its a boy


הפסקת צהרים בעבודה.  בין משמרת בוקר למשמרת ערב.  אני נכנסת לבית המרקחת וקונה בדיקה.  המוח עוד עסוק בכלב עם דלקת האוזניים שמשתפר לאט מדי,  בחתול אחרי ניתוח שלא הצלחתי לתפוס את בעליו,  לשאול מה שלומו. אני משלמת בקופה,  וממשיכה לכיוון הבית בלב הולם. 

ושוב פס כחול.  אני בוהה,  ואין לי מושג מה אני מרגישה.

 כן,  תכננו.  כן, ניסינו.  הפסקתי עם הגלולות קצת יותר מחודש לפני כן.  ברגשות מעורבים.  מצד אחד- אני יודעת שאני רוצה ילד שלישי.  הגילאים של הילדים- מתאימים.  הילדים נראים מוכנים.  הם עצמאיים.  אנחנו ישנים טוב בלילה,  ובמהלך היום קל לנו יותר,  כשהם מעסיקים את עצמם או זו את זה. כל כך קל ונוח,  למעשה,  שאם נתרגל לזה קצת יותר מדי- כבר לא יתחשק לנו להיכנס לזה שוב. שוב לקום בלילה, שוב לטפל בקטנטון חסר אונים.  שוב חופשת לידה. שוב להכניס לגן,  ושוב בחודש הראשון לקבל שיחת טלפון מהגננת פעם בשבוע,  שלקטנטון יש חום.  שוב לעמוד בתור לרופא הילדים.  שוב לשמוע שזה וירוס ואין מה לעשות,  שוב להפסיד ימי עבודה ושוב להבטיח לגננת שהכול בסדר,  אין חום והוא כבר לא מדבק.  שוב לעלות במשקל. שוב לשנוא את איך שהגוף משתנה.  שוב דיאטה.  שוב הדילמה- להרשם לחדר כושר או לרוץ בחוץ?

וזה עוד לפני שהתחלתי לחשוב על ההשלכות והלוגיסטיקה- אנחנו יכולים לעמוד בזה כלכלית?  יש לנו חדר עבור ילד נוסף? ומה יגידו בעבודה? ומה יגידו החבר'ה?  והחברות שעוד אין להן ילד אחד,  ואני כמו עוף מוזר ביניהן- עוף שמסתובב עם תמונות זאטוטים בטלפון ומדבר על ג'ימבורי,  על גנים ועל טעימות,  בזמן שהן מדברות על טיסה לחו"ל,  על שיעורי יוגה  ועל המסעדה החדשה שנפתחה ברוטשילד..? ומה אם ההורים ירימו גבה- גם ככה הם נאלצים לעזור לנו יום בשבוע,  משוכנעים, ככל הנראה,  שאנחנו לא מסתדרים- האם הם לא יסתכלו עלינו במבט עקום ויתהו איך נסתדר עם שלושה?  האם זה הכול בראש שלי,  או שאני באמת הולכת להיתפס על ידי הסביבה כ'זאת שעושה ילד כל שנה'- עם כל הקלישאות הנלוות? אולי זה רק בראש שלי,  כי ככה אני פעם הסתכלתי על נשים כמוני.  מכונות ילדים'  קראתי להן,  ולגלגתי על איך שהדבר היחיד שמרגש אותן זה לקרוא עוד טור רגשני על ילדים והורות. אם רק הילדה הזאת,  הסטודנטית השאפתנית,  היתה רואה אותי היום- נמסה ודומעת מול סרטוני פרסומות של מטרנה (יכול להיות שההורמונים נשארים גבוהים עוד מההריון הראשון??) כותבת בלוג בנושא אימהות.  אימהות!  מכל הדברים בעולם.  אני מעדיפה לא לחשוב על זה. 

אני שולפת את הטלפון ומצלמת את בדיקת ההריון.  כמו בר רפאלי,  אני חושבת וצוחקת.  אבל לא כדי לפרסם באינסטגרם.  כדי לשכנע את עצמי שזה באמת קרה.  מציאות מצחיקה,  שבה תמונה בזיכרון של הטלפון נראית יותר מוחשית,  יותר אמיתית,  מהבדיקה שיושבת ממש מולי.  אני זורקת את הבדיקה.  זורקת את השקית לפח הירוק בחוץ.  אני עובדת בערב,  וההורים שלי מוציאים את הילדים.  שלא יראו את האריזה בפח.  שלא ידעו עוד לפני שאספר לחצי השני. 

