עוד קצת על האביב האפל


אני מתעוררת משינה בשל יללה קורעת לב. מסתכלת בשעון. שתים בלילה. כבר עברו שלוש שעות?? החצי מתהפך במיטה כשאני מדליקה את מנורת הלילה ופונה להכין בקבוק.

"שוב?? " הוא ממלמל "אי אפשר לעשות איתה את שיטת ה-5 דקות כבר?"

"אני חושבת שהיא בקפיצת גדילה" אני עונה, ומודדת מים חמים מהתרמוס השמור ליד המיטה.

לא, עוד לא ילדתי. אבל בשלושת השבועות האחרונים אני מטפלת ללא הפסקה ב׳תינוקות׳ קטנטנים- גורי חתולים. כמו אישה משוגעת, וכאילו אין לי מה לעשות- קמה מדי שלוש שעות, מאכילה, מנקה, מחממת. בידיעה שכמעט בוודאות הם לא ישרדו. זוכרים את הפוסט הקודם על גורי החתולים? (אם לא- האביב האפל של חתולי הרחוב) אז חשבתי שבזה זה נגמר. אבל האמת היא שזו הייתה רק ההתחלה. האמת היא שמעולם לא הייתה לי עונת גורים כל כך קשה ואיומה כמו העונה הזאת.

שבוע לאחר שהגור הראשון בגן של הגוזלית ננטש ומת, קיבלתי שיחת טלפון מהגננת. זה היה ערב פסח, בוקר גשום. הגננת ביקרה בגן והבחינה בשני גורי החתולים בני השבוע, האחים של גור החתולים שניסיתי להציל. הם היו על הקרקע במרכז החצר, הגשם יורד עליהם והם ספוגים מים. הגננת המדהימה לא רצתה לגעת בהם, אבל ארגנה להם פינה חמה ומוגנת מהגשם, עם בדים וסמרטוטים, דחפה אותם אליה וניגבה אותם בעדינות. היא התקשרה אליי לאחר מכן, לשאול מה ניתן לעשות. "אל תגעי בגורים" הנחיתי. "ניתן לאמא הזדמנות להגיע". הבטחתי שאבקר מאוחר יותר בגן ואציץ עליהם. כל אותו היום, בין בישולים אחרונים לערב חג וקניות מתנות (אף פעם אל תדחו את זה לערב החג!!) ביקרתי את הגן כל כמה שעות. הולכת וחוזרת, מתצפתת מרחוק, מנסה לראות אם האמא חוזרת, מטפלת בגורים או מעבירה אותם למקום בטוח יותר. זה לא קרה. לקראת ערב, כשהגורים באותו מקום, ואחד מהם זחל חזרה לאדמה הרטובה והקפואה, ונשאר עליה בשעות האחרונות- נשברתי. הגננת לא היתה זמינה טלפונית, ומצאתי את עצמי, ממלמלת על טירוף ונשים משוגעות שאין להן מה לעשות בחיים, מטפסת מעל הגדר ואוספת את הגורים הקפואים. גורון אפור וגורון שחור. קטנטנים, נראים אולי בני יום, אף שידעתי שהם בני שבוע.

שוב לקום כל 3 שעות בלילה. שוב להאכיל, גורים כל כך קטנים וחלשים שבקושי יש להם רפלקס יניקה. להחליף מים חמים בבקבוק החימום מדי 3 שעות. לנקות ולסייע במתן צרכים. שוב לילות בלי שינה. בבוקר החג הוזמנו לפיקניק אצל קרובי משפחה. אני הגעתי עם סלסילה של גורים, כי הרי אי אפשר להשאיר אותם לבד כל היום. תגובות הקהל נעו בין אהדה, לכעס ורחמים (על הגורים האומללים? על האישה המשוגעת, שיש לה שני תינוקות בבית ואחד בדרך, ומסתובבת עם סלסילת גורים?). השאלה הנפוצה היתה- למה אני לא עושה איתם חסד ומרדימה אותם. למה באמת...? לא יודעת. אני מאמינה גדולה בהמתות חסד, כשהמצב אבוד והחיה סובלת. אבל האם הם סובלים? מי יודע? בחתול בוגר יש מספיק מדדים, לכאב, לחולשה, לחוסר נוחות וחוסר תיאבון. הקטנטנים האלו אפילו לא מייללים. אני אפילו לא יודעת מה בדיוק הורג אותם, כשהם נחלשים ומתים- זיהום, על מערכת החיסון נטולת הנוגדנים שלהם? חלב אם מספק שפע נוגדנים, ואלו שלא מקבלים אותו וודאי חלשים יותר. שאיפת חלב לריאות? הם קטנים כל כך, רפלקס היניקה חלש והמזרק אינו הפיטמה של אמא חתולה, איבר מופלא שהתפתח בשנים של אבולוציה. בעיות עיכול? חום? קור?  ואולי כל הגורמים האלו יחד. ומי יודע אם הם סובלים, או פשוט נחלשים לאיטם ונעלמים? ומי יודע אם זה חסר סיכוי? הרי יש סיפורי הצלחה. אני הצלחתי כמה פעמים. לקוחות וחברים שהתייעצו איתי מצליחים מדי פעם. וכשאני עומדת מול הקטנטנים האלו, תינוקות רעבים וחסרי אונים- אני לא מסוגלת לחשוב על למצוא את הדופק הקטן, ולהזריק את החומר הממית ישירות ללב.

