מעולם לא הייתי ילדה שמנה.  אפילו נכון יותר לומר שהייתי ילדה רזה מאוד. אז למה עשיתי דיאטה?  ובכן,  זה פשוט מה שעושים!  סביבי אמא שלי,  דודות,  חברות של אמא- דיברו רק על דיאטה.  אמא שלי היתה בדיאטה מתמדת.  אומרים שילדים בארץ גדלים לתוך הסכסוך היהודי ערבי- אני גדלתי לתוך סכסוך עם אוכל.  מגיל צעיר ישבתי סביב שולחן הארוחה עם המשפחה,  ושמעתי משפטים כמו "אוי,  הקניידלעך האלו כל כך טעימים!  רק חבל שאם אמשיך לאכול אותם,  גם אני אראה כמו קניידעלא"  ו "אוי איזו עוגה נפלאה.  חבל שמחר לא ייסגרו עליי המכנסיים".  החטא ועונשו.  אי אפשר לאכול וליהנות מהאוכל,  בלי לדבר על ההשלכות שלו. 
בגיל 12 הדיאטות כבר הפכו לא לאתגר בלבד,  חיקוי של המבוגרים.  בגיל 12 כבר ממש הבנתי- מי שאוכלת עוגות לא נשארת רזה.  וחייבים להיות רזה.  הייתי ילדה בת 12 שסופרת קלוריות,  בתקופה שבה רוב הילדות לא יודעות מה זה קלוריות.  בגיל 12 הייתי ילדה שלא באמת נהנית מהאוכל.  שוקולד היה הפינוק האסור,  נאכל כמרד ולווה בייסוריי מצפון.  לא חושבת שידעתי באמת ליהנות מהטעם שלו.  וזו הייתה רק תחילתו של גיל ההתבגרות.

אני מסיימת לתפור את עורו של צ'ארלי,  החתול השמן המטושטש,  ושוטפת ידיים.  נותר לי לנקות את הדם מהפרווה,  לתת לו נוזלים,  אנטיביוטיקה ושיכוך כאבים ולהמתין שיתעורר.  השעה כבר אחרי שש בבוקר,  ואני שוקלת לקפוץ לארומה לקנות כוס קפה בזמן שאני ממתינה.  הטלפון שלי רוטט עם הודעת ואטסאפ.  החצי השני מבקש לדעת אם יש לנו שמלות עם שרוול ארוך,  כיוון שהגוזלית מתעקשת ללכת לגן עם שמלה, באמצע ינואר.  אני מחזירה שאין,  שהוא יכול להלביש לה שמלה,  ומעל זה סוודר.  מנקה את צ'ארלי.  נותנת אנטיביוטיקה.  שיכוך כאבים.  צ'ארלי מכסה כמעט שלושה רבעים משולחן הטיפול,  הבטן שלו ענקית ומשתפלת.  אני מתבוננת בדאגה.  יש בעיה עם חתולים שמנים.  חתול שמן שמפסיק לאכול,  אפילו יורד בכמות האוכל,  עלול לפתח סיבוך של כבד שומני- כשל כבד מסכן חיים,  מורכב ודורש אשפוז ממושך.  אירוע כמו זה שצ'ארלי עבר- כולל הכאב,  הטראומה וההרדמה- עשוי לגרום לחתול להפסיק לאכול.  אם צ'ארלי לא יאכל- ההשלכות עבורו עשויות להיות קטלניות. אני מתבוננת בו,  מוטרדת. שוב הודעת ואטסאפ. הגוזלית מסרבת ללבוש סוודר מעל השמלה,  כי אז זה נראה כמו חצאית.  אני בוהה כמה שניות בהודעה,  מחליטה לתת לחצי להתמודד ונותנת לצ'ארלי עוד סוג של משכך כאבים.  כעבור שעתיים אני כבר יושבת לשולחן המרפאה,  כוס קפה מארומה לפניי והטלפון ביד. צ'ארלי שוכב בכלוב האשפוז,  ער לגמרי ונועץ בי מבט זועם. בדיוק סיימתי שיחה עם מור.  התנצלתי על שהעלבתי אותה והסברתי,  בעדינות,  את הסכנה בכך שצ'ארלי סובל מעודף משקל,  ולמה חשוב כל כך שיאכל עוד היום.  מור נשמעת הרבה יותר רגועה ועליזה,  ואני מנתקת את השיחה ופותחת את ההודעה שהרגע קיבלתי בטלפון- החצי שולח לי תמונה של הגוזלית,  לובשת סוודר עבה וגבשושי ומעליו שמלה קיצית.

