היום בו הגיעו השוטרים
היום
בו הגיעו השוטרים היה יום שבת ככל ימי השבת אצלנו
בבית. עמוס, רועש ומעייף. עם הרבה ריחות של בישולים, הרבה ניירות פזורים על הרצפה
וויכוחים על מי צריך לאסוף אותם.
נשארנו
בבית. זה לא כל כך מאפיין את השבתות שלנו, שלרוב אנחנו מטיילים בהן. אבל היה קריר ולא
מתאים לטיולים. החצי ואני היינו גמורים מעייפות- מזה כמעט שנתיים שאני עובדת ב2-3
עבודות לסירוגין, והוא עובד במשרה מלאה ומגבה אותי בלי סוף עם הילדים. זה תקופה
שהחיים שלנו נראים ככה: החצי קם מוקדם בבוקר ויוצא לעבודה, אני
קמה עם הילדים, מארגנת אותם למסגרות, ויוצאת לאמן. אימון פילאטיס אחד, שניים,
לפעמים שלושה- וחזרה הביתה, לקבל את הילדים שחוזרים מהמסגרות. ארוחת צהרים, שיעורי
בית, מריבות על שיעורי בית, מריבות על סידור תיק, מריבות על השלט. ארגון לקראת אחר
הצהרים- את מי מסיעים לחוג, מי מזמין חבר ומתי.
ואז
סביב השעה חמש מגיע החצי. הוא גמור מיום עבודה ארוך, אבל אין זמן לדבר על זה.
נותנים 'כיף', נותנים נשיקה, החלפת משמרות-מוסרת מידע במהירות שיא- מי הספיק להכין
שיעורים, מי לא סידר את התיק, מי מוזמן לאיזה חבר (כולל שליחת מספר טלפון של הורי
החבר) וביי- אני עולה להתכונן לשיעורי הערב. החצי מסיע, מטגן חביתות, מקלח, מסרק,
מקריא סיפור. זה נכתב כרצף מושלם- אבל זה לא תמיד עובר ככ חלק...
בחלק
מהערבים אני יורדת לסלון בסביבות תשע, בתום השיעור האחרון. אנחנו אוכלים יחד ארוחת
ערב זוגית. קצת מדברים, המון בוהים בטלויזיה- כי למי יש כוח לדבר באמת
אחרי יום כזה. נרדמים בתשע וחצי מול הטלויזיה.
בחלק מהערבים אני אוכלת, שותה קפה, ויוצאת למשמרת לילה במרכז וטרינרי. איפשהוא
בין לבין צריך היה לדחוף גם קניות בסופר,
נקיון של הבית, כביסות ובישולים. לפעמים זה קרה, אבל לרוב..? בואו נגיד שהיו מעורבים בעניין הרבה ימים של בית
מטונף להחריד, ערימות לא מקופלות של כביסה ופיצות ושניצלים קפואים, רחמנא ליצלן.
ככה-
לפחות שנה וחצי. כשאני מניחה את כל זה על הנייר (טוב, מסך טלפון)- אני לא מאמינה
שככה חיינו כל כך הרבה זמן. וזה בלי
להזכיר את הבלת"מים- ילדים חולים, חיות חולות, וכל מה שמשבש את השגרה בשגרה. זה
רק מראה שכשאנחנו בתוך משהו- אנחנו כל כך עסוקים לפעמים בלהחזיק את הראש מעל המים,
שאנחנו לא טורחים לחפש את המצוף.
אבל
נחזור לאותו יום שבת. אחרי יום מתיש, בו ניסינו קצת להשתלט על הכביסות והבלגן-
החלטתי שאני יוצאת לרוץ. התלבשתי, איבקתי את האוזניות והתכוונתי לצאת. לילדים היו
תוכניות אחרות. הם רצו לבוא איתי. הם רצו קצת אמא. אני רציתי קצת שקט. היו צעקות,
היו צרחות, ובתוך כל זה קמתי- וברחתי אל הריצה שלי. לשעה של שקט, שמיים אפורים
ושדות ירוקים, בלי לחשוב מה השארתי מאחר. ברחתי.
***
כשחזרתי
הבית היה שקט.
הילדים ישבו עם חברים מול המסכים, מותשים. החצי הסתכל עלי מותש בעצמו, ועדכן בעייפות-
'הולכים להגיע לכאן שוטרים'. הייתי עוד בהיי של הריצה, של האוויר הנקי והדופק
שפועם באוזניים והפודקאסט ששמעתי, ורק הסתכלתי עליו ואמרת 'הא?' בעודו מסתכל עליי
בעצב ומהנהן.
