סליחות

משהו מעיר אותי בחמש לפנות בוקר. הגור בוכה. בחוץ עוד חושך. כמו בכל בוקר, אני יורדת למטבח, מכינה בקבוק ומוסרת אותו לידיו הממתינות במיטת התינוק, והוא מצטנף איתו לעוד שעתיים של שינה. אבל היום אני לא צונחת חזרה על המיטה, עוצמת עיניים ומרוויחה עוד שעת שעת שינה עד שהגדולים יתעוררו. משהו מציק לי, אני חסרת מנוחה ולא רוצה לחזור לישון. אז אני קמה, מעירה את הכלבות. לילי, הצעירה, מזנקת ממקומה בכשכושי זנב, מוכנה להתחיל את היום. שפיץ, הסבתא, מתבוננת בי בעיניים לאות. טוב, נו, היא נאנחת, ומרימה רגלים קדמיות- דקה מנוחה- רגלים אחוריות- ויצאנו לדרך. בחוץ עדיין חושך, קריר ושקט. ערב יום כיפור. זמן הרהורים, מחשבות וסליחות.
סליחה שהפסקתי לכתוב. למה הפסקתי? טוב, החיים וזה- היה עמוס, עם החופש הגדול, ואז החגים, הילדים, העבודה, הבית. אבל בואו- תמיד עמוס. אז מה..? למען האמת, משהו הכה בי. פתאום נהיה לי לא נוח- מטריד אפילו- לשתף בפרטים אינטימיים מחיי הילדים. פרטים אינטימיים מחיי ומחשבותיי? אין בעיה. אבל הילדים שלי כבר טיפונת גדולים, יש להם מחשבות, וחיי חברה ודעות, ופתאום עלה בדעתי שזה לא פייר, לא ממש, לשתף את העולם בחייהם- לפחות לא עד שיהיו גדולים מספיק להחליט לבד. הערה אגבית של חברה גרמה לי לדגדוגים בקצות האצבעות, לרצון לחזור לכתוב. ואז חשבתי- גם אם הטלתי וטו על חפירה על חיי הילדים- האם אני לא יכולה לחפור על חיי שלי? האם 36 שנות ניסיון בחפירה על עצמי ועל רגשותיי לא לימדו אותי כלום? בקיצור- יתכן שתקראו ממני קצת יותר בקרוב.
סליחה שלא תמיד יש לי סבלנות. לילדים, להורים, לכלבות שלנו, לחתולים שלנו. סליחה שכשאני חוזרת מהעבודה, אחרי יום ארוך של חיות ואנשים שהזדקקו לי- לפעמים קשה לי שזקוקים לי בבית.  לפעמים אין לי חשק לשחק במשאיות, או בברביות. לפעמים כשאני סוף סוף מתיישבת, והחתול נוחת לי על הברך ומבקש ליטוף- רק בא לי שירד  ויעזוב אותי בשקט. וכשלילי רוצה שאזרוק לה גליל של נייר טואלט- כדי שתוכל להחזיר לי אותו- אני זורקת אותו לפח. יש לי צרכים- אבל גם לכם יש. ומגיע לכם שימלאו את הצרכים הללו. ואתם תחת אחריותי. סליחה על כל הפעמים שבהן שמתי את הצרכים שלי לפני שלכם.
סליחה מהגוף שלי- שהעבדתי קשה בחמש השנים האחרונות, בלידה, אחרי לידה, אחרי לידה... ואז- על ששנאתי אותו, את איך שהוא השתנה ומה שנהיה ממנו, אחרי שעמד בדרישות שלי להרחבת המשפחה. על הקימה בלילה, על עמידה שעות רצופות על הרגלים. סליחה שלא אכלתי כמו שצריך, שלא נחתי כמו שצריך, שלא התעמלתי כמו שצריך. סליחה על כל הפעמים שבהן שמתי את הצרכים של אחרים לפני שלי.
סליחה מבעלי, החצי שלי, שרואה אותי ברגעים שאף אחד אחר לא רואה- כשאני חוזרת הביתה אחרי יום קשה, ורק אז נותנת לעצמי להתפרק. כשאני כועסת על מישהו שאני לא יכולה להתעמת איתו- ומתעמתת עם החצי שלי במקום. סליחה שלפעמים קשה להכיל אותי.
