תגידו לי שאני לא יכולה

"את הרי יודעת, שלא תהיי וטרינרית"
   אני לא זוכרת איך קראו לו, אבל אני זוכרת כל פרט בסיטואציה. אני זוכרת איך ישבנו במרפסת הדירה, הוא על כיסא בר ללא משענת, אני על הריצפה. אני זוכרת את המבט הבטוח בעצמו, הזחוח על פניו, למרות שעברו כבר כמעט 15 שנים. זה היה בשנה א' ללימודי התואר הראשון. יחד עם עוד כמאה סטודנטים התחלתי את התואר הראשון במדעי בעלי החיים, והשאיפה כמעט של כולם היתה- להתקבל בסיום התואר ללימודי הוטרינריה. מכיוון שבכל שנה יש מקום רק לכחמישים סטודנטים לווטרינריה, ושגם באוניברסיטאות ופקולטות אחרות למדו סטודנטים לתואר ראשון שרצו באותו הדבר- היה ברור שהתחרות קשה, והסטטיסטיקה- לא לטובתי. אבל אני ידעתי מה אני רוצה- ידעתי את זה עוד בכיתה ב'. ולמרות שמאה פעמים במהלך השנה, במהלך התואר, אפילו במהלך לימודי הוטרינריה- הספק העצמי כרסם- ידעתי שאעשה כל מה שצריך כדי להתקבל ללימודי הוטרינריה. והנה, בשבוע הראשון לשנה הראשונה ללימודים, ישבתי בדירה של חברתי ללימודים בפקולטה. היה לה שותף לדירה- כאמור לא זוכרת את שמו. אבל הוא בדיוק התחיל את שנה ב' של לימודי התואר הראשון, אחרי שסיים את שנה א' בהצטיינות. מתחתית הסולם האקדמי שהייתי בה הוא נראה לי בוגר, חכם ומנוסה בדרכי האקדמיה. והנה עומד מולי הבחור הזה, שלא מכיר אותי בכלל- בסך הכול נפגשנו במרפסת הדירה, במהלך הפסקת קפה מלימודים לבוחן. בסך הכול הוא שמע שהתחלתי ללמוד מדעי בעלי החיים, ושאני רוצה להיות וטרינרית. והנה כבר הוא החליט, והכריז על זה בפה מלא, בביטחון חסר פשרות- את הרי לא תהיי וטרינרית. מי אתה??  אתה לא מכיר אותי!!! זעם הקול הפנימי שלי. מאיפה התעוזה לשפוט ולמצוא אותי חסרה? אבל לא אמרתי לו את זה. רק הישרתי מבט עמוק לתוך עיניו ואמרתי בשקט- רוצה להתערב? אני אהיה וטרינרית. בטקס קבלת התואר dvm -  דוקטור לרפואה וטרינרית- כבר לא כעסתי עליו. הוא כבר נעלם מחיי לפני שנים-  אחרי אותה שיחה ראיתי אותו אולי רק פעם או פעמיים. אבל בדמיוני, בכל פעם שמשהו ריפה את ידיי במהלך שבע שנות הלימודים, כל פעם שבא לי לוותר, להשבר, לא לגשת למועד ב, לא לערער על ציון- נזכרתי בו. במבט הזחוח, בחיוך הלועג. תוכיחי שהוא טעה, לחש אז האגו הפצוע שלי.  כשקיבלתי את הורד האדום עם התעודה- כבר לא כעסתי. רציתי להודות לו.
מצחיק- עם כל הטירוף שיש בחיי בזמן האחרון, עם כל השינויים והתהפוכות- עדיין הסיפור איתו בחרתי לפתוח את הפוסט הראשון שלי מזה חודשים- הוא סיפור מלפני חמש עשרה שנה. נראה לי שזה פשוט קל יותר מלהתחיל ולתאר את כל מה שקרה בחודשים האחרונים בחיי. מגפה עולמית? צ'ק! משבר לאומי- צ'ק! משבר כלכלי? צ'ק! משבר פוליטי? בהחלט! ומשבר אישי? כנראה שכן...