אז זה
מה שקרה, לדברי החצי: הוא צעק על הילדים. הוא צעק על הילדים. אדם דתי
שהתארח בשכונה הרגיש צורך לדפוק לנו על הדלת. לשאול למה אנחנו צועקים כל כך בשבת.
החצי, סבלני מתמיד- ביקש ממנו שיואיל בטובו להתפנות מסף הבית ולחפש את חבריו. האורח
עדכן שהוא יזמין משטרה. הוא הזמין. ככה.
***
כשהשוטרים
הגיעו, הילת
האנדורפינים של הריצה כבר התפוגגה. עמדתי שם, זועמת ומושפלת, מוקטנת ומבוישת,
כשהשוטרים הגיעו לבדוק שהכול בסדר בבית שלי. שום דבר לא באמת היה בסדר, אבל לא ברמה
שמשטרה יכולה, או צריכה לתקן. זה אולי הזמן להרים לשוטרים. הם היו מקסימים. הם
קלטו את הסיטואציה ברגישות והגיבו בחמלה. הם הגיעו מהר- לראות שהכול בסדר, והקשיבו,
התבוננו ודיברו לעניין. ובל נשכח שזה יום שבת, ובוודאי היו להם רעיונות מוצלחים
יותר על איך לבלות את השבת שלהם. אני, לעומתם- תפקדתי בהרבה פחות חן. ביקשתי
מהשוטרים שיכנסו הביתה, קראתי לילדים והדגשתי שהנה, זה מה שקורה בגלל התנהגותם,
והכול באשמתם. אני מתכווצת כשאני נזכרת ברגע הזה, שבו העברתי את תחושת הכאב,
העלבון והאשמה שלי אל ילדיי.
אז
בסופו של דבר לא היתה שבת מאוד מוצלחת. היא עברה בכעס, בבכי ובהשפלה. בערב, לאחר
שהילדים נרדמו, יצאתי זועמת למשמרת לילה. שם כמובן נשאבתי למקרי חירום, החייאות
וניתוחים, מקרים של כאן ועכשיו, שדחקו הצידה את כל פרשיית ביקור השוטרים, ויותר לא
עסקתי בזה. הדחקתי, הפנמתי, עברתי הלאה. שכחתי שזה קרה. הרגשתי שזה מאחורינו.
עד שהגננת
התקשרה. בערך
שלושה שבועות לאחר ביקור השוטרים. זה היה דווקא בוקר טוב. 2 מתאמנות בפרטני לא
יכלו להגיע לשיעור, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי להתלבש קצת על הבית. הפעלתי ספוטיפיי
בפול ווליום והתחלתי לנקות, נהנית כל כך מהמוזיקה ומהמחשבות של עצמי, ומשבריר
השליטה הזה, שמרגישים כשהבית המבולגן מתחיל להראות נורמלי (אולי זה רק אצלי...?) בדיוק
חשבתי לעצמי שאולי משהו לא ממש בסדר, אם הזמן היחיד שהיה לי לעצמי בחודשים
האחרונים לא נובע ממשהו שתכננתי לעצמי אלא מביטולים לא צפויים. אולי כדאי לי לעשות
משהו בקשר לזה, חשבתי. אולי אני צריכה להשיג קצת יותר שליטה על חיי. ואז הגיעה
השיחה מהגננת. היא רוצה לדבר איתי בארבע עיניים. זה חשוב. אולי אני יכולה לבוא
עכשיו?
בלב
הולם זרקתי את המגב והסמרטוט. הולכת ומנסה לנחש מה קרה, מה יכול להיות כל כך גרוע.
הגננת המתוקה קיבלה אותי מחוץ לגן ופתחה את השיחה- הגור שלי, צעיר ילדיי בן הארבע,
היה חסר מנוחה אתמול בגן. לא השתתף במפגש.
הפריע. המשיך להפריע במהלך כל היום. היא לקחה אותו הצידה ונחרדה ממה שסיפר- יש
הרבה צעקות בבית. אבא צועק הרבה. האחים צועקים ומרביצים זה לזה. ואפילו הגיעה
משטרה.
זה היה הרגע בו מגדל הקלפים שלי רשמית נפל. באמת שעד אותו הרגע חשבתי שאני
בסדר. כן- לא היה זמן לכלום, כבר חודשים מאז אני והחצי בילינו יותר מחצי שעה יחד
לפני שנרדמנו, כבר חודשים עברו מאז ישבתי וקראתי ספר, מגזין, או ראיתי פרק בסדרה.
