מבחן החגים


אני מתעוררת במיטה זרה.

מצד אחד שלי מעקה ברזל קר, מצד שני גוף חמים צמוד אליי. מסביב חושך, ורק מנורת לילה קטנה זורחת באור ורדרד. אה כן, נרדמתי עם הגוזלית במיטה. עליתי לקומה השניה של מיטת הקומותיים החדשה, שרתי לה שיר ערש וכשהיא נרדמה לא הצלחתי לגייס אנרגיה לרדת. עצמתי עיניים, רק לשניה. זה היה קצת לפני שמונה בערב. אני מגששת מתחתיי ומוצאת את הטלפון שלי. השעה כמעט אחת עשרה בלילה. אני מטפסת בזהירות מטה בסולם, מרגישה שאני עושה הרבה יותר מדי רעש. אבל הילדים לא מתעוררים. הבית כולו ישן- הגוזלית והאפרוח במיטת הקומתיים, הגור בחדר השני במיטת התינוק, והחצי בחדר השינה שלנו. אני נושמת את החושך, את השקט המבורך. זה ערב חג כלשהוא, או אולי ערב שבת..? הכול כבר הפך לבלילה מתישה, מטשטשת. נרדמתי גמורה, באפיסת כוחות, אחרי ארוחה חגיגית כלשהיא שאילתרתי לכבוד המאורע. אבל עכשיו אני עירנית לגמרי, ועוד לא סימנתי וי על האימון היומי, בדרך לכבוש את אתגר 21 הימים של אימונים שהצבתי לעצמי. אני נועלת נעלי התעמלות ויוצאת לרוץ ברחובות. רחובות גדרה מנומנמים עוד יותר מתמיד בשעה כזאת של חג כלשהוא. האוויר קריר, המוזיקה באוזניות עושה לי נעים. אני מחזקת את עצמי, אוגרת כוחות ומתחילה מחדש, בתקופת בחגים הקשה ביותר שהיתה לי.

איך עברו עליכם החגים? עבורי זו היתה תקופה איומה ומופלאה, עם הספק נהדר, רגעים מופלאים וגם נקודות שפל שכבר הרבה זמן לא הגעתי אליהן, והמון המון דברים שנדחו ונדחקו. אני לא יודעת אם זה הגילאים של הילדים, העומס הלא צפוי בעבודה או הקושי באורח החיים החדש שלקחתי על עצמי, אבל לא זכורה לי אי פעם תקופת חגים מאתגרת יותר מזו. האם עמדתי באתגרים? בואו נסכם:  

מבחינת המשפחתיות, התא הקטן שלנו נהנה מהרבה זמן 'ביחד'. ניצלנו את החופשים המרובים ואת מזג האוויר הנוח וטיילנו המון- לא זכור לי שאי פעם ישנתי כל כך הרבה פעמים באוהל בתקופה כל כך קצרה. גילינו שטיולים בטבע עושים לנו ממש טוב. יש משהו ביערות אורן ריחניים שהרגיע את כולנו, גרם לכולנו להתנהג יפה, להתנתק ופשוט להנות. מצד שני- גילינו גם את הבית. בילינו הרבה יותר מהרגיל בתוך ארבעה קירות, ושרדנו כדי לספר- הילדים שיחקו לבד, שיחקו בינהם, שיחקו עם הכלבות ,החתולים, השרקנים (אל תשאלו) והשכנים. וגם הימים האלו עברו בטוב. חוץ מהמריבות בין הילדים. והדרישות הבלתי פוסקות לחטיף, פיתה תה...והבלאגן בבית, הבלאגן בחצר... הבנתם את הרעיון. ומהצד השני- עבדתי שעות ארוכות, כל ערב חג וכמעט כל שישי. כמעט בכל הערבים המועטים של ימי חול עבדתי, וכל הזמן הזה- הילדים נשארו בבית עם החצי, ולי נחמץ קצת הלב- רציתי להיות איתם, רציתי לעזור לחצי. סיימתי את החגים עם תיאבון וצורך עז לזמן איכות עם הילדים, ותיאבון גדול עוד יותר לזמן איכות עם החצי, ועם עצמי. ציון 9

