חמלה


מיון ילדים של קפלן יחסית לא עמוס בערב נר שמיני של חנוכה, בעשר בלילה- ואני מתייחסת לזה כסימן חיובי- לפחות לא נצטרך לחכות הרבה. אנחנו נרשמים בקבלה ומתיישבים בחדר ההמתנה הנעים, שמזכיר יותר ג'ימבורי מאשר חדר מיון. אני, החצי לצידי והגור בן השנה וחצי -משעין ראש מותש על כתפו של החצי.

חנוכה היה מאז ומתמיד החג האהוב עליי. אולי כי יום ההולדת שלי תמיד יוצא בחנוכה. ואולי סתם האווירה הקסומה, כשבחוץ קר, גשום וחשוך ובבית הכול מואר. ריח של אוכל חם ומנחם וכל המשפחה מתאספת לשיר שירים ולהדליק חנוכיות צבעוניות- מזכיר לי תמיד אגדות וסיפורי פיות קסומים. אהבתי אותו עוד לפני שהיו לי ילדים, ועכשיו אני אוהבת אותו אפילו יותר. השנה הוא היה קסום במיוחד עבורי, כיוון שכל השנה הרגישה לי קסומה- התחלתי תהליך מורכב של שינוי חיצוני ופנימי לפני כמעט שנה. לפני כחודש התהליך עבר לקצב טורבו כשהתחלתי ללמוד הדרכת פילאטיס. אז כן, אני לומדת אנטומיה ופיזיולוגיה, סוגי יציבה ושמות של תרגילים. אני מתרגלת מדי יום סדרה של תרגילים תוך שמירה על  7 עקרונות הפילאטיס. אבל בפועל אני לומדת הרבה יותר- לומדת לקבל פגמים, בי ובאחרים, לומדת עד כמה אנחנו לא מושלמים- פיזית ואישיותיות וכן- עד כמה זה ממש ממש בסדר. במילים אחרות, לראשונה בחיי אני לומדת חמלה.

מעניין לחשוב- אני עובדת כבר  מעל 10 שנים בתחום הטיפול בחיות חולות- תחילה כטכנאית-אסיסטנטית, ובמקביל סטודנטית, ואז כווטרינרית. 7 שנים למדתי מקצוע, שדורש כמויות עצומות של חמלה- ואף אחד מעולם לא לימד אותי על חמלה. למדתי, כמובן- מהנסיון. קשה לעבוד בקרב יצורים חסרי אונים, תמימים ועדיני נפש שסובלים, מבלי לתרגל את 'שריר החמלה'. גם הייתי רוצה להאמין שרוב האנשים שבחרו במקצוע מגיעים מלכתחילה ללימודים עם 'שריר חמלה' מפותח יותר מהרגיל. אז מאז ומתמיד היתה בי חמלה רבה כלפי חיות. ולפעמים גם כלפיי הבעלים. ולפעמים פחות. חמלה היא לא באמת שיעור שלומדים בבית הספר לוטרינריה. היא באה מבפנים.

אבל שימו לב- ביום הראשון ללימודי הדרכת פילאטיס, הטקסט הכתוב הראשון שאני מקבלת, עוד בשלב ההיכרות עם הקבוצה- עוסק בחמלה. לא חמלה כלפיי המתאמנים שלנו- חמלה כלפיי עצמנו. חמלה המופנית כלפיי תלמיד, שלא ניתן להאשימו בכך שאינו יודע דברים שעוד לא למד. קבלי את מי שהיית לפני שלמדת, אומר הטקסט- אל תכעסי על עצמך התלמידה- מה היא ידעה? קבלי את הבורות שלה בחמלה. חמלה כלפיי הסטודנט- דבר שלא יישמע במסלול בן השבע שנים בדרך לוטרינריה. באקדמיה אין חמלה. אבל מישהו בלימודי הפילאטיס השכיל להבין- כדי להפגין חמלה כלפיי חוץ, כלפיי המתאמנים שהם, בדרכם, גם מטופלים- חמלה אמיתית , מחילה על אי שלמות, קבלת הטעויות- חייבים ללמוד קודם כל להפעיל חמלה כלפיי פנים. וזה דבר שמעולם לא למדתי. לקבל את עצמי בחמלה, עם כל הפגמים- שום דבר בחינוך שלי לא לימד אותי לעשות כזה דבר. אני לומדת. מתרגלת במקביל חמלה כלפי פנים וכלפי חוץ- סולחת לעצמי על הגוף הלא מושלם, על הרגש הבלתי נשלט. ובמקביל- סולחת לאחרים- לבעלים של פומרניאן שמתעקש לא להבין את התהליך שהסברתי. לאישה מבוגרת שפשוט לא מבינה מדוע אינני יכולה לתת לה הביתה זריקה להמתת חסד עבור חתולה הגוסס. הם לא באים מהתחום שלך, אני מזכירה לעצמי. מה שברור לך- לא תמיד ברור להם.  הבנה, אני שואפת, חמלה, אני נושפת, ומנסה להבין את העמדה ממנה הם מגיעים.

