כל בית צריך כלב

אוי.  אלוהים.  אני והחצי השני עומדים בדלת,  המומים.  הרגע הגענו הביתה. בילינו שבת מקסימה מחוץ לבית, טיילנו,  אכלנו בחוץ.  הילדים נרדמו ברכב,  בדיוק בשעה שבה הגיוני שכבר ישנו עד הבוקר.  כל מה שנשאר זה להניח אותם במיטות,  ולהתכונן לערב רומנטי,  רק שנינו.  שני תנאים נדירים התקיימו- הילדים נרדמו מוקדם,  ואנחנו לא היינו גמורים מעייפות.  מושלם.  ואז הגענו הביתה. ראיתי את זה על פניו של החצי לפני שראיתי בעצמי.  וכשנכנסתי הביתה,  הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הריח.  הדבר השני היה דלת המקפיא,  שהייתה פתוחה לרווחה.  תא המקפיא עצמו היה ריק.  קילו וחצי של חזה עוף שהיה במקרר,  נעלם והותיר אחרי מגש קלקר עם סימני שיניים.  שקית של שניצל תירס למקרי חירום נחה,  מבותרת וריקה,  על הספה.  לא רק המקרר נבזז- ארון החטיפים של הילדים עמד פתוח וריק.  לא לגמרי זכרתי מה בדיוק היה בו קודם,  אבל במעומעם היה לי זכור השוקולד הלבן החביב עליי,  פתי בר ושקית בייגלה פתוחה.  נעלם.  והריח... מסתבר שקיבת הברזל של הכלבות שלי לא יכלה לשילוב של כמויות נכבדות של עוף קפוא ולא מבושל,  שניצל תעשייתי וחטיפים.  התוצאה,  בדרגות שונות של עיכול ובדרכי יציאה שונות,  נחה,  בשלוליות מרובות,  ברחבי הבית.  על הרצפה במטבח.  על הרצפה בסלון.  על הרצפה בחדרי הילדים.  על הספה.  על הספה!!! אני שתולה במקום,  התסכול והזעם עולים בי עד לנקודת רתיחה.  החצי השני לוקח את הילדים הישנים ונמלט איתם לבטחת החדרים.  העברייניות,  שחשו שמשהו לא כשורה,  בורחות החוצה בפנים מושפלות וזנב בין הרגלים.  אני נשארת לבד מול הזוועה. בא לי לצרוח (טוב,  צרחתי),  לזרוק דברים (כנ"ל)  ובא לי להגיד לחצי שיעמיס את הכלבות על הרכב וייסע איתן,  לא משנה לאן.  רק שילכו מכאן.  מי בכלל צריך כלב??