תזונה- אז לפני בערך חצי שנה התחלתי דרך חדשה. ההגעה לדרך הזאת היא נושא לפוסט שלם בפני עצמו, אבל רק אומר ששיניתי באופן משמעותי את הרגלי התזונה. ומה שהחל בתור הרצון (בנאלי אבל כל כך בוער) פשוט לרדת מידה בג'ינס (מטאפורית. אין לי ג'ינס) הפך להרבה יותר, לבחירה בתזונה שהיא נכונה יותר, בריאה יותר ומחזקת, לי ולמשפחתי (וכאמור, נושא לפוסט נפרד). אז איך זה עבד בחגים? החגים היוו קטסטרופה של ממש עבור ההחלטה הזאת. היציאה מהשגרה, בילוי ימים שלמים בבית עם הילדים, שרוצים חטיף, ופיתה, כריך, וארוחות, זרם בלתי פוסק עד שנדמה שהמטבח כל הזמן פעיל, גם כשאני מכריזה ש'המטבח סגור'. וארוחות החג. אוי, ארוחות החג. כאילו ארוחת שישי לא מספיקה, נוספה לי עוד ארוחה בשבוע בממוצע, עם כל המזונות האהובים, שעשיתי כזה מאמץ עילאי להפטר מצריכתם- הפחמימות הריקות הנהדרות, הסוכר, השמנת והשומן הרווי...

 אז איך היה לי? קשה. ומצאתי את עצמי סוטה מליון פעמים מהדרך, ואוכלת את הדברים המופלאים האלו. מצד שני- אף פעם לא נטשתי לגמרי את הדרך שבחרתי. זללתי בערב חג, ולמחרת קמתי בבוקר, עשיתי אימון, חזרתי לתפריט ולמסגרת. הקפדתי לא לתת לחגים לייאש אותי, לא להתפרק לחלוטין, אלא לקום כל בוקר ולהתחיל מחדש, כאילו לא פירקתי חלה מתוקה שלמה ערב קודם. וואלה- זה עבד בשבילי. כן, עליתי במשקל בחגים. אבל לא כמו שהייתי עולה בתקופת חגים רגילה. ובגלל שמעולם לא נטשתי את המסגרת, לא היה קושי עצום למחשבה לחזור אליה 'אחרי החגים', וזו היתה הקלה. ציון 7.5

עבודה- מה קרה בחגים האלו, שהייתי עמוסה כל כך בעבודה? מן הסתם מה שקורה לכל אחד, כל תקופת חגים- ימי עבודה מעטים מדי בשבוע גורמים לכך שימי החול הבודדים שנשארו לנו לעבוד בהם היו עמוסים כל כך בעבודה, שלא היה זמן לנשום. היה סיפוק, אבל עבדתי שעות מטורפות, ערבי חג ושישי היו עמוסים. הזנחתי הרבה תחומים אחרים, וקצת חבל. נקודה לשיפור. ציון 6

פעילות גופנית- היה כאן מאבק. שעות העבודה הארוכות-ארוכות, העובדה שהילדים כל הזמן בבית וגם ככה החצי נושא בנטל יותר ממני. הארוחות הכבדות (למי יש כוח לצאת לאימון אחרי?)

מתישהוא באמצע תקופת החגים, כשהרגשתי שאני סוטה מהדרך שקבעתי לעצמי- של שמירה על כושר ותזונה- התחלתי לחפש מידע על נשים שעוסקות בתחום כמקצוע. וכמעט כל אישה שנתקלתי בה ציינה שהיא מתאמנת לפחות שלוש פעמים בשבוע. די הובכתי. אני מרגישה שסימנתי וי אם הצלחתי לגרד שני אימונים בשבוע בסטודיו, בעוד נשים שבאמת עוסקות בתחום פותחות כל בוקר באימון. ואז עלה הרעיון של אתגר 21 הימים- 21 ימים ברצף של כושר, שיוציאו אותי מהמקום הפסיבי, המותש וה'עושה וי' שלי. איך זה עבד? אז זה עדיין קורה, וגם דורש פוסט משל עצמו. מה שנקרא- 'בקרוב'. ציון 9.5

