על גבולות - וחיות אחרות


זה היה יום עמוס מהרגיל במרפאה. בסיום הבדיקה הראשונה של הבוקר יצאתי  לחדר הקבלה כדי לגלות חמישה אנשים שונים שהגיעו ללא תור.  בחור גבוה במשקפיים תפס את מבטי מייד כשיצאתי והכריז שהגיע לרכוש כדור תילוע,  וממש אין לו זמן לחכות בתור.  נערה עמדה במרכז החדר,  משתופפת לצד כלבת לברדור שדיממה מקצה האוזן.  הכלבה כשכשה בזנב וניסתה לקפוץ על יושבי חדר הקבלה,  נראית לחלוטין בלתי מודעת לכך שהיא יוצרת שלולית קטנה של דם על שטיח הכניסה.  עוד זוג עם חתלתול יונק.  גבר מבוגר עם כלב פאג שמן,  ישבו שניהם והתנשפו בצד.  וממש בקצה השני של הקבלה,  נדחק על ידי השאר,  בגב צמוד לקיר -  ראיתי אותו . בחור צעיר,  בשנות העשרים המאוחרות.  רזה וחיוור,  לבוש חולצה משובצת התחובה לתוך מכנסים שחורים גבוהי מותן.  שפוף,  כאילו חסר ביטחון. הוא החזיק ביד קופסת פלסטיק עגולה,  מהסוג שמשמש בסופר לקנית סלטים במשקל.  וכבר ממבט ראשון ידעתי שאני ממש לא רוצה לדעת מה יש בקופסא הזאת.
הסיפור של חולצה-משובצת מזכיר לי היטב את הגבולות שלי ברמה המקצועית.  זה אולי מובן מאליו לחלק מהאנשים,  אבל נראה שרק לאחרונה גיליתי שלכל אדם יש כמה סטים של גבולות.  קודם כל- גבולות ברמה המקצועית- שמוגדרים על ידי הדברים שאני מסוגלת או לא מסוגלת לעשות,  ועל ידי הדברים שאני מוכנה-או,  יותר,  לא מוכנה לעשות.  במערכת היחסים הזוגית ברור לי שיש קווים שבשום אופן לא אחצה,  וקווים,  לא בהכרח חופפים,  שלא אסבול לעולם שבן זוגי יחצה.  רק לאחרונה,  מאז שנהייתי אמא,  גיליתי סט שלם של גבולות שצריך להגדיר- גבולות לילדים.  ואני מודה שאלו הגבולות שקשה לי איתם יותר מהכול. ככלל,  נראה לי שאני והחצי השני לא כל כך חזקים בהצבת גבולות.  אפילו- נראה שזו נקודת התורפה שלנו.  אני חושבת שזה נובע משתי בעיות בעלות חומרה מתגברת.  האחת- לא כל כך אכפת לנו.  זה נשמע רע,  אז אסביר- מובן שחשובים לנו כמה דברים עקרוניים בחינוך ילדינו,  אבל נראה שבהשוואה להורים אחרים- הדברים האלו די מועטים.  גבולות שאני רואה הורים אחרים מציבים,  כמו-לא לקפוץ לתוך שלוליות בחורף,  לא לשחק עם האוכל ליד השולחן ולא לעמוד על הספה- פשוט לא מדברים אליי.  אז הנעליים יהיו רטובות-בשביל זה יש תנור.  אז השולחן יתבלגן ויתלכלך- ככה לומדים ומתנסים עם האוכל (ובשביל מה יש עדר קטן של חתולים וכלבים,  שממתינים לרגע שבו נשחרר את הפעוטות מכיסא התינוק כדי לעוט עליו ולנקות אותו עד תום?)  ובמקרה הבלתי סביר שיפלו בגלל עמידה על הספה ויקבלו מכה- כנראה שלא יעשו זאת שוב.  גם הם לומדים את הגבולות שלהם.  חלק מהגבולות שלא הצבתי בהתחלה,  מטרידים אותי בדיעבד.  למשל- עניין ההקפדה על לצייר מבלי לקשקש על השולחן.  זה הזמן לוידוי ולהסבר- אני גדלתי בבית שבו ערך הסדר והנקיון היו מעל הכול.  אם היתה כוס מלוכלכת בכיור- היו מכנסים ועדת חקירה.  הסלון היה שמור לאורחים בלבד,  ובימים גשומים נדרשת להסיר נעלים מחוץ לבית ואז לנגב את הרגלים בסמרטוט רצפה.  אני זוכרת את אמא שלי מרימה כל חתול וכל כלב שנכנס הביתה (אלו תמיד היו,  דווקא,  ובשפע)  ומכריחה אותם לנגב את הכפות בכניסה לבית.  