בגיל חמש אמא שלי הביאה הביתה את הכלב הראשון שלנו, על אף התנגדותי הנחרצת.  היא ירדה בוקר סתווי אחד לזרוק את הזבל וראתה גור קטן מתבונן בה,  רועד מקור.  אמא שלי,  הרגישה הן לחסרי אונים והן לקור,  מעולם לא עמדה בפני השילוב הזה.  היא ירדה עם הזבל וחזרה עם גוש קטן וצמרירי,  מלא פרווה בצבע שחור ולבן. הכרתי אותו. הוא הסתובב לפני כן בשכונה.  ידעתי את זה,  כיוון שהוא הטיל בי פחד נורא,  והכל פעם שהגיע כששיחקתי עם החברים בחוץ- הייתי בורחת הביתה בצרחות. אחיותיי הגדולות היו נרגשות.  הכלבלב הוכנס לאמבטיה,  נשטף ונטבל בשם בוני.  את הימים הראשונים של בוני בבית בילינו בריצות- הוא רדף אחריי,  ואני,  מלאת חיל ורעדה- ברחתי.  הוא עמד למרגלות הספה,  קטנטן כל כך שלא הצליח אפילו לעלות עליה,  ואני התכווצתי בקצה הגבוה ביותר שלה,  בגבי אל הקיר.  מוזר,  אבל זכורה לי חוויה אחת יוצאת דופן מהתקופה הזאת- התלוויתי עם אחותי הגדולה לסופר,  לקנות 'דוגלי'.  ואף על פי שכבר אמרו לי את זה,  אני זוכרת ששאלתי,  שוב ושוב,  מה זה דוגלי?  שוב ושוב רציתי לשמוע את התשובה,  שזה אוכל של כלבים,  כי איכשהוא- זה היה הסימן שבאמת יש לנו כלב.  שבאמת אימצנו אותו והוא שלנו.  למרות שעוד ברחתי מבוני ברחבי הבית,  איפשהוא עמוק בפנים,  כבר רציתי שבוני יהיה שלי.
והוא אכן היה שלי.  סלחו לי שאני לא יכולה לתאר את כל התהליך,  הייתי קטנה מאוד.  אבל יכולה להגיד בוודאות שתוך זמן די קצר,  הפסקתי לפחד מבוני. בוני הפך לבן בית. אלו היו זמנים אחרים,  ובוני גדל כמו שכלבים גדלו באותה תקופה- הוא טייל בחוץ לבד,  בלי רצועה,  אכל עצמות,  שוקולד,  ובמבה שחולקו בנדיבות על ידי זרים,  שאריות מהצלחות שלנו וקצת דוגלי (ואל תנסו את זה בבית!). תוך זמן קצר,  הוא הפך לשם דבר בשכונה שבה גרנו- אמא שלי טיילה איתו יום אחד במרכז המסחרי,  ונדהמה לגלות שכל עובדי החנויות קוראים לו בשמו,  מלטפים ושולפים את שאריות ארוחת הצהרים ששמרו מאותו יום.  הוא היה הקמע של ה'חבורה' שלנו,  שיצאה איתו להרפתקאות נועזות בואדי הסמוך.  הוא היה בלתי ממושמע בעליל,  תוקפן לכלבים אחרים,  רגזן כשמתקרבים לקערת האוכל שלו- אבל כובש לבבות אמיתי.
עבורי בוני היה פתח לעולם שלא הכרתי.  מהרגע שבו הפסקתי לפחד ממנו- הפסקתי לפחד מכל הכלבים בעולם.  פתאום גם כלב שגדול פי שניים ממני היה הדבר הרך,  המתוק והבלתי מזיק ביותר בעולם.  אם היה איזה כלב משוטט באזור- תהיו בטוחים שאני הייתי מגיעה אליו,  מטפלת בו ומאמצת אותו,  לפחות עד שההורים שלי התערבו והפסיקו את זה. אחרי כמה פעמים שבהן הם התערבו,  מצאתי שיטה חדשה- הייתי מחביאה את הגורים בארון הבגדים שלי.  ולא רק כלבים- גם חתולים, גוזלים,  פה ושם שרקן או אוגר.  בהביאה את בוני אלינו- אמא שלי יצרה מפלצת. שכנים בוגרים היו מתקשרים לאמא שלי,  לשאול אם אני יכולה לרדת רגע להחזיק כלב משוטט שמלחיץ אותם. ואיזה ביטחון עצמי מטורף זה יכול לתת לילדה קטנה! אבל היה יותר מזה.  אני הייתי הצעירה מבין שלוש בנות,  ואחיותיי הגדולות לא קרובות אליי בגיל.  כשהתבגרתי כמעט ולא נדרשתי לחלוק צעצועים עם אף אחד- הפרשי הגיל היו פשוט גדולים מדי.  ואם כבר היתה מתעוררת מחלוקת- אני הייתי קטנה בהרבה,  ולרוב אחיותיי פשוט ויתרו לי.  בוני לא וויתר.  הוא תפס את המקום הטוב ביותר ליד התנור בחורף,  את הפינה הקרירה ביותר של הספה בקיץ. ולא עלה בדעתי להזיז אותו.  לראשונה בחיי נאלצתי באמת לחלוק.  הוא דרש את חלקו בכל ארוחה שאכלתי,  ומעולם לא עלה בדעתי לתת לו שאריות.  הוא קיבל את חלקו מהצלחת- בדיוק כמוני. זכור לי איך היינו מלקקים גלידה ביחד- לק אחד – הוא,  לק אחד-אני.  בשביל בוני,  לראשונה בחיי, נאלצתי לוותר  להתפשר,  לחלוק. למדתי לאהוב בלי תנאים,  למדתי להקריב. אין מילים לתאר כמה הוא תרם לי,  עיצב אותי,  הפך אותי למי שאני. לא סתם,  הכתיבה המקורית הראשונה שיצאה תחת ידיי,  הייתה למעשה ספר שכתבתי בכיתה ב'. הספר נקרא 'כלב בפעם הראשונה',  והוא תיאר במילים פשוטות,  של ילדה,  איך מצאנו את בוני ואימצנו אותו.