אז ניסיתי. אחד מהשניים נחלש ומת עוד באותו פיקניק של בוקר החג. השני מת למחרת. הייתי מוכנה. ידעתי שזה מה שהולך לקרות. ואני כבר רגילה, מחוספסת, רואה חיות מתות לא מעט. ובכל זאת- קמתי בלילה וניקיתי וחיממתי והאכלתי וניסיתי- והלב נשבר קצת. בקטנה. ואני מבטיחה לעצמי- לא עוד.

יומיים אחרי שהגור האחרון מת, בוקר נעים של חול המועד, אני מקבלת שיחת טלפון. הפעם מהשכן החביב. הוא מטייל בשכונה עם הילדים והבחין בסלסילה עם גורי חתולים. המיקום כל כך מוזר, שנראה לו לא סביר שהושארו שם על ידי האמא. האם אני יכולה לקפוץ לראות? אין לו בעיה- אם צריך לטפל ולהקדיש את הזמן- יעשה זאת בשמחה. אבל האם זה הדבר הנכון?  מבפנים צופרי האזעקה שלי צורחים. אני אפילו לא מסבירה לילדים ולחצי. לובשת חזיה, מצחצחת שיניים והולכת לנקודה המרוחקת שבקצה הרחוב. ושם אני רואה אותם. רביעיית גורים זעירים, בגודל של אלו שזה עתה מתו. ואין סיכוי בעולם שהושארו כך על ידי האמא- באמצע המדרכה. בתוך סלסילת מתנה של שוקולדים לכבוד החג, מרופדת בנייר גרוס של מתנות. ואני אומרת לשכן- אף חתולה בחיים לא תמליט במקום כזה. אף חתולה לא תעביר גורים למקום כזה. ולמרות זאת, אחרי מה שעברנו- אל תגעו בגורים. אם יש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שלמרות שמישהו נגע והעביר והזיז- אמא חתולה תחזור- בואו נחכה. כי הם מתים. אחד אחרי השני. וזה חבל וכואב. ורק אמא חתולה יודעת באמת לטפל בגורים שלה. הלכנו משם. השכן אמר שיגיע עוד כמה שעות לבדוק.

 בצהרים התקשר אליי השכן. הוא לא נמצא באזור, אבל מסתבר שמישהו דיווח למוקד העירוני על הגורים, והגיע סייר ולקח אותם. האם אני יודעת מה יקרה לגורים? האם יש מה לעשות בנידון? הוא ניסה להתקשר לשירותים הוטרינרים ללא הצלחה. האם אני מכירה מישהו שם? שוב- אם זו שאלה של זמן, הוא מוכן להקדיש אז הזמן והמאמץ ולטפל בגורים. היינו בדיוק בפיקניק בגן לאומי אשקלון. הנחתי כי רוב הסיכויים שמהמוקד העירוני יגיעו הגורים הקטנים להמתה- שוב, באמת- לא בלתי לגיטימי בעיני. אבל אם השכן רוצה לנסות, למה לא לתת להם סיכוי? התקשרתי לוטרינרית העירונית. היא היתה מקסימה וקישרה אותי עם הסייר, וזה שמח מאוד שנמצא פיתרון לגורים, קיבל את פרטיו של השכן והבטיח ליצור איתו קשר.  כעבור שעה הגיעה השיחה מהשכן. הוא שוחח עם הסייר וזה עדכן מאיפה הוא יכול לאסוף את הגורים. אבל עכשיו הם בטיול. ויחזרו רק עוד כמה שעות. האם אני יכולה בינתים לאסוף את הגורים? וגם- הוא מקווה שזו לא שאלה חצופה, ושארגיש לגמרי חופשי להגיד באמת את מה שאני חושבת- אבל האם יש סיכוי שאוכל לטפל אני בגורים? אשתו עומדת ללדת עוד כמה ימים, והם לא מעוניינים בחוויה שלילית לילדים כל כך סמוך ללידה.