עוד בשלב די מוקדם של חיי החלטתי שאצלי זה לא יקרה.  שום אסון לא יקרה אם תהיה כוס בכיור,  או שתיים (או ערימה ענקית של כלים הממתינה שהמוזה תרד עלינו,  אבל עם זה החצי כבר פחות משלים), או  אם הכלבים יציירו כפות קטנות של חול ועפר לאורך הכניסה.  והסלון הוא לב הבית,  וחיים בו גם הילדים,  הכלבים והחתולים,  גם אם זה אומר שלפעמים צריך לשאוב את הספות משאריות פרווה ולפעמים להתמודד עם כתם סורר של מיץ ענבים (על מי אני עובדת? -קפה)  על הספה.  לפעמים אני חוששת שהפחד מפני בית סטרילי משמעותי כל כך אצלי,  שיתכן שאני מגזימה לכיוון השני.  כך,  כשהגוזלית החלה לצייר נתנו לה דפים וטושים והנחנו אותם על הקוביות המעוצבות (והלבנות!)  המהוות את שולחן הסלון שלנו.  ואם פה ושם הייתה יוצאת מהקוים וצובעת טיפה את השולחן- לא נורא.  הרי זה לא מוזיאון,  זה בית שגרים בו אנשים,  נכון?  נשמע סביר,  אבל כל מי שמבקר בבית שלנו יכול להבין שכאן מדובר באי הצבת גבול שיצאה מכלל שליטה.  שתי הקוביות היפות והלבנות לשעבר,  נכון להיום מכוסות קשקושים בטושים,  נצנצים ומדבקות.  איכשהו כאן לא ידענו איפה לשים את הגבול,  והוא נשחק ונשחק עד לתוצאות הבלתי הפיכות.
הקוביות שלי. פעם הן היו לבנות
  כשמגיעים אלינו אורחים אני ממש יכולה (או אולי מדמיינת שאני יכולה)  לקרוא בעיניהם את השיפוט- מה נסגר עם ההורים האלו? הם נותנים לילדים לצייר על הרהיטים? אין להם גבולות! וכשאני רואה,  או מדמיינת שרואה,  את הניצוץ הזה בעיניי האורחים,  אני מרגיעה את עצמי, משננת מנטרה בראשי.  נזכרת בכל הגבולות שבאמת חשובים לי,  אלו ש'יהרג ובל יעבור'- לא עושים אצלנו דברים שלא נעימים לחיות (לא לכלבות,  לא לחתולים וגם לא לחרקים וחלזונות אקראיים שמזדמנים לבית או לגינה),  לא מרביצים,  לא מדברים לא יפה לאחרים, לא אוכלים מול הטלוויזיה,  לא רצים לכביש.  ו...  זהו בגדול,  לפחות ברמת הדברים שהמוח שלי שולף בעוד אני מסמיקה תחת המבט הבוחן של האורח,  שמעביר את מבטו מהשולחן אליי ובחזרה ('מוזר,  דווקא נראית נורמלית,  זאת').  גבולות שהצבנו ואנחנו עומדים בהם בדם,  יזע ודמעות.
וכאן,  אולי,  צצה הבעיה השניה שלנו בהצבת גבולות.  גם אני וגם החצי השני,  שנינו אנשי עקרונות בסך הכול,  הופכים לעיסה רגשנית מול הילדים שלנו.  קשה לי להציב גבולות.  קשה לי מאוד,  וליבי נשבר כשאני לוקחת מהאפרוח את הצעצוע שהוא כל כך רוצה,  כי לא הסכים לחלוק אותו עם אחותו,  או כשאני אומרת לגוזלית שהיום אין סיפור לפני השינה,  כי היא לא הסכימה לצחצח שיניים .  ליבי נשבר,  וברור לי שזה כואב פי אלף יותר לי מאשר להם.  בעיה.  אבל אנחנו משתפרים עם הזמן.  מחזקים את עצמנו,  קוראים עוד מאמר על גבולות (אני התחברתי במיוחד לפרק על גבולות בספר  'המדריך הישראלי להורים'), מזכירים לעצמנו שגבולות זה חשוב,  ומשתפרים כל הזמן.  כן נראה שעם האפרוח השכלנו להציב יותר גבולות מההתחלה,  ובהרבה מובנים היה כבר באמת יותר קל איתו.  לומדים.  כנראה ייקח זמן עד שאדע להגדיר בפניי עצמי את כל הגבולות שלי,  ואז בפני הילדים.  מוזר שזה קשה בהרבה עבורי מאשר להגדיר את הגבולות ביחסים עם חברים,  עם בני זוגי,  וכמובן-בעבודה.
