על אחים ותוספות



הלילה השני של האפרוח בבית.  הוא בן 5 ימים. החצי השני לא נמצא,  יצא ל'עבודת לילה' באחד הפרוייקטים הדחופים.  אני מתעוררת לקול יללותיו של האפרוח.  כמו חתלתול קטן.  טוב, יותר כמו הקריאה הממוצעת של חתולה מיוחמת,  כשבקבוק הסימילאק לא מוכן מהר מספיק לטעמו.  סוגרת את מכסה הבקבוק, מנערת אותו,  מכניסה לאפרוח לפה.  יש חיבור!  האפרוח נתפס על הבקבוק ומתחיל לינוק בשקיקה.  ואז קורה הגרוע מכל- אני שומעת גם את הגוזלית מייללת,  למטה בחדרה,  במיטת המעבר שבבירור עוד לא התרגלה עליה.  אני משעינה את האפרוח על כתפי.  זה אומר שאני נאלצת להוציא את הבקבוק מהפה שלו,  והצרחות מתחדשות במלוא הגרון.  אני רצה לחדרה של הגוזלית.  היא רוצה את אמא, תינוקת בעצמה. אני לא יכולה להרים גם אותה,  ומסתפקת בחצי חיבוק ביד אחת.  היא מנסה לטפס עליי,  בועטת בטעות בבקבוק,  שמתגלגל לו הרחק מהישג היד,  מטפטף נוזל לבנבן על רצפת החדר.  עכשיו שניהם צורחים במלוא גרונם,  ואני נקרעת, לא בטוחה את מי לעזוב ואת מי לנחם,  חדשה עדיין בתפקיד הזה שנקרא 'אמא לשניים'.  אני זועמת על החצי השני,  שהשאיר אותי לבד בשלב כל כך מוקדם,  זועמת על עצמי שהסכמתי לזה.  בידיים רועדות שולחת הודעת טקסט 'תחזור מיד הביתה'- לא בדיוק האישה החזקה,  העצמאית, שנראה שגם אני וגם הוא מצפים שאהיה,  אבל כרגע לא אכפת לי. 
"אנחנו מתכננים תוספת למשפחה"  אומרת קורל, מחייכת חיוך חושף שיניים צחורות, בזמן שאני מציצה לתוך האוזן של אנג'ל,  הבולדוג הצרפתי שלה.  רון,  בן זוגה,  מחייך מולי ומהנהן בהתרגשות. 
"באמת...?" אני שואלת,  מנסה להסתיר את העובדה שאני פוזלת לכיוון הבטן של קורל,  תוך כדי האזנה לקצב הלב של אנג'ל.  זה מוזר.  קורל ורון הם זוג צעיר בשנות העשרים לחייהם.  הם לא נשואים.  שניהם סטודנטים.  לא שאני שופטת,  חלילה,  אבל זה לא הסתדר לי עם הבאת תינוק.
"כן!" קורל זורחת כולה "קוראים לו ג'ימי. רון מצא אותו ביד 2. הוא חתול סיאמי." אההה. 
אני מסיימת את הבדיקה של אנג'ל ומסבירה לקורל ולרון על הדרך הטובה ביותר להפגיש לראשונה בין כלב לחתול.  מחסנת את אנג'ל,  מאחלת להם בהצלחה ופונה לקבל את המטופל הבא.
כשאני נועלת את המרפאה באותו ערב,  דעתי כבר מוסחת.  אני חושבת על ההחלטה שלנו,  לפני שנתיים,  להביא תוספת למשפחה. 
הגוזלית היתה כבר כמעט בת שנה, כשהחלטתי שבא לי עוד אחד.  נראה היה שכולן סביבי בהריון,  מתכננות הריון או זה עתה ילדו. הגוזלית, בגילה המופלג,  עדיין לא הפנימה את עניין שנת הלילה הרצופה,  וזה נראה לי מאוד הגיוני- אם אנחנו גם ככה לא ישנים בלילות,  עדיף כבר לעשות עוד אחד.  הרי מה זה משנה אם לקום בשביל אחד או בשביל שניים? בנוסף,  הבית נראה לי שקט מדי.  ובאותו הזמן,  הייתי קצת תשושה מהתמרון בין עבודה במשרה מלאה לטיפול בגוזלית.  חופשה בתשלום של שלושה חודשים נראתה לי כמו רעיון מבורך.  החצי השני,  איך לומר, פחות התחבר.
"אבל כל כך טוב לנו, רק שלושתינו" אמר שוב ושוב "למה לקלקל?"
"הבית ריק מדי"
"ריק מדי?!  יש לך שתי כלבות, שלושה חתולים ותינוקת.  איך הבית ריק מדי?? "
" הגוזלית צריכה אחים." אני אומרת בטון של מומחית
"זה לא זמן טוב" אומר החצי, מתייעץ בלוח השנה בטלפון "את לא יכולה להכנס להריון עכשיו.  עוד 9 חודשים המונדיאל, ואין סיכוי שאני מפספס את המונדיאל השנה."
"טוב,  זה לא שאם נתחיל עכשיו אכנס להריון בדיוק עכשיו.  רוב הסיכויים שלא אהיה קרובה אפילו ללידה בזמן המונדיאל." אני לא מאמינה שאני מנהלת את השיחה הזאת. 
קורל ורון מתקשרים יחד מהדיבורית, יומיים אחר כך,  ביום ראשון. אנחנו בדיוק ברכב,  בדרך לגן,  ואני מנסה לשדל את הגוזלית לחלוק עם האפרוח את החטיף שלה ("זה אח שלך ואתם צריכים לחלוק.", "לאאא!  הוא לא אח שלי!!" )
 "תשמעי,"  הקול של קורל מתוח.  "עשינו כל מה שאמרת. שמנו את החתול בחדר סגור, אנחנו נותנים לאנג'ל לרחרח את השמיכות שמוציאים משם,  ונותנים לו חטיף.  אבל זה לא נראה לי תקין.  אנג'ל עומד כל היום ליד הדלת של החדר שבו נמצא החתול,  מיילל ושורט את הדלת,  לא מוכן לזוז משם אפילו בשביל לאכול ולשתות. והחתול מתחרפן מהיללות שלו.  הוא כל הזמן סמור שיער,  מתחת למיטה,  לא מוכן לצאת, לא אוכל ולא שותה."
"אנחנן רוצים פשוט לפתוח את הדלת של החדר.  שיסתדרו, ויהיה מה שיהיה" אומר אחריה רון.  "חכו עוד כמה ימים"  אני אומרת להם.  "אם לא תהיה ברירה, נפגיש ביניהם קודם,  אבל דברו איתי לפני כן!!  ואל תשכחו-חתולים אוהבים לכוון שריטות לעיניים, ולבולדוג צרפתי יש עיניים רגישות!"  אני מנתקת את השיחה וחושבת שלפעמים,  דברים פשוט לא מסתדרים כמתוכנן.
נכנסתי לחודש התשיעי,  למרבה ההקלה של החצי השני,  הרבה אחרי שנגמר המונדיאל.  הריון שני לא דומה בשום צורה להריון הראשון.  בהריון הראשון הרגשתי שהחצי השני מוקיר אותי ואת יכולותיי המופלאות להוות אינקובטור.  הכול סבב סביבי וסביב הפלא שבבטני.  לא הרגשתי טוב? כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשכב על הספה,  להרים רגלים ולצפות באנטומיה של גריי. הדרישה העיקרית ממני באותו הרגע היתה שאסיים את התה. החצי השני לא פספס כלום,  וליווה אותי בכל בדיקה- ובכל בעיטה.  האופוריה הזאת נמשכה גם אחרי הלידה- החצי השני התאהב בגוזלית מהרגע שיצאה לאוויר העולם,  והחיבור ביניהם העמיק גם את החיבור ביני ובינו.  במהלך היום הייתי שולחת לו תמונות והוא היה כותב "אני כל כך רוצה להיות עם שתיכן עכשיו". ההריון השני לא סבב סביבי.  באופן מוזר, במידה רבה הרגשתי שהוא סובב סביב הגוזלית.  לא הרגשתי טוב?  טוב,  בכל זאת הבטחתי לקחת את הגוזלית לג'ימבורי. החצי השני היה שרוי כל הזמן בחרדה אמיתית לגביי איך הגוזלית תגיב לבואו של אח חדש. הוא חיפש ומצא ספרים ("לאמא יש תינוק בבטן" היה להיט גדול)  ורקם תוכניות לגביי הדרך שבה נביא את האפרוח הביתה. אני חשבתי על שמות לבנים,  והוא חשב על מתנות לאחות להולדת האח.  הרגשתי,  איך לומר, קצת פחות מוקרת מאשר בהריון הראשון.
