ששש... אמא עובדת...

יום 21 קומי . אומר לעצמי החלק שלא מוכן לוותר. קומי. נשאר עוד יום לאתגר. אימון אחרון וזה שלך. אני שוכבת על הספה. העפעפיים כבדים, הרגלים כבדות והידיים כבדות, בחוץ קר, ואף חלק ממני לא רוצה לצאת לאימון.   מוצאי שבת.סיימנו יום ארוך של טיול מהמם בטבע. מסלול הליכה עם 3 קטנטנים. 3 קילומטר בשמש, עם הגור במנשא על הגב.   ואז התהליך המתיש של ארוחת ערב, מקלחות, ספר ושיר ערש. הילדים ישנים. החצי עלה למיטה, אחרי שאמרתי לו שאני לא מצטרפת, כי יש לי עוד אימון. אחד אחרון- ועמדתי באתגר. ואני פשוט לא מסוגלת להתרומם. מה חשבתי לעצמי כשקבעתי את האתגר המטופש הזה??? אני מנסה להזכר ביום הראשון... יום 1   היללה של הגור מקפיצה אותי משינה. אני מתאמצת לפקוח עיניים, ממצמצת מול האור הבוהק -מדי של הטלפון כדי לראות מה השעה. חמש וחצי בבוקר. מוקדם מדי כדי לצאת מהמיטה. מאוחר מדי בשביל שאצליח להרדים שוב את הגור. אם הוא ימשיך ככה הוא יעיר את האפרוח והגוזלית, וזה יהיה יום ארוך מאוד. בשעה שאני יורדת אליו אני מתכננת תוכניות. זה ערב יום כיפור. עוד שלוש שעות אני צריכה לצאת לעבודה. אתמול פספסתי אימון כי סי...

אני מתעוררת במיטה זרה. מצד אחד שלי מעקה ברזל קר, מצד שני גוף חמים צמוד אליי. מסביב חושך, ורק מנורת לילה קטנה זורחת באור ורדרד. אה כן, נרדמתי עם הגוזלית במיטה. עליתי לקומה השניה של מיטת הקומותיים החדשה, שרתי לה שיר ערש וכשהיא נרדמה לא הצלחתי לגייס אנרגיה לרדת. עצמתי עיניים, רק לשניה. זה היה קצת לפני שמונה בערב. אני מגששת מתחתיי ומוצאת את הטלפון שלי. השעה כמעט אחת עשרה בלילה. אני מטפסת בזהירות מטה בסולם, מרגישה שאני עושה הרבה יותר מדי רעש. אבל הילדים לא מתעוררים. הבית כולו ישן- הגוזלית והאפרוח במיטת הקומתיים, הגור בחדר השני במיטת התינוק, והחצי בחדר השינה שלנו. אני נושמת את החושך, את השקט המבורך. זה ערב חג כלשהוא, או אולי ערב שבת..? הכול כבר הפך לבלילה מתישה, מטשטשת. נרדמתי גמורה, באפיסת כוחות, אחרי ארוחה חגיגית כלשהיא שאילתרתי לכבוד המאורע. אבל עכשיו אני עירנית לגמרי, ועוד לא סימנתי וי על האימון היומי, בדרך לכבוש את אתגר 21 הימים של אימונים שהצבתי לעצמי. אני נועלת נעלי התעמלות ויוצאת לרוץ ברחובות. רחובות גדרה מנומנמים עוד יותר מתמיד בשעה כזאת של חג כלשהוא. האוויר קריר, המוזיקה באוז...

משהו מעיר אותי בחמש לפנות בוקר. הגור בוכה. בחוץ עוד חושך. כמו בכל בוקר, אני יורדת למטבח, מכינה בקבוק ומוסרת אותו לידיו הממתינות במיטת התינוק, והוא מצטנף איתו לעוד שעתיים של שינה. אבל היום אני לא צונחת חזרה על המיטה, עוצמת עיניים ומרוויחה עוד שעת שעת שינה עד שהגדולים יתעוררו. משהו מציק לי, אני חסרת מנוחה ולא רוצה לחזור לישון. אז אני קמה, מעירה את הכלבות. לילי, הצעירה, מזנקת ממקומה בכשכושי זנב, מוכנה להתחיל את היום. שפיץ, הסבתא, מתבוננת בי בעיניים לאות. טוב, נו, היא נאנחת, ומרימה רגלים קדמיות- דקה מנוחה- רגלים אחוריות- ויצאנו לדרך. בחוץ עדיין חושך, קריר ושקט. ערב יום כיפור. זמן הרהורים, מחשבות וסליחות. סליחה שהפסקתי לכתוב. למה הפסקתי? טוב, החיים וזה- היה עמוס, עם החופש הגדול, ואז החגים, הילדים, העבודה, הבית. אבל בואו- תמיד עמוס. אז מה..? למען האמת, משהו הכה בי. פתאום נהיה לי לא נוח- מטריד אפילו- לשתף בפרטים אינטימיים מחיי הילדים. פרטים אינטימיים מחיי ומחשבותיי? אין בעיה. אבל הילדים שלי כבר טיפונת גדולים, יש להם מחשבות, וחיי חברה ודעות, ופתאום עלה בדעתי שזה לא פייר, לא ממש, לשתף את העול...

