לראות
כבר שבועיים שאני רואה את העולם מטושטש. זה לא דימוי, זו האמת- כבר שבועיים שאני מסתובבת עם משקפיים שהמספר שלהן קצת נמוך מהמספר שלי. אחת הזרועות שלהן מודבקת למקומה בסלוטייפ, משל הייתי הגרסה הנשית והבוגרת של הארי פוטר. יש לזה הסבר, כמובן- בעשרים השנה האחרונות אני מסתובבת רק עם עדשות מגע, אבל בעוד קצת פחות משבוע- אני עוברת ניתוח לייזר לתיקון הראיה. ובשביל זה אני חייבת ללכת עם משקפיים. ולאור העובדה שזה רק לשבועיים-טוב, לא שווה בשביל זה לקנות זוג נורמלי, נכון? אז ככה אני מסתובבת, מקווה שאנשים לא ישימו לב לסלוטייפ, מנגבת אדים מזגוגיות אחרי שתיית תה, וטיפות גשם אחרי גיחה קצרה מהמכונית בגשם. שנים רציתי לעשות את זה, להפטר מהתלות המציקה בעדשות המגע, מהעיוורון בבוקר עד שמרכיבים עדשות, חוסר היכולת לצלול בבריכה. אבל קצת חששתי. תבינו, במשפחה שלנו אין היסטוריה טובה עם ניתוחי עיניים. צ׳רלי הגיע למרפאה שעבדתי בה בשנתי הראשונה כוטרינרית. חתלתול ג׳ינג׳י משגע, שסבל, כמו רבים מגורי הרחוב שאינם מחוסנים, מדלקת עיניים שמקורה בוירוס. הוא היה אולי בן חודשיים, יפהפה ומתוק להפליא. מי שהביא אותו היה נע