שמונה שבועות שהמדינה היתה סגורה, נעולה בסורג ובריח. שמונה שבועות בהם שלושת ילדיי, בגילאי הגן, היו בבית ללא מסגרת, בלי האפשרות ללכת לגבי שעשועים, לפארקים, לשמורות או לג'ימבורי. בלי אפשרות לעזרה מסבא וסבתא. בהתחלה החצי עבד מהבית. זה פתר את העניין הלוגיסטי של 'מי ישמור על הילדים', אבל היה קשה- רוב שעות היום הוא ספג את האש- פתר מחלוקות, ניגב דמעות, מזג מים, תה, קורנפלקס ופתח שקיות במבה. הפריד מכות, מצא משחקים אבודים וכן- שם סרטים בטלויזיה, רחמנא ליצלן.  וכשחזרתי מהעבודה מותשת ועמוסה (לא תאמינו כמה עבודה היתה בתקופת הקורונה!) גם הוא כבר היה מותש ועמוס, והיתה לו עבודה משלו לעשות על המחשב- החלפנו תפקידים ומצאתי את עצמי מנגבת, פותחת, פותרת, עושה יצירות, מאכילה, מקלחת ושוטפת- עד למשמרת הבאה בעבודה. וככה נראו הימים. היה לנו קשה- ושרדנו כדי לספר. בשעות שבהן היה בלתי נסבל- יצאתי לריצה, תרגלתי פילאטיס, נרשמתי לשיעור זומבה בזום. הספורט היה לי לאי של שפיות.
השתנינו, כולנו. הילדים הדהימו אותי ביכולתם להסתגל. הדהימו אותי בשעות שלמות שבהן העסיקו את עצמם, אחד את השני, שיחקו יפה ביניהם בלי שיתעורר הצורך בהפניה למיון- באמת שלא האמנתי שהם מסוגלים לזה. הם התבגרו, נהיו עצמאיים. נכנסתי לסגר עם תינוק ושני פעוטות שתלויים בי בכל, ויצאתי ממנו עם פעוט אחד קשקשן ושני ילדים בוגרים שלוקחים לעצמם אוכל, מוזגים לעצמם מים, מתקלחים ומתלבשים לבד, ובכל ערב עושים סיבוב בבית- מאכילים את הכלבות, החתולים, השרקנים והארנב, ומוודאים שיש מים לכולם.
אני השתניתי. המדינה בערה, עדיין בוערת, לצערי- ובמקביל משהו בי החל לבעור. המשבר, כמו שמשברים עושים, גרם לי להתבונן בצורה מפוכחת על חיי, על העבודה שאני עושה מדי יום, ולראשונה נתתי לעצמי להרגיש את מה שהיה שם כבר הרבה זמן- משהו פשוט לא עובד. ומשהו חייב להשתנות.
קשה לי עם הקונספט- שאני לוקחת הפסקה מהוטרינריה. קשה לי איתו כבר שנים רבות, כיוון שאני חושבת על כך כבר לא מעט זמן. וטרינרית – זו מי שאני. זו היתה מי שאני עוד הרבה לפני אותו טקס, שבו קיבלתי תעודת דוקטור וורד. זו הילדה שאספה חתולי רחוב יונקים וטיפלה בהם באהבה עד לגמילה. זו הילדה שהזעיקו אותה לקחת כלב רחוב מהחצר של השכנים, כשכולם חששו להתקרב אליו. זו שהחביאה חתלתולים שאספה בארון הבגדים, כדי שההורים שלה לא יגלו. זאת האישה שהחצי, אוהב חיות ורחום, התחתן איתה. זו האמא, שבאה לדבר על הטיפול בכלבים בגן של הגוזלית. זו האמא שילדיה מתגאים בפני חבריהם במקצוע שלה.   אז לעזוב את כל זה? את כל מי שאני?
אני כותבת את הפוסט הזה בעודי שוכבת על הספה בסלון. הילדים כבר ישנים, החצי עובד עד מאוחר. שתי כלבות, צעירה וזקנה, רובצות על הריצפה לצידי. כדי לא להרגיש בודדה מדי אני פותחת את דלת החצר האחורית, ושלושה חתלתולים, בערך בגודל כף היד שלי, רצים לקראתי. אני מתיישבת איתם על הספה וממשיכה לכתוב בעוד הם מנסים לצוד את בהונותיי, לועסים לי את השיער ומזנקים לי על העגילים. הם השלושה האחרונים שנותרו אצלי מבין תשעה חתלתולים יונקים שעברו תחת ידיי הקיץ- שהגיעו אליי בדרך זו או אחרת, יונקים וחסרי אונים, וגידלתי