הרגשתי מאוד לא נעים. השכן הוא איש טוב, אוהב חיות וילדים. יש לו שני ילדים, בגילאים דומים מאוד לגילאי הגוזלית והאפרוח, ואני מבינה את הקושי הרגשי שהם עשויים לחוות. אבל אני כבר לא יכולה. הילדים שלי כבר חוו את הקושי הזה, יותר מדי בשבועיים האחרונים. אני חוויתי את הקושי הזה- הנפשי וגם הפיזי- הצורך לקום כמה פעמים בלילה ולטפל בגורים, לעיתים בגורים גוססים, ואז לקום בבוקר וללכת לעבודה (מדהים, אבל ביטוח לאומי לא מכיר בחופשת לידה לצורך טיפול בגורי חתולים). הייתי מותשת. גם נפשית. וביננו, אם השכן לא היה מתעקש כל כך שהוא מוכן לטפל, כנראה הייתי משאירה את הגורים בידי הוטרינרית העירונית, שתעשה כטוב בעיניה. בלב כבד- אמרתי לא. וסיכמתי עם השכן- מי שיחזור קודם מהטיול- יאסוף את הגורים. הוא יגיע אליי הביתה, אני אסביר לו בדיוק מה צריך לעשות, והגורים ישארו אצלו.

ישבנו אצלי במרפסת. הסברתי איך להאכיל ואיך לטפל ומה לעשות. איחלתי לו בהצלחה, ופניתי להנות ממה שנותר מחול המועד עם הילדים, בלי לקום בלילה. באותו ערב ראיתי פרסום בקבוצת הפייסבוק העירונית- השכן פנה לטוב ליבם של התושבים, וביקש לדעת אם מישהו מהם מעוניין לטפל בגורי החתולים. למחרת השכן התקשר לעדכן- שניים מהארבעה לא שרדו את הלילה. השניים שנותרו מצאו משפחת אומנה, מישהי מנוסה בגידול גורים. הצטערתי על אלו שמתו, שמחתי על השורדים וחשתי הקלה בשביל השכן. והתנתקתי. אין יותר גורים השנה, זה בהחלט מספיק.

בוקר, כמה ימים מאוחר יותר. אני מגיעה למרפאה. ליד השער- ארגז מכוסה שמיכה. בלי פתק, בלי שם. ובארגז שוב- שני גורים. שחור וטריקולורית. כמה זמן הם נמצאים שם? כל הלילה הקפוא? מהבוקר, תחת השמש הקופחת? הם חיים. קרירים מדי ושקטים מדי, אבל חיים. ובא לי לבכות. קול פנימי בתוכי צורח לא, לא, לא!!! לא שוב לעבור את זה. אני מרדימה אותם כבר עכשיו. אבל קול קטן בתוכי לוחש שהם גדולים יותר, חזקים יותר, ואולי הם ישרדו? ואם נתתי סיכוי לחלשים, הקטנים- להם לא אתן סיכוי??