אבל מול איזה גבול אימת אותי חולצה-משובצת?
אותו בוקר עשיתי מאמצים ניכרים להתעכב עם כל אחד מהמטופלים האחרים,  מקווה שהוא פשוט יתייאש וילך.  העומס והעבודה לא כל כך אפשרו לי להרהר בעניינו,  אבל איפשהוא קיומו נדנד לי בתת מודע,  ותהיתי מה בדיוק יש בקופסא.  בתור מרפאה שנמצאת במרכז העיר,  קיבלתי לא פעם ולא פעמיים פציינטים 'לא שגרתיים' -  כבר יצא לי להדגים הזנה בפיפטה של גורי חולדה יונקים,  לטפל במגוון יונים פצועות וגוזלים אבודים, אפילו עטלף אחד או שניים. פעם אפילו ביליתי חצי שעה שלמה במאמצים לחלץ עכברון שנתקע במלכודת דבק.  אבל משהו במראה של אותה קופסת פלסטיק אמר לי שמה שיש לו בקופסא הולך לעבור את הגבול. הגיע הרגע ולא נותרו יותר לקוחות במרפאה- רק אני וחולצה-משובצת.  בלית ברירה ניגשתי אליו ושאלתי אם אני יכולה לעזור.  הוא פתח את הקופסא,  ולמרבה החלחלה מה שהתגלה בתוכה היה-ג'וק!!!  יסלחו לי כל הזואולוגים והטקסונומים.  ברור לי שההגדרה ג'וק לוקה בחסר,  ואפילו אם היתה מתקבלת- ברור לי שמה ששכב על הגב מולי,  עם רגלים למעלה,  לא היה הג'וק המצוי.  זה היה חרק מיוחס כלשהוא,  שאנשים (מי?!) מגדלים ומטפחים בטרריום בבית.  אבל בחיי-זו לא היתה חיפושית יפה,  גמל שלמה אצילי,  או אפילו איזה חילזון חביב.  זה נראה-לעיני הבלתי מיומנות-כמו ג'וק.  חום-אדמדם,  רגלים חומות ושעירות.  זה.  היה.  ג'וק.  והאדם מולי ממש ציפה שאטפל בו.  אני מודה שלא ניסיתי יותר מדי להסתיר את תחושת הגועל שעלתה בי,  כשהצעתי בנימוס לחולצה משובצת שיפנה לגן הזואולוגי,  או אולי לספארי,  כיוון שאין לי מושג (ורצון לדעת)  מה עושים עם ג'וק.  ובכל זאת אני גאה בעצמי על זה שהתאפקתי ולא הלכתי אחרי האינסטינקט הטבעי שלי,  שהוא-להיעמד על כסא ולהתקשר מיד לחצי השני,  לא משנה איפה הוא נמצא- שיגיע מיד ויביא את הקיי 300.  אפילו כשהבחור,  שנראה באמת ובתמים מדוכא ממצבו של הג'וק (אני לא מבינה בג'וקים,  אבל נראה לי שכשהם שוכבים על הגב ובקושי זזים-זה לא סימן כל כך טוב) שאל על המתת חסד- לא הזכרתי קיי 300. השתתפתי בכנות בצערו והמלצתי שייקח את הג'וק שלו וילך.  לכל מקום אחר.  עכשיו,  אל תבינו לא נכון- אני בטוחה שחלק מעמיתיי היו מנסים,  באמת ובתמים-לטפל הג'וק הזה.  אולי אפילו קוראים איזה ספר,  אולי אפילו יודעים בערך מה צריך לעשות.  באותה מידה אני בטוחה שחלק מעמיתי היו מציבים את הגבול הרבה יותר קדימה,  ומודיעים שהם לא מטפלים בגורי חולדה יונקים או בעכברון חסר מזל.  כל אחד והגבולות שלו.  אני בהחלט פגשתי את הגבול שלי באותו הבוקר.
אני עדיין מגדירה את הגבולות שלי עם הילדים- מדי פעם נוצרים גבולות חדשים,  ולפעמים הישנים נשחקים.  אני לא מצליחה להמנע מהשוואה לאחרים.  האם זה נכון?  במידה מסוימת,  מרגיש לי שכן.  הריי בסופו של דבר הגבולות שאנחנו מציבים לילדינו-תפקידם לשרת אותם ולא אותנו.  אולי פחות משנה מה חשוב לי ברמה האישית ויותר חשובים גבולות שהם קונצנזוס,  מקובלים,  כדי שילדיי ידעו איך נכון להתנהג בחברה,  ויהיו חלק מועיל ומאושר ממנה.  ואולי אין כזה דבר קונצנזוס,  ולכל עבודה, לכל זוג ולכל משפחה יש את הקונצנזוס שלה.  מה דעתכם?