סליחה שפיץ שלי, הכלבה-סבתא שלי. בגיל 13, אחרי 11 שנה שלנו ביחד- אני רואה אותך הולכת ומזדקנת, מתקשה לקום, מתקשה לרדת במדרגות. אני נזכרת בימים שבהם משכת אותי בטיולים, ועכשיו אני בקושי גוררת אותך. סליחה שאני לא יותר סבלנית כלפיך. סליחה שלמרות 7 שנות אקדמיה, שבהן הייתי אמורה ללמוד להקל על סבלן של חיות, ואין ספור שעות כנסים וקריאת מאמרים- אני עדיין לא יודעת איך להקל עלייך את תסמיני הזיקנה. סליחה על כל השנים שבהן משכת אותי בטיול ולא נתתי לך פשוט למשוך אותי ולרוץ. סליחה לילי- שאני לא נותנת לך יותר למשוך אותי ולרוץ.
סליחה מכל החיות, שלמרות שבע שנות לימוד וכל הידע הרפואי שצברתי- לא תמיד הצלחתי להציל את כולם.
*
אני מרגישה ששפיץ לא כל כך סוחבת בעליה האחרונה, ומחליטה להסתובב ולחזור. במזרח השמים מתחילים להתבהר ולהווריד. האוויר צלול. זו השעה הכי טובה של היום- השקיעה יפה, אבל למי יש זמן להסתכל עליה? היא תקועה באמצע יום עבודה, או בזמן האמבטיות של הילדים. אבל הזריחה מתרחשת רגע לפני כל הבלאגן, דקה לפני שהבית מתעורר וצריך להכין תה ופיתות, קפה וגרנולה. ולעיתים נדירות, ממש נדירות, אני גם נמצאת בחוץ ברגע הזה, לנשום את האויר הצלול ולהתענג על השקט, רגע לפני שהרעש מתחיל, ומלווה אותי לאורך כל היום.
אני יודעת שזה לא בדיוק החג הרלוונטי, אבל חשבון הנפש גורם לרצות להודות, אחרי כל הסליחות האלו.
תודה על מחוות קטנות של טוב לב במהלך השנה- לבעלים מ'הבזאר הגדול' שראה שהבלונים של האפרוח עפו באוויר והכין לו בלונים מנופחים במהירות, וסרב לקחת תשלום. תודה לגגנת של הגוזלית, שראתה ששכחתי להכין לה ברכה ליום ההולדת ועצרה את יומה כדי להתקשר, שלא תישאר בלי. תודה לזר אקראי שעזר לי עם העגלה כשנסחבתי לבד לקניות עם שלושה ילדים. על חיוך מבין בין אימהות כשאחד הילדים משתטח על הריצפה כשלא קיבל מה שהוא רוצה.
תודה לכל מי שנתן לי את הזכות לטפל בחיית המחמד שלו במהלך השנה החולפת. תודה שסמכתם עליי כדי לרפא, להקל על כאב, להציל חיים או לסיימם על פי בחירה. תודה על האמון הזה.
תודה לסבתות ולסבים של הילדים שלי, שהיו שם כשנגמרה הסבלנות, כשנגמר הזמן, כשהייתי צריכה לעבוד וכשרציתי קצת זמן לעצמי-עם סבלנות משלהם עד אין קץ, לתת את מה שאני כבר לא יכולתי לתת.
תודה על בגדים וצעצועים שהעבירו הלאה משפחות שילדיהם גדלו- שיכלו לזרוק לפח- זה וודאי היה קל יותר- ובמקום זה דאגו להעביר הלאה. ובזכות רגע של מחשבה על האחר- חסכו לי הרבה הוצאות, וחסכו לעולם שלנו עוד טיפה פסולת. תודה לאלו שלקחו ממני בגדי תינוקות משומשים, עריסה ושמיכות, וסייעו לי לנקות את הבית ואת הקארמה.
תודה לבעלי, לחצי שלי, שקיבל את התהפוכות שעברו (ועוברות) עליי השנה- בהכלה, פרגון ואהבה.
תודה למשפחה המדהימה שלי, על אינספור שעות של נחת.
תודה לכם על הקריאה, ההערות, התגובות והשיתופים.
אני מאחלת לכולנו שנה טובה קצת יותר מהקודמת. שבשנה הבאה יהיו לנו קצת פחות סליחות לבקש, מאחרים ומעצמנו. והמון דברים להודות עליהם.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אתגר 21

תגידו לי שאני לא יכולה

זמן בחירות