ששש... אמא עובדת...

משהו מעיר אותי בחמש לפנות בוקר. הגור בוכה. בחוץ עוד חושך. כמו בכל בוקר, אני יורדת למטבח, מכינה בקבוק ומוסרת אותו לידיו הממתינות במיטת התינוק, והוא מצטנף איתו לעוד שעתיים של שינה. אבל היום אני לא צונחת חזרה על המיטה, עוצמת עיניים ומרוויחה עוד שעת שעת שינה עד שהגדולים יתעוררו. משהו מציק לי, אני חסרת מנוחה ולא רוצה לחזור לישון. אז אני קמה, מעירה את הכלבות. לילי, הצעירה, מזנקת ממקומה בכשכושי זנב, מוכנה להתחיל את היום. שפיץ, הסבתא, מתבוננת בי בעיניים לאות. טוב, נו, היא נאנחת, ומרימה רגלים קדמיות- דקה מנוחה- רגלים אחוריות- ויצאנו לדרך. בחוץ עדיין חושך, קריר ושקט. ערב יום כיפור. זמן הרהורים, מחשבות וסליחות. סליחה שהפסקתי לכתוב. למה הפסקתי? טוב, החיים וזה- היה עמוס, עם החופש הגדול, ואז החגים, הילדים, העבודה, הבית. אבל בואו- תמיד עמוס. אז מה..? למען האמת, משהו הכה בי. פתאום נהיה לי לא נוח- מטריד אפילו- לשתף בפרטים אינטימיים מחיי הילדים. פרטים אינטימיים מחיי ומחשבותיי? אין בעיה. אבל הילדים שלי כבר טיפונת גדולים, יש להם מחשבות, וחיי חברה ודעות, ופתאום עלה בדעתי שזה לא פייר, לא ממש, לשתף את העול...

"נראה לי, שהיא פשוט לא אמא כל כך טובה"   הבעלים הקרייריסטית מעדכנת אותי בטלפון, ואני מכווצת את מצחי. זה לא נשמע לי הגיוני.   שבועיים לפני כן קיבלתי שיחת טלפון בחמש לפנות בוקר.   "משהו לא בסדר עם מילקי", אומרת הבעלים של כלבת   קינג צ'ארלס קוואליר קטנה בקול מתוח. "היא לא רגועה. היא לא אוכלת. היא לא מוכנה לנוח. ו... אנחנו חושבים שאולי היא בהריון".   בבדיקה במרפאה, מילקי, כלבה צעירה שמעולם לא התיימרה לאחוז בגזרה של דוגמנית ביקיני, מקבלת אותי בכשכוש זנב עייף ובבטן גדולה מהרגיל. בדיקה גופנית קצרה והצצה באולטראסאונד לא משאירים מקום לספק- מילקי נמצאת בהריון מתקדם. כל כך מתקדם, למעשה, שאי הנוחות שהבעלים מתארת עשויה להעיד על שלבים ראשונים של המלטה. ואז ניגשים לתעלומה הבאה- מי האבא? לא ברור. מילקי חיה בחצר, וככל הנראה בזמן הייחום מספר מחזרים נלהבים עשו מאמצים רבים להכנס. בעלת הבית, אשת קריירה עסוקה ואם לילדים, עשתה כמיטב יכולתה להדוף אותם. נראה שבזמן שלא היו בבית אחד מהם נכנס- וזכה בפרס הגדול. "בכלל התכוונו לעקר אותה" הקרייריסטית צונחת על...

  כלבה מספר אחת, הפרגית , פשוט לא מבינה את זה. פעמיים או שלוש בשנה הם עושים את זה- במשך חצי יום מוציאים מהחדר אחסון של האוכל שלה ושל כלבה מספר שתיים מגוון אביזרים משונים- מאורה מתקפלת מבד, מיטות בד דקות שמתקפלות לתוך שק, מיטה מתקפלת לגורים- ומעמיסים על המכונית. עוד שני תיקים גדולים מתמלאים בפריטים חסרי התועלת שהם מכסים בהם את עצמם ואת הגורים- חולצות, סוודרים, גרביים חמות, ופריט מטופש שמכונה בגד ים (ממתי לובשים בגדים לאמבטיה, היא אומרת לכלבה מספר שתיים , הסבתא, וזו רק מגלגלת עיניים). למחרת ראש הלהקה חוזרת מהעבודה באמצע היום, כרגיל מריחה מעשרות כלבים וחתולים, והכאוס מתחיל – ראש הלהקה מכינה כריכים במטבח, בזמן שזכר האלפא מעמיס על הרכב. בין הרגליים הגורים מתרוצצים ומעל לראש נזרקות שאלות- 'זכרת את לול הקמפינג?' ' את רוצה את המנשא ישיבה לגב?' 'איפה משקפי השמש שלי?' 'לאן דחפת את המגבונים?'     ושניהם מתרוצצים בבית בסערה, כריכים נארזים,   ציידניות נסגרות , גרביים טרמיות ושמיכות מתעופפים באוויר, המזוודה נסגרת ומועמסת. 'זכרת להשאיר ...

"ואו, איזה יופי חזרת לעצמך!" אומרים המפרגנים. "נו, את כבר חמישה חודשים אחרי לידה", מציינות הנשמות הטובות "מה את עושה כדי לחזור לעצמך?" וכולם טועים. לפני ארבע שנים, חמישה חודשים אחרי שהגוזלית נולדה, התפרצה מחלה אצל ג'יני. את ג'יני אימצנו יום חורף אחד, כשהחצי ואני עוד רק התחלנו להיות אנחנו, בשנה הראשונה שלי ללימודי וטרינריה. החלטנו שאנחנו בשלים לכלב. עד אז גידלנו רק חתולים, אבל ככל שהתהדק הקשר ביננו הרגשנו שאנחנו מוכנים לשלב הבא. ירד גשם כשהגענו לעמותה, וכמה עשרות גורים המתינו לנו וניסו לצוד את מבטינו. כולם מתוקים. כולם שובי לב. היה לנו בית קטן, בלי חצר, ובעמותה התעקשו שניקח כלב קטן. ושם היא הייתה. קצת יותר גדולה מכף היד שלי, עם פרווה שחורה מבריקה, v     סימטרי של פרווה חומה על המצח ('כמו גיבורת על', חשבתי) ועיניים גדולות ורכות. ג'יני, על שם הג'ינג'ית הקטנה מהארי פוטר. או פוצקול, כפי שכינינו אותה ביננו. מאותו רגע היא הייתה אהובת ליבנו, בבת עיננו. בלילה היתה ישנה ביננו על המיטה. באמצע היום, הייתי מתגנבת בין השיע...

כבר שבועיים שאני רואה את העולם מטושטש. זה לא דימוי, זו האמת- כבר שבועיים שאני מסתובבת עם משקפיים שהמספר שלהן קצת נמוך מהמספר שלי. אחת הזרועות שלהן מודבקת למקומה בסלוטייפ, משל הייתי הגרסה הנשית והבוגרת   של הארי פוטר. יש לזה הסבר, כמובן- בעשרים השנה האחרונות אני מסתובבת רק עם עדשות מגע, אבל בעוד קצת פחות משבוע- אני עוברת ניתוח לייזר לתיקון הראיה. ובשביל זה אני חייבת ללכת עם משקפיים. ולאור העובדה שזה רק לשבועיים-טוב, לא שווה בשביל זה לקנות זוג נורמלי, נכון? אז ככה אני מסתובבת, מקווה שאנשים לא ישימו לב לסלוטייפ, מנגבת אדים מזגוגיות אחרי שתיית תה, וטיפות גשם אחרי גיחה קצרה מהמכונית בגשם. שנים רציתי לעשות את זה, להפטר מהתלות המציקה בעדשות המגע, מהעיוורון בבוקר עד שמרכיבים עדשות, חוסר היכולת לצלול בבריכה. אבל קצת חששתי. תבינו, במשפחה שלנו אין היסטוריה טובה עם ניתוחי עיניים. צ׳רלי הגיע למרפאה שעבדתי בה בשנתי הראשונה כוטרינרית. חתלתול ג׳ינג׳י משגע, שסבל, כמו רבים מגורי הרחוב שאינם מחוסנים,   מדלקת עיניים שמקורה בוירוס. הוא היה אולי בן חודשיים, יפהפה ומתוק להפליא. מי שהב...

יום באמצע השבוע, בגן השעשועים הקבוע שלנו. אולי בגלל הבחירות המתקרבות, אולי בגלל חודש החגים המתיש- המועצה החליטה לצ׳פר את זאטוטי המושבה (והוריהם) בהפנינג ילדים חגיגי, עם איפור, בועות סבון ומתנפחים. אני יוצאת עם הקטנטנים. פורשת שמיכה על הדשא , ומניחה את הגור על הבטן- קצת התעמלות לרצועת הכתפיים. הגוזלית והאפרוח שועטים לעבר המתנפחים. קצת מעבר לשמיכה שלי, על פוף גדול וורוד, יושבות שתי ילדות, בערך בגילה של הגוזלית. הן פותחות שקית של חטיף שהגוזלית מאוד אוהבת. ועל המתנפחים, מרחק 5 מטרים משם, כמו אוזניה של הגוזלית מזדקפות למשמע קול פתיחת השקית, ותוך 3 דקות היא נעמדת לצידי. "אמא" היא אומרת "אני רוצה לבקש מהילדות האלו קצת מהחטיף" אני מודה שזה די שימח אותי. שימח אותי שהיא לא ביישנית, שיש לה די בטחון עצמי כדי לגשת לילדות זרות. אני לא הייתי כזאת בגילה, ורציתי לעודד את זה. "אז לכי, אהובתי. רק דברי בנימוס, תגידי בבקשה ותודה". כשהיא חוזרת כעבור דקה, על פניה הבעה מאוכזבת. "הן לא רוצות לתת לי" היא אומרת, ולנוכח אכזבתה כל גופי מתנפח בזעם. לא כי אני רוצה שתאכל...