תגובות

  1. מחכה כבר לפוסט הבא:)
    פשוט מעולה!

    השבמחק
  2. צחקתי בקול!
    לא יודעת ממה יותר... מהקוביות המעוצבות בפעם השנייה או מהמתת החסד.
    זה מצוין!

    השבמחק
  3. תודה רבה! כיף לקבל פרגונים💕

    השבמחק
  4. נתחיל מזה שצחקתי שעה בקול רם והערתי את כל החתולים והכלבות מנמנום הערב שלהם...
    ולעניין הגבולות, אני חשה שהגישה שלך מאוד בריאה. לגבי קונצנזוס חברתי אני יכולה לומר לך שלחנך את הילדים שלך לא לפגוע בנפש חיה תורם הרבה יותר לחברה ולהתנהגות שלהם בחברה מאשר לחנך אותם לא לדבר בפה מלא. ואת זה אני אומרת לך גם כדודה לשבעה אחיינים מושבניקים פראיים עם הפרעות קשב ריכוז שלא יושבים שניה בשקט מסביב לשולחן הקידוש, שרצים יחפים בחוץ בבוץ ואז נכנסים הביתה וקופצים על הספה, ואינספור התנהגויות ״לא מקובלות״ אחרות: שאחת בגיל 16 ניהלה בהתנדבות בקיץ קייטנה לילדים נכים, אחת בת 15 נוסעת שעה הלוך ושוב בתחבורה ציבורית כדי לבקר זקנה ערירית בבית אבות, ועוד המון דוגמאות כאלה - וכל זה מיוזמתן ורצונן החופשי וללא ציפיה לתמורה.
    גם התובנה שגבולות נועדו לשרת את ילדינו היא נכונה וצריכה להנחות אותנו בחינוך שלהם, כמו גם שגבולות יכולים להשתנות וזה דבר שנלמד עם הזמן ודורש גמישות מחשבתית.
    ואחת התובנות החשובות שלך בעיני היא שיש גבולות שילדים צריכים ללמוד בעצמם. זה מביא לילד עצמאי ובעל ביטחון עצמי שסומך על עצמו, וזה משהו שהרבה הורים לא מבינים.
    וזו דעתי בעניין הגבולות - שאני לגמרי מסכימה איתך וחושבת שהילדים שלך רק יצאו מורווחים...
    מחכה לפוסט הבא :)

    השבמחק
  5. ואו תודה! תענוג לשמוע את נקודת המבט של עוד אנשים. האחיינים שלך נשמעים מהממים.💕

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות