אתגר הקורונה


יום שני בשבוע, יום עשירי מאז נסגרו הגנים. אני יוצאת מהבית. חושך בחוץ, ריק ושקט באופן חריג לשעה שמונה בערב. אני מרכיבה אוזניות. מסובבת כתפיים. מזדקפת. ומזנקת.  מתחילה לרוץ.  משאירה מאחוריי יום ארוך, מתסכל ומלא ברגעים של כמעט בכי, כמעט התפרצות. וגם כאלו של התפרצות ממש. בעוד שעה אחזור הביתה, אבדוק את אתרי החדשות, אתעדכן במניין החולים, וגם באיסורים החדשים, שכוללים בדיוק את מה שאני עושה עכשיו. אבל נכון לעכשיו- אני רצה. לא רצתי הרבה זמן, ובכל מקרה ריצה היא לא ממש הספורט שלי. אני בטוחה שארוץ רק חצי קילומטר ואחזור. אבל התסכול משמש לי דלק, הכעס והפחד- מנוע. והרגליים שלי זזות מעצמן, שורפות את המתח, את התסכול, את הזעם, עוד קילומטר ועוד אחד. וכשאני מגיעה לקצה היישוב- משהו בי נרגע.

עשרה ימים שכולנו בבית. החצי עובד מהבית. הילדים- בני 5.5, 4 ו1.5- לא במסגרות. אני עובדת לסירוגין, וחוזרת בצהרים. כשביטלו את המסגרות של הילדים אחזה אותי אימה כמעט משתקת. אני לא יודעת מה הלחיץ אותי יותר- הפן הלוגיסטי- השאלה מי ישמור על הילדים, כשאנחנו בעבודה ואי אפשר לגייס את הסבתות? מה הם יאכלו? מה הם יעשו? או הפן הרגשי- איך הילדים יסתדרו יחד כל כך הרבה זמן איתנו בבית, כשבשגרה שבת גשומה אחת מוציאה אותם לחלוטין מאיזון?? אבל המשבר התקדם, ולאט לאט התמונה הלכה והתבהרה, הלכה והשתנתה- גם ההורים כבר לא עובדים כמו מקודם, אפשר לתמרן. ברמה הלוגיסטית- לא פשוט, אבל לא בלתי אפשרי. וברמה הרגשית?

השבוע הראשון הפתיע אותי לטובה. יחד עם הילדים הכנו סדר יום כתוב, שיבצנו בו ארוחות, 'מפגש' לימודי, פעילות גופנית וזמן חופשי. ורוב הזמן זה עבד. היו מריבות, היו טנטרומים. היו 'אמא היא דחפה אותי ו'אבא הוא קילקל לי'. אבל רוב הזמן היה ממש בסדר. בכל בוקר, אחרי מסע שכנועים, שוחד ואיומים- הילדים הסכימו להשתתף בשיעור התעמלות שארך כחצי שעה. אחריו התארגנות וצחצוח שיניים ואז- מפגש לימודי. לראשונה מאז שהילדים במסגרת, הצלחתי להבין את סוד הקסם של החינוך הביתי- קונספט שהיה בעיניי בחירה בלתי מובנת בעליל של הורים קצת משונים. אבל פתאום שלטתי בתכנים המועברים, באוכל המוגש. וגיליתי, שאם אני מבלה איתם מספיק זמן, אני מכירה אותם טוב יותר. מצחיק, תמיד החשבתי את עצמי לאמא קשובה, שילדיה מספרים לה דברים. אבל כל כך הרבה דברים לא ידעתי..! מה קורה בגן במהלך המפגש, מי הסייעת האהובה על הילדים ומה הנושא החביב עליהם, אנקדוטות מחיי היום יום בגן... דברים קטנים, לכאורה לא חשובים- אבל הם כל העולם עבור ילדיי, ואלמלא משבר הקורונה- לא הייתי מגלה אותם.