אבל נחזור למיון. הסיבה שאנחנו שם מעוגנת היטב בייסוריי מצפון- אני הוקפצתי למקרה חירום בעבודה, החצי היה לבד עם כל שלושת הילדים, וברגע אחד שבו כל תשומת ליבו הופנתה לאפרוח בן השלוש- הגור בן השנה וחצי נפל על הראש. כשחזרתי הביתה הוא נראה די בסדר. היינו מוזמנים להורים להדלקת נרות וכולנו ציפינו לזה- מבוגרים וילדים. כאמור- זה החג האהוב עליי, והדלקת החנוכיה השלמה עם המשפחה היא, בכל שנה- הדובדבן שבקצפת. אז נסענו. אבל מהרגע שהגענו להורים- דברים החלו להשתבש. הגור צרח ללא הפסקה במשך כל הדלקת הנרות. לא היה כאן זמן איכות משפחתי חמים, רק פעוט שעובר מהידיים שלי אל החצי, צורח ללא הפסקה, בעוד אנחנו לחוצים ומוטרדים מכדי לשים לב לשני אחיו הבוגרים, ובוודאי לחגוג ולהדליק איתם חנוכיה. אחרי שעה וחצי של צרחות בלתי פוסקות הגור נשען עליי והקיא על בגדי החג שבחרתי לכבוד המאורע, וזה היה האות מבחינתנו להתפנות לקפלן. נסענו לקפלן, הילדים הגדולים נשארו אצל ההורים, והגמול על זה- יגיע גם יגיע.
רוצים ללמוד על חמלה? מקווה שלא תצטרכו, אבל תגיעו, מפוחדים, עייפים ומודאגים, למיון ילדים בקפלן. זה הביקור השני שלי במקום בהקשר דומה ( לא לשפוט!) והדבר הזכור לי ביותר הוא החמלה. החל מהמזכירה בקבלה, שעזרה לנו להשיג את מספר תעודת הזהות של הגור, דרך הרופאה הצעירה שבמיון ועד לרופא בכיר (וסליחה שלא זוכרת אף שם, היה ערב קשוח)- סבלנות, אדיבות וחמלה. שלעולם לא נצטרך.

באחת עשרה בלילה אנחנו חוזרים לאסוף את הגדולים מההורים שלי. אנחנו מותשים וסחוטים רגשית. הילדים עייפים גם הם, ואין לי מושג מה עובר להם בראש- מודאגים מהיעלמותנו הפתאומית? מפחדים? עצובים או סתם עייפים? תוך דקות הגוזלית בת החמש והגור הפעוט נרדמים. לאפרוח בן השלוש יש תוכניות אחרות. אני אפילו לא זוכרת מה היה הטריגר, אבל עכשיו הוא זועם. הוא משתולל ברכב, צורח וכועס, דורש משהו שאני לא יכולה לתת לו ולא מוכן להרגע.  כמה פעמים משחרר את חגורת הבטיחות בצורה מסוכנת. אנחנו חוזרים הביתה וזה נמשך- אחיו ואחותו ישנים והוא צורח. מתוך מצוקה, מתוך ייאוש, עייפות ומתח של יום ארוך- אנחנו מוציאים אותו לחצר כדי שלא יעיר את אחיו המותשים. וכאילו המצב לא מספיק גרוע- זה גורם לשכנים להחליט שהם צריכים להתקשר ולהביע את דעתם (מניחה שהתכוונו להביע את דעתם. לא עניתי). אני אפילו לא זוכרת איך הצלחנו להרגיע אותו בסוף.

