אתגר 21



יום 21
קומי . אומר לעצמי החלק שלא מוכן לוותר. קומי. נשאר עוד יום לאתגר. אימון אחרון וזה שלך. אני שוכבת על הספה. העפעפיים כבדים, הרגלים כבדות והידיים כבדות, בחוץ קר, ואף חלק ממני לא רוצה לצאת לאימון.  מוצאי שבת.סיימנו יום ארוך של טיול מהמם בטבע. מסלול הליכה עם 3 קטנטנים. 3 קילומטר בשמש, עם הגור במנשא על הגב.  ואז התהליך המתיש של ארוחת ערב, מקלחות, ספר ושיר ערש. הילדים ישנים. החצי עלה למיטה, אחרי שאמרתי לו שאני לא מצטרפת, כי יש לי עוד אימון. אחד אחרון- ועמדתי באתגר. ואני פשוט לא מסוגלת להתרומם. מה חשבתי לעצמי כשקבעתי את האתגר המטופש הזה??? אני מנסה להזכר ביום הראשון...

יום 1

 היללה של הגור מקפיצה אותי משינה. אני מתאמצת לפקוח עיניים, ממצמצת מול האור הבוהק -מדי של הטלפון כדי לראות מה השעה. חמש וחצי בבוקר. מוקדם מדי כדי לצאת מהמיטה. מאוחר מדי בשביל שאצליח להרדים שוב את הגור. אם הוא ימשיך ככה הוא יעיר את האפרוח והגוזלית, וזה יהיה יום ארוך מאוד. בשעה שאני יורדת אליו אני מתכננת תוכניות. זה ערב יום כיפור. עוד שלוש שעות אני צריכה לצאת לעבודה. אתמול פספסתי אימון כי סיימתי לעבוד מאוחר. בשבוע שעבר פיספסתי שני אימונים בגלל ראש השנה. אם לא אכנס למסגרת בקרוב- לא תהיה לי דרך חזרה. שנת הלילה כבר אבודה, הגור לא מתכוון להרגע אם נישאר בבית, ואני חייבת לעשות משהו בקשר לאימונים. אני מגששת בחושך אחרי זוג נעלי ספורט, ומוצאת משהו עמוק בארון. מושיבה את הגור בעגלה תוך כדי פיהוק, מכסה אותו בשמיכה ויוצאת.

אני חוזרת כעבור שעה של הליכה נמרצת. אני כבר לא מתגעגעת לפוך ולא מקוננת על שעות שינה שאבדו. אני מלאת אנרגיות, מכינה קפה לי ולחצי, מרימה את הילדים ומסובבת אותם באוויר. הילדים לוקים באלם לנוכח האנרגיה המתפרצת- אמא שלהם היא לא טיפוס של בוקר. היא לא מרימה אותם באוויר מעולם לפני ששתתה לפחות שלוש כוסות קפה. הם המומים כל כך שהם מוצאים נחמה בחדר המשחקים, ומשאירים אותי לשתות קפה בנחת, לבד, מול המגזין שלי. אני קוראת על נשים שעוסקות בספורט. כל אחת מפרטת את סדר היום שלה, ואני מתחילה להרגיש אי נוחות. הנשים האלו, מעוררות ההשראה שלי, העוסקות בספורט למחייתן- מקפידות על אימון מדי יום. אני בקושי עושה שניים בשבוע, כדי להחליט שעשיתי את שלי. האנרגיות החיוביות שלי מתמסמסות עם כל עמוד המפרט סדרי יום- איפה הן ואיפה אני..? ואיך מגשרים על הפער? הרעיון מתגבש בהדרגה- יש כזה דבר אתגר 21 יום, נכון? נתקלתי בו בטבעונות, בגמילה מגלוטן, באיזה צום מיצים הזוי שקראתי עליו. אז... למה שלא אבנה תוכנית אתגר- 21 ימי אימון?

 

יום 2

אלו הם חוקי האתגר- בעצם, אין ממש חוקים. לא הגדרתי זמן מינימום לאימון. לא הגדרתי דרגת קושי. יש חוק אחד. והחוק אומר שפעם ביום, במשך  21  ימים רצופים, אני לובשת בגדי ספורט ויוצאת לאימון. זה הכול. זה לא יכול להיות נקיון הבית, או משחק של אחר הצהרים עם הילדים. לא. זה פרק זמן המוקדש כל כולו, גוף ונפש- לספורט.