עד עצמאות. לשלושתם עוד לא מצאתי בית ( מחפשים חתול, מישהו...?). צ'רלי, החתול העיוור המושלם שלי, ניגש לרחרח את הגורים ונמלט. קושקוש בן ה14 מקפץ על השיש בתקווה לשאריות, והארנבון מציץ מהחדר שלו כדי לראות אם נשארו ירקות מארוחת הערב. ואני מבינה, יותר ויותר- אני תמיד אטפל בחיות- זה בדמי. זו לא מי שאני בגלל המקצוע שבחרתי בו- בחרתי במקצוע הזה בגלל מי שאני. וזה לא הולך להשתנות. אני כנראה כל שנה אגדל חתולים יונקים באביב ואמסור אותם בקיץ, ואאמץ ארנב חסר בית וכלבה נטושה. זאת מהותי, והחלפת מקצוע לא תשנה אותה.
כבר הרבה זמן שהאלטרנטיבה מציגה את עצמה בפניי, ואני דוחפת אותה הצידה. כבר בתור נערה צעירה מאוד עניין הספורט והתזונה ריתק אותי ( שלא לומר- פיתחתי כלפיו אובססיה קלה) כבר שנים שאני אומרת, חצי בצחוק, שהייתי צריכה בכלל להיות מדריכת פילאטיס. לפני חצי שנה כבר סיפרתי לכם על השינוי הגדול בחיי, שבעקבותיו נרשמתי לקורס מדריכות פילאטיס. אני מאושרת בקורס. לא הכול בא לי בקלות, ועל חלק מהדברים אני עובדת קשה מאוד. בחלק מהדברים אני טובה, ובחלק- אני פחות. אבל מרגיש לי שמצאתי את מקומי.
 לקח לי הרבה זמן להגיד את זה בקול רם. פגשתי במקרה חברה ותיקה וסיפרתי לה שאני עוזבת את העבודה. כששאלה אותי מה אני מתכננת לעשות גמגמתי והתפתלתי, אמרתי שאני בעיקר רוצה לנוח ולשקול את צעדיי, למצוא את עצמי. והאמת? זה לא נכון. כבר מצאתי את עצמי. פשוט יש בי משהו שמתבייש, ממש מתבייש , להגיד את זה בקול רם. יש לי בעל מדהים שתומך בי מההתחלה ומאמין בי. בורכתי בחברות מופלאות שמאמינות בי בלב שלם. ואני- עוד מתקשה להאמין בעצמי. מפחדת לצעוק את חלומותיי בקול רם, שלא אהפוך מושא ללעג. כי הרי נשמות טובות ישנן בכל מקום- אלו שאומרות לי שאי אפשר להתפרנס מזה. אלו שחושבים שזה משבר חולף. ואלו שמרימים גבה, אומרים בגלוי או רומזים, שוטרינרית בת 37 לא יכולה פשוט יום בהיר אחד להחליט שהיא הופכת למדריכת פילאטיס. אלו שאומרים שאשבר תוך שנתיים. אלו שאומרים לי שאני לא יכולה. והקולות החזקים מכולם, הברורים מכולם- אלו שבתוך הראש שלי. שלוחשים לי שאני זקנה מדי בשביל להחליף מקצוע. שאני חלשה מדי, שמאוחר מדי. שאני לא מסוגלת. מצד שני- יש לי כבר המון נסיון עם הספקנים, עם מרימי הגבה, המזהירים בעלי הכוונות הטובות, אלו שאומרים או רומזים לי שאני לא יכולה. בשבע שנות לימודי הוטרינריה- שמעתי את זה כבר עשרות.פעמים.  ונהייתי וטרינרית. והצלחתי בזה. לא היה מניע חזק יותר להתגבר על הקשיים מאותו שותף נעלם וחסר שם של חברתי, שאמר לי שאני לא יכולה.
אז אני הולכת לומר את זה בקול רם. אני הולכת לכתוב את זה שחור על גביי לבן: אני הולכת להיות מדריכת פילאטיס. בואו, תגידו לי שאני לא יכולה.



תגובות

  1. נשמע שאת לגמרייייי יכולה :) תקראי לי לשיכורי פילאטיס. בהצלחה!

    השבמחק

פרסום תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אתגר 21

זמן בחירות