המשך השבוע הוא בסימן התאוששות. למחרת עדיין חופש חנוכה, אני בבוקר בבית עם הילדים ואין לי אנרגיות לכלום. לא יוצאים מהבית, לא מנצלים את העובדה שלקחתי חופש במיוחד כדי להיות איתם. אני מותשת ועל סף דמעות תמידי. האפרוח ואני מודדים זה את זה כשני כלבים בלהקה, לא לגמרי מפויסים אבל לא מעוניינים בהתכתשות נוספת.
ביום שישי, חמישה ימים לאחר התקרית, זה כבר מרגיש לי כמו משהו שקרה בעבר ואפשר לשים אותו בצד. אמנם מאז האירוע השכנים מברכים אותנו בקרירות, והיחסים ביני לבין האפרוח לא שוקמו לחלוטין, אבל אלו דברים קטנים, ואין לי ספק שיסתדרו עם הזמן. אני מרשה לעצמי להתעורר מאוחר ולוותר על שיעור סטודיו, וכשאני קמה הילדים כבר בגנים. אני יוצאת לריצה, מתקלחת, יוצאת לעבודה.
אף פעם לא כיף לעבוד ביום שישי, אבל הפעם אני יוצאת בדיוק בזמן בסוף היום, בלי עיכובים. אני נוסעת הביתה בתחושת קלילות- השבוע נגמר. אני לא כוננית בסוף השבוע.  בחוץ קפוא אבל השמש זורחת ואני מצפה לסוף שבוע של זמן איכות עם משפחתי, לסיים בו את השבוע הקשה שעברנו. אני יוצאת מהרכב ורואה את השכן, זה שהתקשר בלילה ההוא.  מחליטה להתנהג כרגיל ומנופפת לו בעליזות. ממשיכה ללכת, אבל הוא  מתקרב. הוא חייב לדבר איתי, הוא אומר. זה יושב לו על הלב. בשלב זה אני, בתמימותי, חושבת שהוא רוצה להתנצל. אבל לא- הוא רומז רמיזות מכוערות, וכשהוא מגיע למשפט 'אני לא רוצה לחנך אתכם, אבל...'- אני מרגישה זעם קפוא מתפשט בתוכי. זעם על האיש הזה שעומד מולי, שאין לו מושג מה קרה באותו לילה, שאין לו מושג מי אני ומי הם ילדי, ומרגיש צורך לשפוט. לחנך. אז אני מרימה יד בתנועת עצור ואומרת בקור, כולי כעס עצור ועלבון צורב 'אוקיי. אז אל'. והוא משתתק ואני הולכת משם, ופתאום סוף השבוע נראה הרבה פחות מבטיח. במקום להכנס הביתה אל שלושת ילדיי בשמחה, אני נכנסת ומתאמצת לכבוש את הזעם והדמעות, כדי לא לקלקל את הזמן שלנו ביחד. אבל לפני שאני מספיקה לחבק אותם חזק חזק, לכבוש את פניי בשיער המתוק שלהם ולהתנחם, הטלפון מצלצל. זה מהעבודה, ואני מחליטה להתעלם הפעם. אני משתיקה ומניחה לו לעבור לתא קולי. אבל אז הוא מצלצל שוב, עוד פעם ועוד פעם- שלוש שיחות ברצף ואני עונה, עדיין בסערה נפשית, רק כדי לשמוע חדשות מלחיצות מהעבודה, וזה המסמר האחרון בארון הקבורה של סוף השבוע המושלם שלי.

מוצאי שבת הם מאז ומתמיד זמן איכות זוגי שלי ושל החצי. אבל הפעם אני חסרת סבלנות, מדוכדכת ועל סף דמעות. אני  מתרחקת מהחצי והוא הולך לישון מוקדם. אני תוהה למה- הריי לא הייתי כוננית, הילדים התנהגו יפה  כל השבת ואפילו הצלחנו לטייל בטבע קצת. אבל כל השבת אני קצת מותשת, קצת חסרת סבלנות ונוטה לבכי קצת יותר מהרגיל (החצי מקריא סיפור לילדים ומוצאת את עצמי בוכה בסיום המרגש- פה חשדתי). אני מסיימת את היום בתרגול שיעורי הבית היומי, מנסה למצוא נחמה ברצף המוכר של תרגילי פילאטיס, בייצוב, הריכוז והמירכוז הנדרשים על פי תורתו של ג'וזף פילאטיס. ואז אני שוכבת על מזרן התרגול וכל אירועי השבוע חולפים על פניי. הקפצת החירום. הנפילה של הגור. ההתפרצות של האפרוח, והיום שאחרי. השיחה עם השכן, השיחות מהעבודה והתכתבות הואטסאפ הסוחטת רגשית עם אשתו של השכן, במהלכה נפתח הכול והם התנצלו מכל הלב. חמלה, אני מזכירה לעצמי. חמלה- כלפיי הילדים, כלפיי השכן שכוונותיו טובות, כלפיי הבוסית שלי, שכנ"ל, כלפיי עצמי. החמלה היא שריר, אני מזכירה לעצמי את המנטרה. צריך לתרגל אותו. אבל מה עושים כששריר החמלה נתפס..?



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אתגר 21

תגידו לי שאני לא יכולה

זמן בחירות