 ביום השני, מוצאי יום כיפור, אני מכוונת לי אפליקציה של שירים ויוצאת לרוץ. ריצה קצרה, 2 ק"מ- ממש מסביב לשכונה. אבל הצלחתי לרוץ את כל הסיבוב ברצף, וזה נותן לי, בנוסף לתחושת ההיי והאדרנלין- תחושה של סיפוק עצום.

יום 6

שיעור סטודיו. אוי, אלוהים.  הגוף שלי לא בנוי לאימון כושר יומיומי. הגוף של מישהו בנוי לזה??  אני רשומה כבר חצי שנה לסטודיו סי הנהדר, ומתאמנת בערך פעם-פעמיים בשבוע. אבל היום קשה לי כל כך. אתמול הייתי בשיעור סטודיו. שלשום הייתי בשיעור סטודיו. השרירים שלי עדיין כואבים. ככל שעובר הזמן אני שורדת את החימום והכאב בשרירים חולף. אבל עדיין קשה לי הרבה יותר מאשר בדרך כלל באימון.. ספורט מדי יום, למשך 21 יום- רעיון רע מאוד. הגוף פשוט לא בנוי לזה.

יום 8

אחד הימים הקשים של החודש. אני עייפה, נפשית- העומס של החגים הניכר בכל משמרת- גורם לי לחזור מאוחר מהעבודה בימי החול המועטים של השבוע, מותשת מיום שלם של טיפול בחולים וקבלת קהל. אני עייפה, רגשית-כי בימים שהם לא ימי חול אני חוזרת מחצי יום עבודה ומוצאת את הילדים לא רגועים, מטורללים בעצמם מהיעדר השגרה, משועממים, מתוסכלים, רבים ביניהם ומתרגזים עד דמעות מכל שטות. ואני עייפה,פיזית- כי מאז ימי היציאה  לשטח בצבא לא קרה שמדי יום, במשך שבוע שלם, קמתי ועשיתי פעילות גופנית שמאתגרת אותי.

אני נרדמת במיטה של הגוזלית, יחד איתה. מתעוררת לקראת חצות,מבולבלת. נזכרת באתגר, יוצאת לריצה. כשאני חוזרת- אחרי חצות- אני מרגישה שהתחלתי את היום מחדש, אבל הרבה יותר טוב.

יום 12

היום צלחתי אתגר קטן אחר- חגגנו יום הולדת לגוזלית, עם המשפחה ועם כל ילדי הגן. זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה, והפחד מכישלון מוחלט של האירוע, החל מ'לא מספיק אוכל' ועד היעדר מוחלט של אורחים, לנצח בסגנון 'הקיץ של אביה', רדף אותי בשבועות שקדמו לזה. אבל עכשיו אני אחרי, ומרשה לעצמי להתענג על הרגע. למען האמת, קיוויתי היום ללכת לשיעור זומבה בערב. אבל השיעור מתחיל ברבע לתשע, ובשעה הזאת הילדים עדיין ערים, מרוגשים ופותחים מתנות.  כשהם נרדמים, מכוסים בשכבה דקיקה של נצנצים, אני יוצאת להליכה של 5 קילומטר עם הכלבות.

יום 18

בשבוע האחרון גיליתי את הדרכות הפילאטיס אונליין. בערבים הקרים, כשאני חוזרת מאוחר-אין לי כוח לנעול נעלי ספורט ולצאת. אני שולפת את מזרן היוגה של החצי ועומדת באתגר באמצעות הדרכה של 20 דקות של פילאטיס מזרן.

בשלב זה כבר מרגיש לי נכון לסיים כל יום באימון- אני מרגישה טוב, הגוף שלי מרגיש חזק מאי פעם. עוד רגע אני עומדת באתגר, ופתאום זה כבר לא כל כך מאתגר, בעצם.

בחזרה ליום 21

ק ו מ י. המוח צורח על הגוף. אימון אחרון לאתגר!!!