אני מתבוננת בילדיי עם הכלבות שלנו. הם גדלים לצידן. לפעמים הם רבים איתן על המקום הטוב שליד התנור,  והחלק הרך ביותר של הספה.  לפעמים הכלבות מנסות לגנוב להם כריך או עוגיה מהיד,  והם מגיבים בזעם ומגינים על האוכל בגופם,  או מוותרים וצוחקים בהנאה למראה הכלבה המחסלת עוגיה- תלוי במצב הרוח (ומידת הרעב,  כנראה).  לפעמים,  ללא סיבה נראית לעין,  הם ניגשים ומחבקים כלבה זו או אחרת,  מניחים עליה ראש.  הרבה לפני שלמדו בגן איך לריב,  להלחם על מקומם ולוותר כשצריך- הם למדו את זה בבית. ככלל,  אני והחצי השני לא חזקים בגבולות (ועל כך ראו גם בפוסט על גבולות).  אבל גבול שהוא ייהרג ובל יעבור בבית שלנו הוא שמכבדים את הכלבות,  לא מציקים,  לא מושכים אוזניים וזנב ולא מתיישבים עליהן. את הכלבות מלטפים,  בעדינות,  ורק באופן שנעים להן. ואת זה הילדים לומדים אצלנו מגיל אפס. בערך מגיל שנתיים נתנו לגוזלית להחזיק את הרצועה של הקשישה מבין השתיים בטיולים היומיים.  הגוזלית הייתה מאושרת,  צועדת בגאווה עם הרצועה ביד,  בזמן שהקשישה (המדהימה!)  פוסעת לצידה ומתאימה אליה את הקצב.  הגוזלית הייתה נותנת פקודות- לאט! בואי! שבי!  ומתמלאת בתחושת ביטחון ועוצמה כשהקשישה הגיבה לפקודות.  היום הגוזלית בת שלוש,  ומדהים לראות אותה בגן השעשועים עם הכלבות- השתיים מעוררות תמיד עניין ציבורי,  והקטנטונת נעמדת תמיד מול הקהל,  לרוב ילדים גדולים ממנה בהרבה ומסבירה בלי שמץ של מבוכה- כן,  אלו הכלבות שלה.  כן,  שתיהן בנות, אחת סבתא ואחת תינוקת.  ואפשר ללטף אותן,  הן לא נושכות,  אבל התינוקת לפעמים אוהבת ללקק. למרות שהיא לא ילדה ביישנית,  אני לא מכירה עוד סיטואציות בהן היא מרגישה נוח כל כך לשוחח עם זרים,  מעמידה את עצמה במרכז חבורת ילדים ועונה בשמחה על שאלות.  בגן כבר יודעים כולם שלגוזלית יש שתי כלבות,  וגם את כל הפרטים עליהן.