"נראה לי, שהיא פשוט לא אמא כל כך טובה"   הבעלים הקרייריסטית מעדכנת אותי בטלפון, ואני מכווצת את מצחי. זה לא נשמע לי הגיוני.   שבועיים לפני כן קיבלתי שיחת טלפון בחמש לפנות בוקר.   "משהו לא בסדר עם מילקי", אומרת הבעלים של כלבת   קינג צ'ארלס קוואליר קטנה בקול מתוח. "היא לא רגועה. היא לא אוכלת. היא לא מוכנה לנוח. ו... אנחנו חושבים שאולי היא בהריון".   בבדיקה במרפאה, מילקי, כלבה צעירה שמעולם לא התיימרה לאחוז בגזרה של דוגמנית ביקיני, מקבלת אותי בכשכוש זנב עייף ובבטן גדולה מהרגיל. בדיקה גופנית קצרה והצצה באולטראסאונד לא משאירים מקום לספק- מילקי נמצאת בהריון מתקדם. כל כך מתקדם, למעשה, שאי הנוחות שהבעלים מתארת עשויה להעיד על שלבים ראשונים של המלטה. ואז ניגשים לתעלומה הבאה- מי האבא? לא ברור. מילקי חיה בחצר, וככל הנראה בזמן הייחום מספר מחזרים נלהבים עשו מאמצים רבים להכנס. בעלת הבית, אשת קריירה עסוקה ואם לילדים, עשתה כמיטב יכולתה להדוף אותם. נראה שבזמן שלא היו בבית אחד מהם נכנס- וזכה בפרס הגדול. "בכלל התכוונו לעקר אותה" הקרייריסטית צונחת על...

  כלבה מספר אחת, הפרגית , פשוט לא מבינה את זה. פעמיים או שלוש בשנה הם עושים את זה- במשך חצי יום מוציאים מהחדר אחסון של האוכל שלה ושל כלבה מספר שתיים מגוון אביזרים משונים- מאורה מתקפלת מבד, מיטות בד דקות שמתקפלות לתוך שק, מיטה מתקפלת לגורים- ומעמיסים על המכונית. עוד שני תיקים גדולים מתמלאים בפריטים חסרי התועלת שהם מכסים בהם את עצמם ואת הגורים- חולצות, סוודרים, גרביים חמות, ופריט מטופש שמכונה בגד ים (ממתי לובשים בגדים לאמבטיה, היא אומרת לכלבה מספר שתיים , הסבתא, וזו רק מגלגלת עיניים). למחרת ראש הלהקה חוזרת מהעבודה באמצע היום, כרגיל מריחה מעשרות כלבים וחתולים, והכאוס מתחיל – ראש הלהקה מכינה כריכים במטבח, בזמן שזכר האלפא מעמיס על הרכב. בין הרגליים הגורים מתרוצצים ומעל לראש נזרקות שאלות- 'זכרת את לול הקמפינג?' ' את רוצה את המנשא ישיבה לגב?' 'איפה משקפי השמש שלי?' 'לאן דחפת את המגבונים?'     ושניהם מתרוצצים בבית בסערה, כריכים נארזים,   ציידניות נסגרות , גרביים טרמיות ושמיכות מתעופפים באוויר, המזוודה נסגרת ומועמסת. 'זכרת להשאיר ...

"ואו, איזה יופי חזרת לעצמך!" אומרים המפרגנים. "נו, את כבר חמישה חודשים אחרי לידה", מציינות הנשמות הטובות "מה את עושה כדי לחזור לעצמך?" וכולם טועים. לפני ארבע שנים, חמישה חודשים אחרי שהגוזלית נולדה, התפרצה מחלה אצל ג'יני. את ג'יני אימצנו יום חורף אחד, כשהחצי ואני עוד רק התחלנו להיות אנחנו, בשנה הראשונה שלי ללימודי וטרינריה. החלטנו שאנחנו בשלים לכלב. עד אז גידלנו רק חתולים, אבל ככל שהתהדק הקשר ביננו הרגשנו שאנחנו מוכנים לשלב הבא. ירד גשם כשהגענו לעמותה, וכמה עשרות גורים המתינו לנו וניסו לצוד את מבטינו. כולם מתוקים. כולם שובי לב. היה לנו בית קטן, בלי חצר, ובעמותה התעקשו שניקח כלב קטן. ושם היא הייתה. קצת יותר גדולה מכף היד שלי, עם פרווה שחורה מבריקה, v     סימטרי של פרווה חומה על המצח ('כמו גיבורת על', חשבתי) ועיניים גדולות ורכות. ג'יני, על שם הג'ינג'ית הקטנה מהארי פוטר. או פוצקול, כפי שכינינו אותה ביננו. מאותו רגע היא הייתה אהובת ליבנו, בבת עיננו. בלילה היתה ישנה ביננו על המיטה. באמצע היום, הייתי מתגנבת בין השיע...