הערבים כבר קרירים ממש, ואני מכוסה בכרבולית של כוח פיג'י שהייתה פרוסה על הספה. בראש מעבירה הצעות- אולי נגיד שמסלול הטיול של הבוקר הוא בעצם האימון היומי? אבל אני יודעת שאני מרמה. החוקים היו ברורים- לא משנה המשך, לא משנה העצימות. מה שמשנה זה שהרמתי את עצמי, לבשתי בגדים לאימון ויצאתי, רק אני עם עצמי, לפעילות שמוגדרת באופן יעודי כאימון. אין ברירה. אני נאנחת. מניחה על הרצפה רגל, ועוד רגל. נועלת נעלי ספורט, חובשת את האוזניות, מכוונת את אפליקצית המוזיקה ומתחילה לצעוד. זה קשה רק בחמש הדקות הראשונות. אולי עשר. אחרי בערך עשרים דקות אני כבר מחוץ ליישוב, באזור הכפרי, שהוא מסלול ההליכה והריצה של גדרה. זה האימון האחרון, ובפעם הראשונה אני לא שקועה רק בעצמי, אלא מתבוננת סביבי- כמה אנשים מוציאים את עצמם ועושים ספורט! פתאום אני חשה יראה והערכה כלפיי כולם- האימהות בחופשת לידה שדוחפות עגלה ספורטיבית, רוכבי אופניים שמדוושים בכוח בעליה, ילדים לפני גיוס שעוצרים בפינת המתקנים לאימון פונקציונלי. נשים עם שעון דופק שרצות בספרינטים. זוגות צעירים שצועדים עם הכלבים. באופן בלתי רציונלי בעליל- אני גאה בכולם. כולם אנשים שהחליטו לעצור את המירוץ המטורף של היומיום, להקים את עצמם במוצאי שבת בערב קריר, ולעשות את הדבר הזה בשביל עצמם. בשביל הגוף. בשביל הנפש. ואני גאה להיות חלק מהקבוצה הרחבה והמגוונת הזאת.

כשאני מסיימת את האימון, העיניים שלי כבר לא נעצמות, ואני מרגישה מוכנה לשבת ולכתוב, עם כוס תה חם ביד, את מה שלמדתי מהאתגר. אז מה למדתי?

-          שכל התירוצים שיש לי תמיד- שמאוחר, שהיה לי יום קשה, שאכלתי מלא ואני כבדה- הם בדיוק כאלה- תירוצים. ממישהי שארבעה-חמישה ערבים בשבוע מצאה תירוץ לא ללכת לאימון, הפכתי למישהי שיש לה סיבה, אתגר- להקים את עצמה כל ערב, שלושה שבועות רצוף. וגיליתי שזה אפשרי. גם אם ישנתי שעתיים בלילה, וגם אם חזרתי בחצות מטיפול במקרה חירום. ואם אפשר כל יום למשך שלושה שבועות- אז בטוח אפשר בשגרה- לפחות 3 פעמים בשבוע.

-          שהגוף שלי מסוגל להתאמן 7 ימים בשבוע, אבל לא בטוח שהוא צריך. בערך אחרי 10 ימים הגוף שלי כבר לא זעק במחאה בכל פעם שיצאתי לאימון. להפך- הוא התחזק. חלק מהערבים אפילו הרגשתי את הגפיים מעקצצות, מבקשות כבר שאפעיל אותן. עם זאת- לא בטוח שזה היה נכון תמיד לצאת לאימון. אל רוב האימונים הגעתי בערב, מותשת מיום שהתחיל בחמש בבוקר. בסיום האימון קשה מאוד להרדם, והשינה טרופה מאדרנלין. לא ישנתי טוב במהלך השבועות של האתגר. אני די בטוחה שבחלק מהערבים- אם הייתי הולכת לישון במקום לצאת לאימון- זה היה עושה טוב יותר לגוף שלי. אבל אתגר זה אתגר.

-          למדתי כמה קל להתמכר. בערך סביב היום ה14 הבנתי שאני מכורה. וכמו כל מכור אמיתי, זה לא היה לחומר ספציפי. עפתי על העבודה המדויקת של הפילאטיס. נהנתי מעקצוצי השרירים אחרי שיעור עיצוב טוב. רכבתי על גלי האדרנלין בעקבות אימון ריצה. בסיום כל יום עבודה, בדרך הביתה, הרגלים כבר גרדו מרוב רצון לנעול נעלי ספורט ולצאת-לצאת-לצאת. טוב, כמעט כל יום.

 

האתגר עשה לי טוב- הוא חיזק אותי נפשית בתקופה שהיתה קשה ומאתגרת מאוד. הוא חיזק אותי פיזית, והכניס אותי לכושר מהר. הגוף שלי התחזק כפי שלא היה שנים. אני אוהבת את מה שאני רואה במראה (טוב... פלוס-מינוס). היה שווה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תגידו לי שאני לא יכולה

זמן בחירות