כבר חודשים שבמקום להוציא בגדים מהארון-אנחנו והילדים מפשפשים בערימות כביסה לא
מקופלת, מנסים למצוא בתחתית סל הכביסה את המדים של מכבי או הטקוונדו, את חולצת בית
הספר או הטייץ האהוב עליי שעושה טוסיק יפה. אבל אנחנו בסדר. הילדים רואים את אמא
לארוחת הצהרים, ואת אבא לארוחת הערב. נכון- אמא עסוקה רק במטלה הבאה ואבא כבר גמור
וחסר סבלנות מהקושי המצטבר, אבל ככה זה, לא? ואני- איזה יופי אני מצליחה לג'נגל
בין כל העולמות- לאמן בבוקר, להסיע לחוגים אחר הצהרים, לטפל בחולים והפצועים
בלילה. איזו אישה, ממש סופרוומן, נכון? אז לא. לא נכון. בעודי ממררת בבכי מול
הגננת עוד קומה ועוד קומה ממגדל הקלפים נפלה. ומהרגע שפתחתי את העיניים- כבר לא
יכולתי לעצום אותן. ראיתי הכול- את החוסר באמא בבית, את הקושי של הגוזלית, האפרוח
והגור, שהתבטא כל אחד בצורה אחרת. מגדל הקלפים שלי לא נסדק. הוא התמוטט בקול רעם.
כבר חודשים שלא באמת ראיתי את הילדים שלי. כבר חודשים שלא באמת ראיתי את הקושי של
החצי. כבר חודשים שלא ראיתי את עצמי. וכשזה התמוטט- זה כאב
**
מאז השיחה הגורלית עם הגננת עברו שלושה חודשים כמעט. לקח לי חודש להכין
את כל המתאמנות שלי, היקרות לליבי, לכך שאני לוקחת הפסקה מהאימון, כדי להיות יותר
בבית. עוד כמה שבועות לסגור דברים אחרונים. למצוא את המטפלת המשפחתית -זוגית-הורית
המדהימה שמתאימה לנו, שמזכירה לנו בכל פעם שמתעורר קושי -לעצור. לנשום. להסתכל על
הסיטואציה. לא לפעול על אוטומט, כפי שפעלנו בחודשים האחרונים. רק שורדים. מארוחה
לארוחה, ממקלחת למקלחת, מחוג לחוג. אני מרגישה את התיקון, מרגישה את הדרך- זאת
שעברנו, והארוכה, שעוד יש לנו לצעוד. יחד, החצי ואני- אנחנו מתקנים, ומחלימים.
**
שכחתי ככמה טוב זה מרגיש. לכתוב, להוציא הכול, לשתף את העולם במה שעבר
עלינו תקופה כל כך ארוכה, כשבקושי היה זמן לשבת עם אחות או חברה ולחלוק. ודווקא
הטריגר לכתוב את הפוסט היה אחר לגמרי- במהלך השבוע האחרון, אדם שאינו רוצה בטובתי-
ניסה להשתמש בביקור השוטרים אצלי בבית נגדי. בעצם זה שהזכיר, בלי קשר לנושא השיחה,
שהוא יודע שהשוטרים הגיעו לביתי, הוא ניסה- לא יודעת- לאיים עליי? לזעזע אותי מכך
שהוא יודע?
אז מטרת הפוסט הראשונית היתה גם להגיד לו- אני לא מאוימת ולא מזועזעת.
ועצם העובדה שאתה יודע- לא הופכת אותך למאוד מיוחד. באותו יום- כבר אחיותיי ידעו,
חבריי ידעו, הקולגות שלי בעבודה ידעו (כי הגעתי זועמת למשמרת לילה וסיפרתי את כל
הסיפור) המטפלת שלנו שמעה את הסיפור. חברים של החצי. הגננת. והנה הוא פה, קבל עם,
עדה ופייסבוק. אני לא מסתירה סודות. הבית שלי פתוח תמיד, וכולם שומעים- את הילדים
צועקים, אותי צועקת, את החצי צועק. את הכלבה נובחת והחתולים מיללים. מריחים את ריח
האפיה בשבת וגם את הכביסה המלוכלכת. חברים של הילדים נכנסים ויוצאים ממנו באין מפריע.
וככה אני אוהבת את זה. לי אין מה
להסתיר. אבל בלי קשר לאותו אדם, מסתבר
שהוא עשה לי טובה ענקית. הוא החזיר אותי לנטייה שלי לכתוב, לשתף- כי רק ככה אני
מתחברת לעצמי. ואת זה- לא עשיתי כבר המון המון זמן
תודה
השבמחק