אני מספרת לחצי השני.  הוא מופתע,  רואים זאת בקלות.  המום.  כל כך מהר?  חשבתי שיש לנו עוד זמן.  ומשפחה שלמה של ספקות חדשים עולה בי- אולי הוא לא רוצה?  אולי הוא נלחץ?  אולי שוב אצטרך להתמודד עם זה,  שהוא לא ממש שם ,  לא ממש מוקיר ומעריך ומצפה,  יותר על תקן משתף פעולה?  כמו אז,  כשהייתי בהריון עם האפרוח, והרגשתי שהוא לא מעורב מספיק (על אחיםותוספות).  אני מתנערת.  לא רוצה את זה שוב. 

אני שמחה.  רציתי את זה.  שנאתי את ההמתנה מורטת העצבים, את המתח בכל חודש,  רגע לפני שהמחזור צריך להגיע- כן?  לא? אני שמחה שהפעם לא הייתי צריכה לעבור את זה.  אני שמחה,  כי זה מה שרציתי- ילד שלישי. זה מה שתכננתי.  אבל אני קהת חושים.  לא באמת קולטת שמשהו השתנה,  לא באמת קולטת את משמעות הפס הכחול.  הרי אי אפשר לדעת,  ועד שלא רואים דופק אין בכלל מה לפתח ציפיות,  נכון? אז אני מתנהגת כרגיל,  אוכלת מה שאכלתי קודם (טוב,  אולי קצת יותר),  עושה מה שעשיתי קודם.  שוכחת,  שוב ושוב,  לעבור בסופר פארם ולקנות חומצה פולית.  קובעת תור לרופא ומבטלת,  כי לאפרוח יש חום,  כי יש חירום בעבודה,  כי לא הספקתי לעשות קניות בסופר השבוע.  אני עושה בדיקות דם,  מחכה בלחץ לתוצאות- אין אנמיה,  אין חשד להדבקה בוירוסים,  אין נוגדנים לטקסופלזמה.  אני מגיעה לרופא בשבוע 7. יש דופק.  רואים אותו מרצד על המסך.  אני מרוצה,  חשה הקלה- הכול בסדר,  זה באמת שם.  וממשיכה עם חיי.  נשאבת לעבודה,  לשיחות עם הגננת,  הקפצות חירום,  אמא של שבת.

 ואיכשהוא השבועות עוברים.  הבעלים של החתול מעדכנים שהכול בסדר,  אבל אז הוא בורח ונעלם מהבית.  הכלב מחלים מדלקת האוזניים, אבל אני חושדת שהדלקת נגרמת מאלרגיה לא מטופלת ועתידה לחזור שוב.  אני כבר באמצע שבוע 12, ועד סוף שבוע 13 צריך לעשות בדיקת שקיפות עורפית,  אבל לא קבעתי תור.  מבוהלת,  אני נזכרת בזה ערב אחד אחרי שהילדים נרדמים,  ומתחילה לעשות טלפונים.  אין תורים פנויים,  בטח לא כאלה שמסתדרים עם שעות העבודה שלי.  בסוף מוצאת תור,  בעיר במרחק שעה נסיעה,  בזמן הפסקת הצהרים.  החצי השני במקרה נמצא בבית,  אחרי שעבד לילה.  מחכים שלושת רבעי שעה בתור לרופא,  לחוצים שלא נגיע בזמן לאסוף את הגוזלית מהגן,  ואז עוד להכין פשטידה למסיבת יום המשפחה בגן של האפרוח.  מגלים שטעינו בחישוב התאריך- העובר גדול משחשבנו.  זה מקפיץ הכול קדימה,  ויש פתאום המון בדיקות שצריך לקבוע מהר,  כי חשבתי שיש לי יותר זמן.

מדי פעם אני נזכרת בהריון עם הגוזלית.  הייתי כל כך עמוסה אז,  עובדת משמרות מטורפות בעבודה חדשה.  משמרות של 9 שעות בלי זמן לשתות כוס מים או ללכת לשירותים.  ואיכשהוא- עדיין היה לי קלסר מסודר,  ורוד,  עם כל תוצאות הבדיקות מתויקות ומנוילנות.  היה לי ספר קטן עם ציור של גלגל,  שבו הייתי מסתכלת מדי יומיים כדי לראות מה גודל התינוק המוערך בהתאם לשבוע,  מה הוא כבר יודע לעשות.  ועכשיו אני בקושי זוכרת באיזה שבוע אני,  רוב הזמן.  אני זוכרת איך בחרתי את הרופאים- ישבתי שעות מול האינטרנט וקראתי קורות חיים וחוות דעת,  כדי לבחור את הרופא הטוב ביותר לביצוע שקיפות עורפית,  סקירת מערכות,  מי שפיר.  הפעם לסקירת מערכות בחרתי את הרופא שהיה הכי זמין בטווח קצר.  אני  כותבת ומתביישת, מקווה שלפחות לאחר שייוולד הגור לעתיד לא יסבול מכזו אפליה.  מקווה גם שלא יקרא את זה. 

