תגידו לי שאני לא יכולה
"את הרי יודעת, שלא תהיי וטרינרית" אני לא זוכרת איך קראו לו, אבל אני זוכרת כל פרט בסיטואציה. אני זוכרת איך ישבנו במרפסת הדירה, הוא על כיסא בר ללא משענת, אני על הריצפה. אני זוכרת את המבט הבטוח בעצמו, הזחוח על פניו, למרות שעברו כבר כמעט 15 שנים. זה היה בשנה א' ללימודי התואר הראשון. יחד עם עוד כמאה סטודנטים התחלתי את התואר הראשון במדעי בעלי החיים, והשאיפה כמעט של כולם היתה- להתקבל בסיום התואר ללימודי הוטרינריה. מכיוון שבכל שנה יש מקום רק לכחמישים סטודנטים לווטרינריה, ושגם באוניברסיטאות ופקולטות אחרות למדו סטודנטים לתואר ראשון שרצו באותו הדבר- היה ברור שהתחרות קשה, והסטטיסטיקה- לא לטובתי. אבל אני ידעתי מה אני רוצה- ידעתי את זה עוד בכיתה ב'. ולמרות שמאה פעמים במהלך השנה, במהלך התואר, אפילו במהלך לימודי הוטרינריה- הספק העצמי כרסם- ידעתי שאעשה כל מה שצריך כדי להתקבל ללימודי הוטרינריה. והנה, בשבוע הראשון לשנה הראשונה ללימודים, ישבתי בדירה של חברתי ללימודים בפקולטה. היה לה שותף לדירה- כאמור לא זוכרת את שמו. אבל הוא בדיוק התחיל את שנה ב' של לימודי התואר הראשון, אחרי ש