הייתי בת 21 כשהגעתי הביתה לשבת,  ונראה היה לי שמשהו לא בסדר אצל בוני.  למעשה,  זה לא מדויק.  כבר די הרבה זמן ידענו שבוני לא לגמרי בסדר-הוא היה מבוגר מאוד.  ימי הטיולים העצמאיים למרכז המסחרי,  והקרבות עם כלבי השכונה כבר היו מאחוריו.  הוא סבל בשנים האחרונות משיעול טורדני,  בשל מחלת לב,  והיה מטופל קבוע בכדורים. כעת בעיקר היה על תקן שטיח, עדיין שוכב בנקודה הטובה ביותר ליד התנור. אחיותיי ואני כבר מזמן עזבנו את הבית.  אני הייתי אחרי צבא,  גרתי ועבדתי בתל אביב,  חוסכת לטיול. אבל עדיין כשהיינו מגיעות,  בסופי השבוע,  היינו זוכות לקבלת פנים חמה,  כזאת שכללה כשכושי זנב, קפיצות,  ושיעול יבש פה ושם.  אחריי אמא שלי,  לה שמר תואר אבירות מאותו היום בו נתקלה בו בין פחי הזבל,  עדיין עקב לכל מקום ברחבי הבית.  אבל באותו סוף שבוע,  בוני לא היה כתמול שלשום.  הוא לא הפסיק להשתעל,  נראה חסר מנוחה וקצר נשימה.  כשהבחנתי בכך שצבע הלשון שלו נראה סגלגל-כחלחל,  עדכנתי את אמא שלי שחייבים לנסוע מייד לוטרינר.  הוטרינר התבונן בבוני,  בדק אותו,  ואמר את מה שבעצם כבר ניחשנו- המצב מאוד לא טוב.  לא בטוח שאפשר עוד לעזור לבוני.  אבל אם כן- רק בבית החולים הוטרינרי בבית דגן ניתן יהיה לעשות זאת.  אמא שלי פנתה אליי,  שאלה מה דעתי- האם לקחת את בוני לבית החולים,  או אולי להחליט שדי..? אני עניתי,  בפשטות- "אם יש עוד משהו שאפשר לעשות,  אנחנו חייבים לבוני לנסות אותו".  וכך היה.  אמא שלי לא רצתה לנסוע לבית החולים.  אבא שלי,  שמעולם לא חיבב כלבים,  פיתח עם בוני במהלך שש עשרה השנים  שעברו מערכת יחסים של קבלה שקטה.  אבל היה ברור שהוא לא האדם המתאים.  אחותי הבכורה הייתה בעיצומה של תקופת בחינות,  מסרבת לצאת מהבית.  אחותי הבינונית הייתה בעיצומו של שבוע לחוץ בעבודה,  ולא יכלה להגיע.  אבל אני לא רציתי ללכת לבד.  מי שהיה אז בן זוגה של אחותי,  והיום הוא גיסי,  התנדב להסיע אותי.  אבל משהו קרה בדרך.  אחותי ראתה אותנו יוצאים עם בוני,  ופתאום לא יכלה להישאר בבית וללמוד.  אחותי השניה שמעה שכולנו הולכים,  ופתאום זה היה חשוב יותר מכל עבודה.  מצאנו את עצמינו כולנו ברכב אחד,  כפי שלא היינו שנים, בדרך לבית החולים עם בוני.  בבית החולים ביקשו להשאיר את בוני לאשפוז ובדיקות. הכניסו אותו לחדר הטיפול הנמרץ  ואזור המכונה "כלוב חמצן". העובדה שלשונו של בוני הייתה כחלחלה העידה על כך שגופו לא מקבל מספיק חמצן,  והוא הוכנס לסביבה עשירה בחמצן כדי להקל עליו.  אז ביקשו שנלך. עמדנו שם,  אני ואחיותיי,  מול כלוב האשפוז.  אחת אחת חיבקנו אותו,  ליטפנו, נישקנו, נפרדנו.  הבטחנו שניפגש בקרוב.  לפני שיצאתי הסתכלתי פעם אחת לאחור,  וראיתי אותו עומד בכלוב החמצן,  מסתכל עליי עוזבת.