בגיל ההתבגרות דימוי הגוף שלי היה  מוגדר מאוד. התבגרתי,  הגוף השתנה וכבר לא הייתי אותה ילדה רזה ואתלטית.  התחלתי להשקיע מאוד בלימודים,  ומצאתי את עצמי יושבת שעות על המיטה ולומדת למבחן.  בכל פעם שהלימודים נהיו קשים מדי,  שיכולת הריכוז ירדה והמחשבה נדדה- מצאתי את עצמי במטבח.  לא אוכלת שוקולד,  חלילה- כבר שנים שלא אכלתי שוקולד בלי ייסורי מצפון.  הייתי מכינה קנקן ענק של קפה עם סוכרזית,  ולוקחת אותו לחדר יחד עם חבילה של פריכיות אורז. דוחפת לפה בלי לשים לב,  בלי להרגיש את הטעם או להנות ממנו (טוב,  מי יכול להנות מטעם של פריכיות??)  הקילוגרמים עלו והדימוי העצמי הלך וירד.  אמא שלי המשיכה לגוון עם הדיאטות,  פעם שומרי משקל,  פעם דיאטת כרוב,  פעם אטקינס.  כמעט מדי ערב עלה על השולחן סלט או מאפה,  ואמא שלי פירטה בהרחבה למה הוא דיאטטי,  ובכלל מרזה.  אין לי מושג עד היום אם היא בכלל התכוונה לזה,  אבל הרגשתי תמיד שזה מכוון אליי,  שזה רמז בשבילי שאני צריכה לרזות.  הייתי כל כך רגישה,  שפעם עליתי לחדר עם צלחת,  שעליה שתי פריכיות מרוחות גבינה לבנה.  אמא שלי ראתה אותי בדרך לחדר ואמרה- "כל הכבוד,  ככה אני אוהבת שאת אוכלת"  היא התכוונה בכלל לעובדה שלקחתי איתי צלחת למניעת פיזור פירורים (זוכרים את הפוסט על גבולות,  והבית הנקי של ההורים שלי?) .  אני חשבתי שהיא מתכוונת לתוכן הדיאטטי למראה של הצלחת,  נעלבתי עד עמקי נשמתי ונעלמתי בחדר בטריקת דלת.  ככה עבר גיל ההתבגרות שלי- אוכל היה משולב בתחושת ייסורי מצפון,  ההתנהלות היומיומית התמידית עסקה בהשוואה לבנות האחרות שסביבי- מי רזה יותר?  מי אוכלת פחות?

יומיים אחרי הלילה שבו ננשך,  מור מעדכנת אותי בטלפון שצ'ארלי עדיין לא אוכל.  אני בדיוק מכינה את הגוזלית והאפרוח לגן.  סוף סוף קניתי שמלה עם שרוולים ארוכים,  אלא שהגוזלית מסרבת ללבוש אותה,  כי היא קצרה מדי.  אני קובעת עם מור במרפאה.  מדגימה לגוזלית שלמרות שהשמלה קצרה- היא מסתובבת בצורה מופלאה.  הגוזלית מתרצה באופן חלקי בלבד,  ואני מוסיפה לעסקה גם מגפי גומי עם נצנצים של אנה ואלזה,  למרות שבחוץ יבש למדי.  העסקה נסגרה, אפשר להוריד את הילדים בגן ולמהר למרפאה.  הפציעות של צ'ארלי מחלימות היטב,  אבל הוא כאוב ואומלל ולא מוכן לאכול.  אני נותנת שוב שיכוך כאבים,  מוסיפה לקוקטייל נוגד בחילות וכדורים מעודדי תיאבון ושולחת את מור עם ההנחיה- לתת לו לאכול כל מה שירצה.