הבעיות התחילו להגיע בטפטופים- בשבוע השני נהיה קצת יותר קשה לשכנע אותם להשתתף באימון הבוקר. נדרשו יותר אנרגיות לרתום אותם. כשקראתי להם ל'מפגש' התחלתי לקבל תשובות של 'את בכלל לא הגננת'. ירידה בשיתוף הפעולה של הילדים, אבדן הסבלנות שלהם. או אולי דווקא שלי...? ואולי בכלל החצי איבד את הסבלנות ראשון? מי יודע. כשמבלים כל כך הרבה זמן אחד עם השני, באותו בית, מתחילים לשקף את מצבי הרוח אחד של השני. לא יודעת מי איבד את זה קודם, אבל בסוף איבדנו את זה כולנו ביחד. וביום שני של השבוע השני, הגוזלית סירבה להשתתף בשיעור ההתעמלות. דווקא הייתי גאה במערך השיעור שהרכבתי להם. בימים האחרונים אני נמצאת בלי סוף בפייסבוק, באתרים חינוכיים, בבלוגים. דולה תוכן מעניין, רעיונות יצירה והפעלה, משחקים וספורט. התאמצתי, בניתי מסלול, הכנתי אביזרים. והיא לא הביעה שום התלהבות. זה התחיל בהתנגדויות קטנות 'לא בא לי ככה, נעשה את זה ככה'. וכולנו היינו קצת קצרים, קצת מותשים. ולכן כשהיא הודיעה חד משמעית שהיא משחקת את המשחק שונה מכולם- התרגזתי. ואולי בכלל החצי התעצבן..? וכשאמרתי לה שהמסלול מתחיל מסביב והיא אמרה 'לא, מכאן!' הרגשתי שהדם עולה לי לראש. צעקות, איומים, טנטרום קצר וכמה עונשים אחרי זה, אני מנסה להתחיל שוב את שיעור ההתעמלות.  הגור בן השנה וחצי מתרוצץ בין הרגלים, מפריע, משנה את המסלול ומזיז עזרים. אני לוקחת אותו על הידיים, ולא שמה לב שבעצם בכך אני שמה אותו בעמדה נוחה לשלוח ידיים סקרניות אל השיש במטבח. כשהוא על הידיים אני מפצירה באחיו הגדולים להתחיל במסלול. הגוזלית, עם פרצוף של תשעה באב, מתהלכת בין המיכשולים, עושה טובה לאנושות. שוב אני מתעצבנת. מרימה את הקול. מאיימת. ט ר א א ח ח !!! משום מקום נופלת כוס זכוכית על הריצפה, ומתנפצת ברעש גדול. הילדים מסתכלים בתדהמה, ואפילו לי לוקח כמה שניות להבין שהגור שבזרועותי הצליח להניח ידיו על הכוס, ולהטיח אותה בחדווה, הישר מגובה זרועותיי לריצפה. באופן הולם למעמד, הכוס לא נשברת לשנים או שלושה חלקים. מה פתאום?? היא מתנפצת למה שנראה כמו מיליון חלקים, שמתפזרים ברדיום של מעל שני מטר לכל כיוון. הסלון, המטבח, חדר האוכל- מתמלאים ברסיסי זכוכית זעירים. וזהו. השיעור נגמר. אני מעבירה את הגור לידיו של החצי, מטאטאה את הריצפה, ועושה את הדבר ההגיוני, השפוי והמתבקש- נועלת את עצמי בחדר השינה וקוראת ספר, בעוד הילדים דופקים על הדלת ומבקשים אותי- עד שזה הזמן ללכת לעבודה. אם השנה.

 בנהיגה לעבודה קורצים לי השדות הירוקים, הפרחים הצהובים, הכתומים והורודים מסביב. הטבע במיטבו עכשיו- שיא האביב- ולנו אסור לטייל בו. אני מוחה דמעה והלב קצת נשבר על כולנו, לפני שאני נכנסת למרפאה ומתחילה את החלק השני של היום.

היום שלנו מעט השתפר אחר כך- כשחזרתי מהעבודה שוחחנו באריכות על מה שהתנהל לא נכון, התנצלתי על התנהגותי והסברתי לילדים שהקושי הוא משותף- שלי וגם שלהם. אבל הקושי לא נגמר בזה. אני הייתי מותשת, הם היו כמו גורי אריות בכלוב- נעים בין חוסר מנוחה לתשישות, ולכולנו זה היה פשוט יותר מדי. ברגע שהילד האחרון הניח ראש על הכרית- נעלתי את נעלי הריצה וברחתי מהבית.

בקצה היישוב אני עוצרת, מסתובבת, ומתחילה לחזור בהליכה, להסדיר נשימה. עד שאני מגיעה הביתה אני מבינה משהו- מכירים את מה שאומרים תמיד לאימהות בחופשת לידה- שכדי לטפל כמו שצריך בתינוק, הן צריכות לטפל קודם כל בעצמן? אז ככה. זאת חופשת הלידה שלנו, רק שבמקום שהיא תהיה רק אני ותינוק שאוכל וישן רוב הזמן, זה אני והחצי, מול שלושה ילדים שהם כבר לא תינוקות, ויש להם צרכים פיזיים ורגשיים מורכבים. ואם לא נטפל בעצמנו- לא נוכל לטפל בהם. עכשיו, כשאני רואה כמה טוב עושה לי הריצה- אני יודעת שספורט חייב להיות חלק מהטיפול הזה. אני מגבשת תוכנית- ומחזירה את אתגר ה21- עשרים ואחת ימים רצופים בהם אני חייבת בכל צורה שהיא לעסוק בספורט. האתגר ידרבן אותי, יכריח אותי לצאת לפעולה, להציל את השפיות שלי בכל ערב מחדש.

כשאני מגיעה לחצר שלנו, החצי יושב על הספסל ושותה בירה. אני פורשת מזרון ומבצעת שגרה קבועה של תרגילי פילאטיס. החצי צופה בי בשתיקה. כשאני מסיימת אני ניגשת אליו בחושך ומתיישבת איתו. בחוץ קריר, אבל הגוף שלי חם מההתעמלות, והאוויר הקר והצלול נעים לי. כמה מרפסות לפנינו שתי צעירות מנגנות בגיטרה ושרות קאברים לשירים מוכרים. אנחנו גם מחובקים, נהנים מרגע של שקט, של אינטימיות, של לבד וביחד. כבר מדברים בחדשות על איסור יציאה החוצה למטרות ספורט. איסור יציאה של מעל 100 מטר מהבית. שר החינוך אומר שהמסגרות יושבתו כנראה עד ספטמבר. אז כדאי שננשום קצת. נהנה מהרגע. נתמלא באנרגיות, כי עוד נצטרך אותן.

אתגר 21 יום מתחיל עכשיו. מי יישבר קודם- אני או הקורונה?

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אתגר 21

תגידו לי שאני לא יכולה

זמן בחירות