סקירת מערכות.  זה בן.  אני מסתכלת על החצי השני- הוא שמח?  הוא מאוכזב?  הוא דואג?  רק שיהיה שמח,  רק שיהיה בטוח כדי שגם אני אהיה בטוחה,  שזה הדבר הנכון,  הזמן הנכון.  מתחילים לספר לאנשים.  היינו צריכים להתחיל כבר מזמן,  אבל זה נדחק,  נבלע בים של הכנות לתחפושות של פורים,  עבודה וקניות.  הראשונים לשמוע הם הגוזלית והאפרוח. האפרוח שוכח תוך זמן קצר,  אבל הגוזלית מתרגשת,  מבקשת שוב ושוב לראות את הבטן.  מספרת לסבתא,  לגננות,  לחברים. אנחנו מספרים למשפחה.  מספרים לחברים. 

המכנסיים לא נסגרים עליי,  ואני מסרבת ללבוש בגדי הריון.  אני עוברת לטייצים.

הכלב חוזר שוב עם דלקת אוזניים. אני מעלה אותו על מזון היפואלרגני ולוקחת דגימה לתרבית. החתול האבוד חוזר הביתה (מסתבר שכל הזמן הזה היה אצל השכנים,  שלא ידעו שכבר יש לו בית). פורים הגיע,  ויש חופש של 4 ימים מהגן.  בראשון ושני אני תופרת מכפלת לתחפושת,  קונה איפור ונצנצים.  בשלישי מתחפשים.  ואז הגוזלית בבית,  וצריך לקבוע עם חברות,  למצוא אטרקציות,  להעסיק אותה.  בשישי שבת גם האפרוח בבית,  ואז כבר אין זמן לחשוב על כלום.  אנחנו מבלים שבת מדהימה בטיול, חוזרים הביתה עם ילדים מותשים אך מאושרים.  במהלך הנסיעה הביתה אני והחצי שולחים ידיים במושב הקדמי.  הילדים מתנהגים למופת,  הגוזלית עורכת שולחן והאפרוח מקשקש בשמחה כל ארוחת הערב.  החצי השני עושה אמבטיה ומשכיב את האפרוח,  אני עם הגוזלית.  שני הילדים במיטות.  אני מתיישבת ליד החצי השני,  מתחילים להתלטף ולהתחבק.  הגוזלית מתעוררת.  היא מתקשה להירדם,  ואני מבלה שעה בסיפורים,  חיבוקים ושירי ערש,  ולבסוף נרדמת לצידה על המיטה.  כשאני מתעוררת,  החצי כבר ישן.

הבית שקט,  כולם ישנים,  הכלבות מנמנמות על הספה לידי.  השבועות האחרונים חלפו בבליל מטורף,  ואני מרגישה שבשום שלב לא עצרתי כדי לחשוב,  לעכל,  לקחת אויר.  אני נשכבת על הספה.  נכנסת למחשבון הריון,  רק כדי לוודא- כן,  אני כבר בשבוע 17. קוראת קצת על השלב בהריון.  הבטן עשויה לגדול- יופי,  יש לגיטימציה.  העובר כבר שוקל 100 גרם.  אורך 12 ס"מ,  זה כבר די גדול. כבר יכול לשמוע קולות מהסביבה. אני עוצמת עיניים. מניחה שתי ידיים על הבטן.  יש שם תינוק.  בנאדם קטן.  ככה התחילו גם הגוזלית והאפרוח.  ועם כל הספקות,  הפחדים והקשיים- הם מושלמים בכל מובן,  עשויים מאור ואהבה ושמחה,  וממלאים את חיי.  אז אולי עוד אחד כזה זה לא רעיון כל כך רע.  אני מחליטה להתאפס על עצמי,  ללכת למעקבי הריון,  להוריד אפליקציה למעקב. 

הטלפון מצלצל,  התראה על מייל נכנס- הגיעו תוצאות התרבית מהאוזן של הכלב. 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מותר לאמא להיות עצובה?

על גבולות - וחיות אחרות

ייסורי גמילה