אני לא יודעת להצביע על הנקודה בזמן שבה אוכל הפסיק להיות אויב עבורי. עברתי לדירה משלי,  התחלתי לבשל לעצמי.  מצאתי הנאה אמיתית בבישול,  ולאט לאט גיליתי את ההנאה האמיתית שטמונה גם בלאכול- לא רק גילטי פלייז'ר,  לא רק ייסורי מצפון.  לאכול אוכל חדש,  מגוון וטעים (שהוא לא פריכיות) -  זה ממש כיף. במקביל פיתחתי הרגל של פעילות גופנית קבועה,  בשביל ההרגשה והחברותא,  ובלי להרגיש- ירדתי במשקל,  ואפילו התחלתי לסלוד פחות מהגוף שלי בבגד ים. אני מתארת את זה על פני פחות מפסקה,  אבל אל תטעו- מדובר בתהליך של שנים.  אחד הגורמים העיקריים והמאיצים בתהליך היה תחילת הקשר שלי עם החצי השני, בגיל עשרים וארבע.  הוא אהב אותי כמו שאני,  לא הפסיק להביע התפעלות והערצה כלפיי הגוף שלי.  ופתאום הגוף הזה,  שמגיל צעיר סלדתי ממנו,  נראה גם לי יפה.  וככל שההתעסקות שלי עם האוכל ודימוי הגוף פסקה,  ככל שהאובססיה ירדה- גם הקילוגרמים ירדו. מסתבר שפרוסה אחת של עוגת שוקולד טובה,  שנאכלת בהנאה על כוס קפה, משמינה פחות משני קילו של פריכיות,  שנחטפות בהיסח הדעת מתוך תסכול,  שעמום או מתח.

צ'ארלי התחיל לאכול חמישה ימים לאחר הלילה שבו ננשך. חמישה ימים של מתח,  עד שהמלצתי למור לעשות את מה שמעולם לא אעשה לאף אחד מילדיי- למרוח לו אוכל על השפתיים כדי שיטעם.  בחתולים זה עובד. לפעמים. זה פתח לו את התיאבון,  ומור ואני חזרנו לנשום. שבוע לאחר מכן מור התקשרה,  אמרה שהיא לא תעמוד במתח הזה פעם נוספת,  ושאלה איך ניתן לעשות לצ'ארלי דיאטה. כעבור שבועיים,  כשצ'ארלי הגיע להסרת תפרים- בנינו לו תוכנית להפחתת משקל.  קבענו משקל יעד, חישבנו את כמות האוכל שצריך לאכול ביום,  מדדנו ושקלנו,  וקבענו להפגש אחת לחודש לשקילה והערכה מחודשת.  מבחינתי- עשיתי את שלי.  עכשיו תור צ'ארלי ומור.