חיי חברה- כישלון רציני בתחום הזה. אני מרגישה שכל מכסת החפירות שלי לא מולאה אפילו בחצי. לא קפה עם חברה, לא צהרים עם אחותי. לא שיחת טלפון חופרת בדרך לעבודה. הימים שלי התמלאו בנסיון למלא מטלות, ואת התחום הזה הזנחתי. חבל. הייתי זקוקה לשיחה טובה עם חברה יותר מפעם אחת. אני עוצרת את הכתיבה כדי למלא ביומן- לקבוע ארוחה עם ע', להתקשר לנ'. לדבר עם ק'  ועם ש' שרק סיימו חופשת לידה. לקבוע דייט עם א' . יש הרבה הרבה חפירות להשלים. גם בתחום החברים המשותפים נכשלנו. בסוכות בנינו סוכה. הילדים קישטו אותה. תכננתי לארח המון אושפיזין. אבל איך אפשר לארח כשכל ערב חג עובדים עד מאוחר? וחוזרים לבית מטונף, לילדים רעבים, למקרר ריק (למי יש זמן לקניות??). פה ושם היו אורחים, בעיקר חברים של הילדים והוריהם- אנשים שגרים מספיק קרוב ונמצאים מספיק בבית שלי עד שכבר מזמן וויתרתי על להעמיד בפניהם פנים שלפעמים הבית מסודר. מצד שני- לראשונה בחיי עשיתי מעשה וארגנתי מסיבת יום הולדת לגוזלית, בשיתוף חברים, משפחה וכל ילדי הגן. ואם זו לא נקודת בונוס, אז מה כן? ציון 4.5

בית- למי יש זמן לנקות את הבית בחגים?? ואיך אפשר שישאר נקי  יותר מדקה וחצי, כשהילדים כל הזמן בבית, וכך הזמן מבשלים ארוחות, אוכלים, מארחים ומתארחים? בהתחלה עוד ניסיתי, ובמשך השבועיים הראשונים הצלחתי לשמר בית די מסודר, לפחות על פי הסטנדרטים שלי. הכביסה היתה בשליטה, היה אוכל במקרר, ניתן היה לראות את הריצפה בסלון.

בשבוע האחרון של החגים פרקנו כל עול. אני ממש זוכרת נקודת שפל אחת, שבה עמדתי עם חברה במטבח, מכינה קפה אל מול כיור מלא כלים מלוכלכים ותוהה בקול רם 'איכסה, למה הרגל שלי נדבקת לריצפה??' זמנים קשים. בלתי מספיק. ציון 2.5.


מוצאי שבת האחרונה שאחרי החגים. מחר חוזרים לשגרה.כמה דקות אחרי חצות, אני יושבת על הספה בסלון. בחוץ יורד גשם, השבת הגשומה הראשונה של השנה. בילינו את השבת בבית- הילדים רבו, אכלו, שיחקו ורבו שוב. החצי ואני עשינו סדר בארונות. כשהילדים הלכו לישון לקחתי מטאטא, סמרטוט ומגב, והתחלתי לנקות את הבית. קצת לפני חצות סיימתי.

אני יושבת עם כוס תה מהבילה. הצליל היחיד שנעים לי יותר מזה של הגשם בחוץ הוא זה של מכונת הכביסה והמייבש עובדים בהרמוניה. שמתי לב שאין דבר מרגיע יותר, נותן יותר תחושה של סדר בבלאגן- ממכונת כביסה ומייבש פועלים. ללא ספק הדרדרות באמות המידה שהצבתי לעצמי בצעירותי. אני מסכמת את הנקודות- קיבלתי ממוצע של 6.5 על ההתמודדות עם האתגרים בחגים. לא קיבלתי ציון כל כך נמוך מאז הפעם ההיא בשנה א' באוניברסיטה, כשרק נכנסתי למבחן (פיזיקה) רשמתי את השם, התבוננתי בטופס ויצאתי (קיבלתי 18 אז. כנראה הצטיינתי בלרשום את השם). אני מסיימת את התה, מגניבה מבט לסל הכביסה הריק, לעוד רגע של נחת, והולכת לישון.

אחרי החגים כבר כאן. זו הקלה, ואתגר- נגמרו התירוצים.

לפחות עד חנוכה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אתגר 21

תגידו לי שאני לא יכולה

זמן בחירות