ביום שלישי בתשע בערב,  אני בדיוק מנשקת את הגוזלית ללילה טוב,  כשטלפון החירום מצלצל.  החצי השני כבר הרדים את האפרוח,  ומחכה לי בסלון עם פרק טרי של האנטומיה של גריי.  בצד השני, קורל ממררת בבכי "הכנסנו את אנג'ל לחדר של ג'ימי,  והוא שרט אותו בעין!  אפשר להגיע??"  החצי השני מביט בי במבט שואל,  ואני מסמנת לו שלא, לא רואים פרק.
 קורל הבוכיה, רון הזועם ואנג'ל, בעין עצומה ודומעת, מקדמים אותי בכניסה למרפאה.  "ידעתי שלא היינו צריכים לקחת את החתול הזה!" רון  מסנן "ידעתי מהשניה שראיתי אותו שאין לו לב, רק צרות הוא עושה!".  אנג'ל סובל משריטה בקרנית. למרבה המזל השריטה לא עמוקה,  אבל אני מזהירה את רון וקורל שכיבים בעין עלולים להידרדר במהירות,  ועליהם להקפיד למלא אחר כל ההוראות,  ולהתקשר בכל מצב של החמרה. הם מודים לי, וקורל שואלת אם אני מכירה משפחה שמעוניינת בחתול סיאמי. עמוסים בטיפות עיניים ובכדורים, אנג'ל מדדה עם קולר דמוי צלחת לויין קטנה,  הם נפרדים ממני לשלום.  
תכננו להעביר את הגוזלית ממיטת התינוק למיטת מעבר חודש לפני הלידה הצפויה,  כדי שלא תקשר את השינוי והטראומה ללידה עצמה ולאחיה הקטן.  בלילה המדובר הכנו יפה את החדר של הגוזלית, כיסינו את מיטת המעבר במצעים חדשים של מיני מאוס,  שנקנו לצורך המאורע,  ופיזרנו עליה בובות. סיפרנו לגוזלית בהתרגשות שהלילה היא הולכת לישון במיטה של גדולים.  כשהגיע הרגע- נישקתי אותה ללילה טוב, והתפללתי שלא תתעורר ותבהל מהמיטה הלא מוכרת באמצע הלילה.  באותו לילה ממש נתקפתי צירים. 'זה מוקדם מדי'  אמרתי לעצמי בביטחון,  הסתובבתי לצד השני וניסיתי שוב להרדם.  כעבור שעה לא היה מנוס מלהודות באמת.  הערתי את החצי השני. "מוקדם מדי"  הוא מלמל מתוך שינה "תחזרי לישון".  לקח עוד כחצי שעה של צירים עד שהצלחתי לשכנע את החצי שמשהו אכן קורה כאן,  וחצי שעה נוספת עד שהצלחנו לתפוס את אמא שלו,  שממש לא ציפתה לשיחהועד שהיא הגיעה להשגיח על הגוזלית.  בדיעבד,  אין לי מושג איך עבר הלילה הראשון של הגוזלית במיטת המעבר-אני לא הייתי שם. 