דווקא כשחשבתי שהכול כבר מאחוריי,  שאוכל הוא לא אישיו ולא אויב- זה תפס אותי.  בגיל 29 ילדתי את הגוזלית.  העליתי יחסית מעט במשקל,  ואחרי הלידה וההנקה נשארו לי בסך הכול 4 קילוגרמים לרדת כדי לחזור לעצמי- אבל נראיתי לעצמי מפלצתית.  הג'ינס לא עלה,  שום דבר לא ישב עליי טוב,  ולמרות שהראש לא הפסיק להגיד שאני רק 3 חודשים אחרי לידה,  שמותר והגיוני- כל השנאה העצמית חזרה.  לעולם לא אשכח את אותו יום שישי שבו התכוננו להיפגש לארוחת הבוקר עם חברים.  מדדתי בגד אחרי בגד, וזרקתי אותם בערימה על המיטה.  היינו כבר צריכים לצאת,  עוד רגע נאחר,  ואני עומדת בסצנה שזכורה לי היטב, מעשרות פעמים בגיל ההתבגרות- כל תכולת הארון זרוקה על המיטה,  אני בתחתונים וחזיה,  זורקת את עצמי על כל הערימה,  מתייפחת שאני שמנה ושאין לי מה ללבוש.  ממש כמו בגיל ההתבגרות.  רק שהפעם יש בי גם את האישה הזאת,  הבוגרת,  שכאילו לוחשת לי באוזן- את נורמלית??  את אישה חזקה,  בוגרת,  אינטליגנטית, אמא.  הגעת לכל כך הרבה הישגים בזכות עצמך,  ותראי אותך עכשיו- אישה בת 29 שמתייפחת על ערימת בגדים מול המראה. וזו היתה נקודת מפנה.  לא כי מיד השתניתי ולמדתי לאהוב את הגוף שלי בחזרה,  אלא כי הגעתי להחלטה-אולי אצלי זה כבר אבוד,  אבל- לא משנה מה יקרה- הבת שלי לא תהיה כמוני.  היא לעולם לא תראה אוכל כאויב,  היא לא תטפח דימוי גוף שלילי בגיל ההתבגרות,  היא לא תזרוק את עצמה על ערימת בגדים בגיל 29 ותיילל.  הילדה שלי לעולם לעולם לא תעשה דיאטה בגיל שמונה.  והתחלתי לקרוא.  להתעניין,  ולחפש.  קראתי מאמרים של פסיכולוגים,  ספרים של תזונאיות. גיבשתי דעות.  גיבשתי אסטרטגיה. הפכתי למומחית מטעם עצמי בנושא הפרעות אכילה ותזונה בילדים.

כל מי שמכיר אותי מקרוב כאמא,  יודע שאני אובססיבית לגביי דיבור על אוכל מול ילדים.  מעולם לא תשמעו אותי אומרת שאני מרגישה שמנה ליד ילדיי. אפילו לא שבגד מסוים משמין אותי,  אף על פי שדיבור כזה היה שגור בלקסיקון שלי- עד שהגוזלית נולדה.  מעולם לא אדבר מולם על דיאטה. מעולם לא אלחץ עליהם לאכול משהו.  מעולם לא אומר שמאכל כלשהוא הוא משמין,  למרות שאני כן מאמינה בחינוך לתזונה נכונה,  וכן יכולה לציין שמאכל כלשהוא הוא פחות בריא,  וכדאי למעט באכילתו.  לא להמנע.  בחיים לא תשמעו אותי אומרת לילד לסיים מהצלחת.  בחיים לא תשמעו אותי מכריחה ילד לאכול כשהוא לא רוצה.  אין שום סיכוי שתשמעו אותי אומרת משפט כמו "אבל בקושי אכלת".  גם משפטים כמו "כל הכבוד,  אכלת יפה!"  מעלים לי עור ברווז.  מרגע שילדיי למדו להחזיק כפית- לעולם לא אאכיל אותם עם כפית לפה.
אני רוצה להאמין שאני מחנכת את ילדיי לאכילה בריאה,  לא רגשית, לדימוי עצמי ודימוי גוף חיוביים.  במקביל,  חשוב לי גם לחנך אותם שאין סוג אחד של יפה -  שאנשים הם שונים,  יש גדולים וקטנים,  רזים ושמנים,  גבוהים,  נמוכים,  כהים ובהירים.  וכולם אנשים,  כולם יפים ומיוחדים בדרכם.  הם יכולים להיות כל אחד מאלו,  ולו רק שיאהבו את עצמם,  ויכבדו את השונה מהם.

אבל חתולים חייבים להיות רזים.



תגובות

רשומות פופולריות