ואז הלכנו לאכול פיצה.  חייבים לאכול,  לא?  כאן המקום לציין- באותו זמן,  אחיותיי ואני לא היינו קרובות במיוחד.  היינו רחוקות בגיל,  שונות באופי,  ונמצאות בשלבים שונים לגמרי בחיים.  היסטוריה עכורה-לעיתים, מערכת יחסים מורכבת, ומשקעים מגיל ההתבגרות הותירו את חותמם.  למעשה,  בתקופה ההיא- כמעט ולא דיברנו.  אבל באותו ערב,  במסעדה של 'פיצה מטר',  לא הפסקנו לדבר.  לדבר?  לא הפסקנו לצחוק.  זוכרות את הפעם ההיא,  שבוני ברח לאבא בים,  ואבא קפץ עליו ושניהם שברו את הרגל?  זוכרות איך כל שנה היה נוסע איתנו לטיול באילת,  ומקיא על המזרון שטח בנסיעה?  זוכרות איך הוא השתין פעם על הבחורה שכל הזמן לכלכה עליו ואמרה שהוא מסריח?  באותו לילה,  בוני הפעיל שוב את הקסם הישן.  והיינו שוב אחיות.
בוני שהה לילה אחד בבית החולים.  ביום ראשון אחר הצהרים התקשר אליי אבא שלי לנייד.  בדיוק סיימתי משמרת בעבודה.  אבא שלי עדכן שהתקשרו מבית החולים הוטרינרי.  בוני במצב לא טוב.  הוא עבר כבר שתי החייאות.  הם יכולים להמשיך ולהמשיך,  אבל הם לא רואים את הטעם בכך.  הם ביקשו את אישורי להפסיק.  לעשות לבוני המתת חסד.  נתתי את אישורי.  חזרתי הביתה,  נשכבתי במיטה ונזכרתי בו מתבונן בנו הולכים,  ואיך כולנו בעצם ידענו שזו הפעם האחרונה שנתראה.  שנים אחר כך,  כשהפכתי לסטודנטית לוטרינריה וביליתי את רוב ימיי בחדר טיפול נמרץ בבית החולים הוטרינרי,  הייתי לפעמים מתבוננת בחיה שמאושפזת באותו רגע בכלוב חמצן,  והלב נצבט מהזיכרון.

אני גורפת את המים בפעם האחרונה עם המגב. הבית מצוחצח,  מדיף ריח של אקונומיקה.  קפוא,  כי כל החלונות פתוחים ובחוץ יורד גשם.  רוב הזעם יצא על קרצוף הבית,  ואני בעיקר עייפה,  מרוקנת ומדוכאת. הכלבות מצאו פינת מבטחים בחצר.  הן מצונפות סביב עצמן,  ולא מעיזות לפגוש את מבטי.  החצי השני נמצא בערך באותו מצב בחדר השינה,  אחרי שזעמתי עליו שהוא לא יודע לנקות.  אני רוצה להשאיר את הכלבות בחוץ,  שיתמודדו עם הגשם.  הן הרסו לי את הערב.  הן הרסו לי את הספה.  הן החריבו מוצרי סופרמרקט על סך מאות שקלים. 
שומר המסך של הטלויזיה מהבהב,  והתמונה מתחלפת לתמונה של הגוזלית, כשהיתה חולה ונשארה בבית.  היא ישנה,  מכורבלת על הספה, מחבקת את הכלבה הבוגרת שנצמדת אליה,  מחממת אותה.  אני קוראת לכלבות,  מכניסה אותן ועולה בכבדות למקלחת. 