שלושה ימים אחר כך אנחנו חוזרים הביתה,  וארבעתינו קצת הלומי קרב.  הגוזלית עוד לא כל כך יודעת איך לאכול את העובדה שיש תינוק נוסף בבית.  כאילו היא עדיין מחליטה אם זה היה רעיון טוב או לא.  האפרוח בבירור לא נהנה מהנסיעה,  והוא מקטר ומילל לסירוגין.  אני בוהה מהחלון. חווית הלידה הפעם היתה איומה. הגענו בשלב מאוחר לבית החולים, לא קיבלתי אפידורל.  בניגוד ללידה של הגוזלית, כאן לא היתה התפנקות,  שכיבה במיטה בחלוק בית החולים המרווח והנקה בשלווה.  חצי יום לאחר הלידה כבר עמדתי במסדרון בית החולים,  לבושה ומאופרת, כדי שהגוזלית, שהגיעה לבקר, חלילה לא תבהל מזה שאמא לבושה חלוק של בית חולים ושוכבת במיטה (כאילו שבבית אני לבושה בגדי מעצבים בלבד ומבלה את הבקרים בתרגול יוגה).  זה היה, כמובן, רעיון של  החצי השני.  בכלל, נראה היה שכל מעייניו של החצי בשבועות שלאחר הלידה  היו מרוכזים לחלוטין בגוזלית,  ובנסיון להמנע מזה שהלידה של האפרוח תצלק אותה לבלי הכר. את אלו ששאלו איך היתה הלידה פטר ב"בסדר גמור, היה מהיר מאוד".  הרגשתי קצת מוזנחת.  איפה ההוקרה?  איפה האופוריה על הדבר הנפלא שיצרנו ביחד? בבוקר שלאחר אותו לילה טראומתי,  שבו נשארתי לבד עם שני הקטנים,  ההורמונים,  המתח וחוסר השינה התגבשו לכדי עימות.  "אתה בכלל אוהב אותי?"  הטחתי בו "אתה בכלל שמח שנולד לך בן?!"  ואף על פי שהוא ענה "כן"  ו"כמובן"  השבועות הבאים,  הראשונים שלנו כמשפחה של ארבעה, היו עבורי מורטי עצבים וטעונים רגשית עד מאוד. 
ערב יום שלישי,  שבוע מאירוע השריטה. ביקורת.  אני מסיימת לבחון את העין של אנג'ל,  מכבה את הפנס ומדליקה את האור בחדר הבדיקה. "נראה מצוין"  אני מכריזה, וקורל מחייכת חיוך רחב בעודי מחמיאה להם על הטיפול המסור והמדויק. "אז מה," אני מגששת בעדינות "כבר מצאתם בית טוב לג'ימי?".  "בית לג'ימי??" רון נדהם ונעלב "למה שנרצה למסור את ג'ימי??" קורל שולפת את הטלפון הסלולרי ומראה לי סדרה של צילומים,  מקסימים באמת,  בהם חתלתול סיאמי קטן ויפה מתרפק על אנג'ל, יושב בחיקו בעוד אנג'ל שוכב מהורהר, מלקק לו את קצות הקולר האליזבתני. "הוא פשוט החתול המושלם" משתפכת קורל "איזו רגישות!  ברגע שהוא ראה שאנג'ל לא מרגיש טוב הוא ישר ניגש לנחם אותו. הם חברים הכי טובים."  סוף טוב, הכול טוב.  אני משתתפת בשמחתם,  ומוסיפה בכל זאת אזהרה- להשגיח שג'ימי לא יתקרב יותר מדי לעיניים של אנג'ל.  ליתר ביטחון.  אני סוגרת את המרפאה ונוסעת הביתה.
  הערב החצי השני עם הילדים.  בכניסה לבית- מצד ימין ערימת כביסה נקיה לצד ערימת כביסה מלוכלכת, מאיימות להתערבב זו בזו.  במדרגות המובילות לחדרי הילדים אני דורכת על מכונית צעצוע זעירה ומקללת.  בחדר של האפרוח דולק אור רך של מנורת לילה.  החצי השני יושב על כורסת ההנקה ומקריא מספר.  האפרוח יושב עליו,  הגוזלית למרגלות הכיסא,  ושניהם מרותקים אליו, האדם האהוב עליהם בעולם.  "דור" ממלמל האפרוח,  והגוזלית, מחקה להפליא את הטון שלי,  עונה לו במתיקות "נכון, חמוד, נכון-כדור!".  אני ניגשת בשקט,  מנשקת את הראש של כל אחד מהאוצרות שלי.  סוף טוב- הכול טוב.  עד השריטה הבאה. 
 

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מותר לאמא להיות עצובה?

על גבולות - וחיות אחרות

ייסורי גמילה