הגור השחור מת באותו היום, בנסיבות טרגיות. הטריקולורית שרדה את היום. ואת היום שאחריו, ואת היום שאחריו. והתחילה לאכול יפה מהבקבוק. ועושה צרכים יפה. וגדלה ומעלה במשקל. והנה העיניים כמעט נפתחות. והיא מלווה אותי, בארגז, לכל מקום- לעבודה, לארוחת שישי בערב, לטיול בבוקר שבת. והנה עבר שבוע. והיא כבר מתחילה להראות כמו חתולה של ממש. וכל יום שעובר- היא גדלה עוד יותר, ויש סיכוי שתשרוד. ואני כבר מתחילה לדמיין איך אמצא לה בית, ואעקר אותה, כדי שלה לא יהיו גורים שיגססו אחד אחד. ואז בוקר אחד אני קמה, ומבינה שישנתי טוב מדי. הגורה לא העירה אותי בלילה. אני קופצת לארגז שליד המיטה. משהו לא בסדר. הגורה חלשה, לא מגיבה, לא מבקשת לינוק. ואני נלחצת. כי זו כבר לא סתם עוד גורה, זו הגורה ששרדה. וכל אותו היום אני מתעסקת בגורה, נותנת עירויים, מעסה ומחממת. אחר הצהרים, החצי מגיע הביתה ועוד רגע הולכים לאסוף את הילדים- והגורה מתה. ואני מתפרקת.  ובוכה ומתייפחת כי אוף, זו היתה הגורה השורדת! והיא הכירה אותי ואני אותה. וכמה כבר אפשר??? ומה נגיד עכשיו לילדים?? ולמה?? והחצי עוטף את הגופה הקטנה ומפנה אותה, כי אני כבר לא יכולה. יותר מדי גופות פיניתי בשלושת השבועות האחרונים.

וזהו, השנה- אין יותר גורי חתולים. אם יגיעו- אני לא מנסה יותר. הפוסט הזה הוא בקשה. אחת מיני רבות, בוודאי, שכן כולנו- וטרינרים, פעילי עמותות, אוהבי חתולים-מבקשים שוב ושוב. עקרו וסרסו את החתולים שברשותכם. אל תתנו להם להתרבות. כדי שגורים אומללים לא ימותו בקור, ברעב, ואלוהים יודע ממה- בטיפול על ידי בני אדם. ואם אתם רואים גורי חתולים- עצרו. ותחשבו. ותחשבו שוב. ולכו וחיזרו, בידקו היטב שהגורים אכן נטושים. התייעצו אם צריך. אל תגעו בגורים. ולפני שאתם אוספים- קראו שוב את הפוסט. וחישבו- האם אתם מוכנים לזה? לסיכויים הנמוכים? לקום כמה פעמים בלילה? לקנות תחליף חלב ובקבוק, ובקבוק חימום, ולטפל בחתול קטן כאילו היה תינוק בן יומו? תחשבו על זה. החתולים שהונחו מחוץ למרפאה בוודאי הושארו שם על ידי מישהו שבטוח שעשה מעשה טוב. אבל הוא לא. לפי מראם, כנראה לפני שהונחו בארגז- היתה להם אמא שטיפלה בהם. ואולי, רק אולי, אם אותו אדם היה שוקל לגדל את אותם חתולים בעצמו, ולא לזרוק אותם בכניסה למרפאה- שמישהו אחר יטפל, ולהרגיש נפלא עם עצמו- על שעשה טוב על חשבון אחרים- אולי אם היה יודע במה זה כרוך-היה משאיר את הגורים לאימם. וכך גם מי ששם את הגורים שהשכן מצא בסלסילה.
הרבה זמן לא כתבתי. והנה אני חוזרת, עם אחד הפוסטים האפלים יותר שלי. היה לי חול המועד קשה. מקווה ששלכם היה מוצלח יותר

תגובות

  1. יאמר לזכותך שאת כל כך גיבורה והמצפן האנושי שלך עובד נכון :)
    עם ובלי קשר מקווה שלפעמים הבאות יהיה לך יותר קל ( לקחת או לא לקחת-זו השאלה )..

    השבמחק
    תשובות
    1. אוי את מקסימה☺ תודה, אכן זו ההתלבטות. ברור שאת תביני��

      מחק
  2. עלו לי דמעות בעיניים כשקראתי את הרשומה הזו. שאלתי את עצמי לאן נעלמת ולא חשבתי לעצמי שלמחוזות אפלים שכאלה. את גיבורה אמיתית.

    השבמחק
    תשובות
    1. ששש... אמא עובדת...30 באפריל 2018 בשעה 12:13

      תודה רבה על ההזדהות... נעים לדעת שחשבת עליי☺

      מחק
  3. פוסט עצוב :-(
    את כותבת מאוד יפה

    השבמחק
    תשובות
    1. ששש... אמא עובדת...30 באפריל 2018 בשעה 12:14

      תודה רבה

      מחק
  4. תשובות
    1. ששש... אמא עובדת...30 באפריל 2018 בשעה 12:16

      כן, מהפוסטים שלא כיף לכתוב אבל מהווים פריקה...

      מחק
  5. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  6. ששש... אמא עובדת...30 באפריל 2018 בשעה 12:16

    תודה❤

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות