נשף המסיכות


אני עומדת מול מסמך ריק,  חווה את מחסום הכתיבה הראשון שלי.  "תכתבי את הסיפור על ביילי"  אומר החצי השני.  "על ביילי?"  אני שואלת,  "מה פתאום ביילי?"  "טוב,  את תמיד גורמת לי להראות רע בבלוג שלך.  הסיפור על ביילי מוציא אותי טוב".

 הוא חולה,  או במילותיו,  "גוסס",  שוכב על הספה בסלון,  לובש קפוצ'ון ומתעטף בשמיכה. הלוק הזה דורש יחס,  אז אני עונה- "הפוסטים שלי לא אמורים לגרום למישהו להראות טוב.  הם אמורים לשקף את המציאות".  הוא מגחך באירוניה,  או עד כמה שגבר בוגר חובש כובע של קפוצ'ון יכול להראות אירוני. כאילו עצם הרעיון להיות אמיתי ברשתות החברתיות מגוחך.  הרי בכל יום אני משוטטת בפייסבוק,  ורואה את התמונות שחבריי הווירטואליים מעלים- החלקים מחייהם שהם בחרו לשתף.  כל יום אני נדהמת מכמה אני פחות מגניבה,  פחות אתלטית,  פחות בליינית ופחות אופנתית מכל האנשים האלה.  הוא מביט בפניי כשהמחשבות האלו עוברות לי בראש,  כאילו מצליח לקרוא אותי. "תכתבי על ביילי"  הוא חוזר,  ועולה להביא מדחום כדי להוכיח לי כמה הוא מסכן. 
 
את ביילי פגשתי לראשונה ביום שישי חורפי אחד. בדיוק התארגנתי לצאת לעבודה  במרפאה, כשצלצל טלפון החירום.  האישה שעל הקו הזדהתה כמורה שנמצאת בדרכה לעבודה,  ובמקרה ראתה חתולה דרוסה לצד הדרך.  היא ביקשה להביא את החתולה למרפאה.  הסברתי למורה שכרגע אין איש במרפאה,  וביקשתי ממנה להמתין לי- אני עכשיו יוצאת,  ואגיע תוך זמן קצר.  הסברתי לה שאשמח לטפל בחתולה,  אבל שאני צריכה שתיקח עליה אחריות,  ובסוף הטיפול תגיע לקחת אותה,  או שתמצא לה בית.  יותר מדי חתולים התגלגלו מהמרפאה לביתי,  לבית של האסיסטנטיות או הפכו ל'חתולי מרפאה',  ולנו כבר אין מקום.  המורה הסכימה לקחת אחריות על החתולה, אבל לא יכלה לחכות.  היא צריכה ללכת,  מאחרת לשיעור,  והיא משאירה את הארגז מחוץ למרפאה, בגשם.  מה אפשר לעשות?  בלעתי את הקפה בלגימה,  העברתי מברשת בשיער ויצאתי לדרך.  השתדלתי לעקוף את הפקקים בדרך כמיטב יכולתי,  חוששת לנהוג מהר מדי בגשם.  אבל כשהגעתי למרפאה,  והצצתי בארגז הקרטון שעומד בחוץ,  ידעתי שהחיפזון שלי היה מיותר לחלוטין- החתולה לא תשרוד. 

ממקומו בקומה למעלה,  החצי השני שולח לי הודעת וואטסאפ עם צילום של מדחום.  אני מנסה לא לגלגל עיניים כשהוא שואל- "את כותבת על ביילי??"  כותבת,  כותבת,  אני עונה.  אבל זה לא מרגיש נכון.  לא רוצה לכתוב פוסט שכל מטרתו לגרום לך להיראות טוב.  "תעשי טובה" ,  הוא עונה.  "קודם כל- אני גוסס.  את  יכולה לעשות מחווה.  חוץ מזה- כולם עושים את זה-גם את.  זוכרת את עין גדי?"

 אני זוכרת את עין גדי.  אחרי תקופה של עומס נוראי בעבודה ובבית, החלטנו,  החצי ואני,  לפרגן לעצמנו סופ"ש משפחתי במלון בים המלח.  אם להיות לגמרי כנים,  החלטנו לפרגן סופ"ש זוגי,  אבל לא היה מי שישמור על הילדים.  אז יצאנו לשישי שבת משפחתי.  בשישי בערב התענגנו על ארוחת ערב טעימה של בית מלון,  ויצאנו לטייל סביב הטיילת של ים המלח.  אז חזרנו לחדר המלון,  לכריות ושמיכות רכות,  ומיטות מכוסות סדינים לבנים,  בלי כתמי דיו ובלי פירורים.  זה עבד פחות טוב משציפינו.  בבית אמא ואבא אומרים לילה טוב,  ויוצאים מהחדר.  כאשר כולם ישנים באותו חדר,  ואמא ואבא לא יוצאים,  אין צורך לשים ראש,  והדבר המתבקש הוא- לקפוץ על המיטה.  ואז לעלות לקפוץ על המיטה של אמא ואבא.  הילדים נרדמו אחרי חצות,  במיטה שלנו,  על השמיכה.  אני הצטופפתי על המיטה של הגוזלית בעוד החצי השני התכרבל בערימת מגבות על הרצפה.  למחרת,  אחרי לילה של שינה טרופה- נסענו לעין גדי.  עין גדי הוא מקום נהדר לטיול עם הילדים.  מסלולים קצרים,  הרבה מקווי מים רדודים,  מושלמים לטבילת רגלים,  חיות מעניינות בשפע.  הכול התחיל טוב,  עד שהאפרוח החליט שלא בא לו ללכת. "ידיים"  הוא הצהיר,  נעמד במקום במחאה.  לא, אפרוח,  אתה ילד גדול.  הולכים ברגל.  "ידייםםם!!"  האפרוח לא השתכנע. לא יודעת מה קרה לי באותו בוקר. אולי זה הלילה ללא שינה,  אבל מצאתי את עצמי חווה פרץ  של עקשנות.  "לא,  לא ידיים.  מספיק.  אתה גדול".  רצה הגורל,  וכל זה קרה ממש במרכזה של קבוצת תיירים יפנים. למרבה הזוועה,  המדריך של התיירים החליט שזה בדיוק הזמן והמקום לעצור,  להתיישב,  ולהסביר לקבוצה על ההיסטוריה הקסומה של עין גדי.  בדקות הראשונות הם עוד הקשיבו לו.  מהר מאוד,  הם עברו למופע המרכזי- הפעוט הג'ינג'י ואמא שלו,  מנהלים קרב רצונות קולני באמצע הקבוצה :
" אמאאאא ידדדדיייים!!!!"  
"לא"
אני מפנה את הגב ומתחילה להתרחק.  מצפה שיבוא אחריי.  הרגליים של האפרוח נטועות במקום,  הוא צורח וכבר מגיעות הדמעות,  הנשק האולטימטיבי. מעל עשרים דקות עמדנו כך- אני במרחק כמה מטרים,  ידיים על המותנים,  מפצירה ברוגע מזויף באפרוח שיגיע.  הוא עומד באמצע קבוצת היפנים,  צורח במלוא הגרון,  שבילי דמעות מכמירי לב על לחייו.  שנינו עומדים ומחכים לראות מי יישבר קודם.  לא אחד מרגעי ההורות היפים שלי. 
בסוף היפנים נשברו.  או שהמדריך הבין שהפסיד בקרב על תשומת הלב,  והחליט לעבור הלאה.  על כל מקרה הם קמו והתחילו להתרחק.  אחד אחד הם חלפו על פני האפרוח,  ליטפו את שיערו וחייכו אליו.  אישה אחת הגדילה לעשות והגישה לו תפוח.  "strong minded,  strong minded"  הם הנהנו אליי בהבנה,  ועד עכשיו אין לי מושג אם התכוונו אליי או אליו. 

איכשהוא המשכנו בטיול.  שכשכנו קצת רגליים,  ראינו יעלים ושפנים.  חזרנו לרכב מותשים,  ולמלון לארוז.  באמצע האריזות הגוזלית ניגשה אליי ואמרה שכואב לה הראש.  זמן קצר אחרי זה היא הקיאה,  ואז נזכרנו שבאמת,  הלכנו כל היום בשמש ואף אחד לא ממש הקפיד לשתות מים.  אני משתדלת לא להיכנס לפאניקה בזמן שאני מבררת על מוקדי הרפואה הקרובים,  והחצי השני משדל את הגוזלית לשתות מים. 
ברכב,  בדרך חזרה, הילדים מנמנמים מאחורה.  שניהם יצאו מכלל סכנה,  והם מותשים ושבעים אחרי ארוחה בארומה.  אני מדפדפת בתמונות מסוף השבוע,  מעלה אלבום מקסים לפייסבוק,  תחת הכותרת- "עין גדי וים המלח".  כאן הילדים מחייכים,  ומאחוריהם מקפצים שפני סלע.  פה כולנו משכשכים רגלים במים,  צוחקים ומתחבקים. פה האפרוח מלקק ארטיק בסיום המסלול,  מלא עונג. תמונות יפהפיות.  שום זכר להתייבשות,  או לתקרית דיפלומטית מול שגרירות יפן.  כן,  מסתבר שגם אני עושה את זה.  טוב,  כולם עושים!!

 החתולה שבארגז קפואה,  חיוורת ודוממת.  אני מרימה אותה,  מניחה על שולחן הטיפולים,  והיא מרימה ראש ופולטת יללה דקיקה,  מיוסרת.  אני בודקת רפלקסים ותחושת כאב- נראה שהחתולה לא מרגישה כלל את הרגלים האחוריות,  גם לא כשצובטים אותן בחוזקה.  מועמדת להמתת חסד,  אני חושבת בצער.  אבל המורה לא עונה לי (כנראה בשיעור)  ואני לא יכולה לעשות זאת ללא הסכמתה.  אני מחליטה בינתיים להפחית את סבלה ולגרום לה להרגיש יותר בנוח.  פותחת וריד בינתיים ונותנת עירוי של נוזלים,  מעבירה אותה לכלוב מחומם היטב ונותנת זריקה לשיכוך כאבים.  מתפנה לטפל בחדר ההמתנה,  שמתחיל להתמלא בעומס הרגיל של יום שישי.
בסוף המשמרת, אחרי שכולם הלכו- התפניתי לבדוק אותה.  החתולונת הרימה ראש בכלוב, הביטה בי בעיניים גדולות ויפות ויללה. כשהוצאתי אותה ראיתי שהיא כבר לא חיוורת, שהיא חמימה ועירנית אבל עדיין- שום תגובה לכאב ברגלים האחוריות.  בצילום רנטגן התגלתה האמת המרירה- האגן לא שבור, כי אם מרוסק לחתיכות.  אגן במצב כזה מטיל בספק את יכולתה של החתולה אי פעם להשתקם, לזוז, ללכת ולשלוט על מתן צרכים. לא בדיוק חיים טובים לחתול- לשכב באותו מקום כל היום ולעשות צרכים על עצמו. המורה לא ענתה.  שעת סיום הלימודים כבר מזמן עברה,  ואין זכר לתגובה בטלפון,  וגם לא לאסמסים הרבים שנשלחו.  אני מבינה שזה רק אני-והחתולה.  רק אני חייבת להחליט.  מצד אחד- החתולה השתפרה כל כך יפה,  היא נראית צעירה וחיים שלמים לפניה.  מצד שני- יש סיכוי שתישאר משותקת כל חייה,  בלי יכולת לתת צרכים,  ואז אצטרך להמית אותה,  אחרי טיפול ממושך,  מה שכנראה יאריך את הסבל שלה- ואת שלי.  אני זוכרת שישבתי במרפאה הריקה והשקטה, הראש טמון בין הידיים, והמוח מתפוצץ ממחשבות. ואז, כשכבר לא יכולתי לשאת את זה, כשכבר הרגשתי שאני לא יכולה להגיע לשום החלטה,  כשכל מה שרציתי היה לברוח הביתה, להתכרבל בפוך החמים ולהפסיק לחשוב- עשיתי את מה שאני בדרך כלל עושה במצב הזה- התקשרתי לחצי השני. "אל תחליטי שום דבר עכשיו." הוא פסק "תביאי את החתולה הביתה ותחשבי על זה במהלך סוף השבוע".
וכך הגיעה החתולה אל המרפסת של ביתי. במוצאי שבת עמדתי מולה- חתולה אומללה, כאובה, רטובה ומלוכלכת מהצרכים של עצמה. "טוב קטנה,"  שיתפתי אותה "נראה שמחר בבוקר ניקח אותך למרפאה ונעשה לך המתת חסד".  הלכתי למיטה ואמרתי את זה לחצי  "מה פתאום, היא תהיה בסדר". הוא מלמל והתגלגל על הגב.  גלגלתי את עיני  מול תמימותו והלכתי לישון.
מכירים את הסרט "הנסיכה הקסומה?" ישנה סצנה בסרט שבה הגיבור, ווסטלי, מתאר שנלקח בשבי על ידי פיראט, בעל מוניטין לפיו הוא לעולם לא לוקח שבויים בחיים. איכשהוא הצליח ווסטלי להתחבב על הפיראט, שהשאיר אותו בחיים. אבל בכל ערב, לפני שהלך לישון, הפיראט היה אומר "לילה טוב ווסטלי, שינה מתוקה, סביר להניח שאהרוג אותך על הבוקר"-כך במשך שנים, עד שלבסוף הפך אותו הפיראט ליורשו.  בשבועות הבאים לא יכולתי להוציא את הסצנה הזאת מהראש. כל ערב הייתי מסיימת לטפל בחתולה ואומרת "מצטערת פצפונת, אני סתם מענה אותך. נראה לי שמחר אקח אותך למרפאה ואמית אותך".
אבל ביום ראשון בערב החתולה התחילה לאכול. קצת.  ליקקה מעט טונה מהאצבעות המושטות.  ביום חמישי בערב החתולה החלה להזיז מרצונה את רגל שמאל. בסוף השבוע שבא אחריו- לקחתי אותה לשבת איתנו לצפות בטלוויזיה על הספה. ותמיד היה משהו- היא עוד לא מסוגלת לקום. כיוון שלא מסוגלת לקום- אי אפשר לדעת אם העובדה שהיא עושה צרכים על עצמה היא בגלל שהיא לא שולטת בצרכים, או פשוט לא מסוגלת לקום וללכת לארגז החול ולעשות אותם. זה מה שאמרתי לחצי כל הזמן- אולי אנחנו סתם גוררים את החתולה האומללה, ובסוף לא תהיה ברירה אלא להמית אותה. אבל החתולה היתה נחושה להוכיח לי שאני טועה. אחרי שבועיים במרפסת היא החלה לגרור את עצמה לארגז החול. היא החלה להיראות פחות כאובה, לאכול בתיאבון. אחרי ארבעה שבועות- כבר עמדה על שלוש רגלים, נכנסה לארגז החול ועשתה צרכים בשליטה מלאה. ביילי החתולה נשארה אצלנו. עם צליעה קלה על רגל אחת,  שרק הוסיפה לחן שלה,  היא הפכה למלווה הקבועה של הגוזלית בשבועות הראשונים לחייה,  שמחה תמיד להתיישב לצידה על הספה,  בעריסה או על מזרן הפעילות,  תולה בה עיניים סקרניות,  עגולות ויפות.

"יופי,  אני רואה שכתבת" החצי השני מגיח מאחוריי,  בידו כוס תה מהבילה,  עדיין חובש קפוצ'ון. 
"נכון,  כתבתי.  מרוצה?  בגדתי בעיקרון של לשקף רק אמת אובייקטיבית". 
"כן,  מרוצה.  עכשיו אני יכול למות בשקט.  ולא בגדת בכלום,  הכול באמת קרה! "

זה נכון,  הכול באמת קרה.  כמובן,  גם זה ששכשכנו רגלים בנחל של עין גדי באמת קרה.  אז מה אם בחרתי להציג חלק קטן ממה שקרה באותו היום?  כל הפייסבוק שלי מלא בתמונות של טיולים מרהיבים בחו"ל שעשו חבריי הוירטאלים,  של ארוחות במסעדות יוקרה,  של נשים שמצטלמות בפאב מחובקות עם החברה הטובה,  כוסית משקה ביד,  מאופרות ומתוקתקות.  אף אחד לא מצלם את המריבה שאחרי המסעדה- על מי יסיע חזרה את הבייביסיטר,  את הצעקות על חברת התעופה שאיבדה את המזוודה,  את הוויכוחים מי לא תשתה ותהיה הנהגת.  הצגה?  נשף מסיכות?  האם הרשתות החברתיות הופכות את כולנו למזויפים? לא בדיוק.  הריי גם לפני הרשתות החברתיות,  טבע האדם היה לא לחשוף את ה'כביסה המלוכלכת',  אלא בפני אותו קומץ של אנשים קרובים,  שהוכיחו שהם זכאים לזה.  אולי זה אותו דבר,  רק עם הבדל אחד פעוט- הרשת החברתית מעצימה הכול,  ממחישה את החוויה.  כשחברה מספרת לי שיצאה עם חברות והיה נחמד, תחושת חוסר-החיים שלי בהשוואה אליה לא משתווה לתחושה כשאני רואה תמונות של חברות משתוללות בפאב.  ככה זה,  וצריך להתרגל למציאות הזאת. להזכיר לעצמנו שבדיוק כמו פעם,  כולם חובשים מסיכות חלק מהזמן. לפעמים יש כביסה מלוכלכת.  ומעולם לא נתקלתי בתמונה של כביסה מלוכלכת בפייסבוק.

 

 


ביילי

עין גדי

תגובות

רשומות פופולריות