אני יודעת שהסיפור שלי על בוני,  למרות שהוא מיוחד כל כך עבורי, הוא לא יחיד במינו.  הרבה מבוגרים שקוראים אותו בוודאי יוכלו לספר על סיפור דומה,  על הכלב של ילדותם ואיך הוא שזור בכל זכרונות הילדות.  בוודאי יש לי קוראים שהם הורים,  ומגדלים כמוני כלבים וילדים ביחד,  ויכולים לספר על ההשפעה המופלאה,  המעצימה,  שלשילוב יש על שני הצדדים.  אני יודעת שלא הכול ורוד.  לגדל כלב זה קשה, נפשית, מעשית וכלכלית.  לפעמים פשוט נמאס ובא לזרוק הכול.  אבל אלו מאיתנו שהיו שם- יודעים כמה זה שווה את זה, באופן שלא ניתן לתאר במילים.  אז שתפו את הסיפורים שלכם- בתגובות לפוסט הזה,  בתגובות לדף הפייסבוק,  בפוסטים על הוול שלכם ואפילו בתמונות.  שאנשים ידעו.  כי יש כל כך הרבה כלבים שם בחוץ, שמתחננים לבית שיאהב אותם ויאמץ אותם.  כי כל כלב צריך בית.  אבל הרבה יותר מזה- כל בית צריך כלב.






תגובות

  1. כל כך מרגש וכל כך נכון.... אני הרי גדלתי בבית ללא בעלי חיים כיוון ששני האחים שלי היו אלרגיים. אז עד היום לא הייתי צריכה להיפרד מחבר פרוותי. עכשיו יש לי תשע כאלה, ובכל פעם שיש סיפור פרידה עצוב כזה בעבודה, אני חוזרת הביתה ומחבקת את כולם....
    אין תחליף למה שכלבים וחתולים בבית יכולים לתת לך ולילדים. זו הוצאה כספית, והשקעה של זמן, שלא לדבר על הבלאגן שהם עושים בבית. אבל אני לא יכולה לדמיין לחזור הביתה בלי ששלוש כלבות קופצות עלי בהתרגשות ושישה חתולים באים להתלונן שלא נתתי להם מספיק יחס היום.
    מחכה לרגע שיהיו לי ילדים שיהנו מכל מה שיש לעבריינים האלה להציע, ושיגדלו להיות טובים יותר בזכותם.
    מה שכן, כבר איבטחתי ארונות בבית כמו שמאבטחים לילדים... ��

    השבמחק
  2. כמה התרגשתי...
    הדמעה הראשונה זלגה כשהאחיות הצטרפו לנסיעה והשנייה, מעורבבת עם צחוק, בזכרון שלך של הרגליים השבורות של אבא שלך ושל בוני.
    אפילו שאין ומעולם לא היה לי כלב, כל כך התרגשתי.
    פוסט מקסים 💙

    השבמחק
  3. תמר ריגשת!!! מבינה לגמרי איך את מרגישה כשמגיעה הביתה... אין לי ספק שהבית הזה יהיה בית מדהים לכל ילד לגדול בו. מה שכן- הבנדיטיות הפרטיות הגיעו לכזאת רמה, שגם את המנעוולי בטיחות לילדים הן הרסו...

    השבמחק
  4. תודה רבה נטע💕 עשית לי נעים

    השבמחק
  5. איזה פוסט מדויק.
    תמיד גדלתי עם כלבים בבית, וגם הבנות שלי גדלות עם כלבים. לפעמים אחת (זו תמיד אחת) ולפעמים שלוש (אלו תמיד שלוש ולא שלושה). הן רבות על מי מאכיל אותן (כולן רוצות) מי יטייל איתן (בדרך כלל הבכורה), מי יקלח אותן ומי יישן איתן במיטה בלילה.
    לאחרונה הן הפסיקו לריב מי ינקה אחריהן (כולן לוקחות חלק) והגורה החדשה שלנו הכניסה אור חדש הביתה.
    כן, כל בית צריך כלב. ומתוך. לפעמים גם קנר וצב מים וארנב. אבל בטוח כלב.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות