ששש... אמא עובדת...

כבר שבועיים שאני רואה את העולם מטושטש. זה לא דימוי, זו האמת- כבר שבועיים שאני מסתובבת עם משקפיים שהמספר שלהן קצת נמוך מהמספר שלי. אחת הזרועות שלהן מודבקת למקומה בסלוטייפ, משל הייתי הגרסה הנשית והבוגרת   של הארי פוטר. יש לזה הסבר, כמובן- בעשרים השנה האחרונות אני מסתובבת רק עם עדשות מגע, אבל בעוד קצת פחות משבוע- אני עוברת ניתוח לייזר לתיקון הראיה. ובשביל זה אני חייבת ללכת עם משקפיים. ולאור העובדה שזה רק לשבועיים-טוב, לא שווה בשביל זה לקנות זוג נורמלי, נכון? אז ככה אני מסתובבת, מקווה שאנשים לא ישימו לב לסלוטייפ, מנגבת אדים מזגוגיות אחרי שתיית תה, וטיפות גשם אחרי גיחה קצרה מהמכונית בגשם. שנים רציתי לעשות את זה, להפטר מהתלות המציקה בעדשות המגע, מהעיוורון בבוקר עד שמרכיבים עדשות, חוסר היכולת לצלול בבריכה. אבל קצת חששתי. תבינו, במשפחה שלנו אין היסטוריה טובה עם ניתוחי עיניים. צ׳רלי הגיע למרפאה שעבדתי בה בשנתי הראשונה כוטרינרית. חתלתול ג׳ינג׳י משגע, שסבל, כמו רבים מגורי הרחוב שאינם מחוסנים,   מדלקת עיניים שמקורה בוירוס. הוא היה אולי בן חודשיים, יפהפה ומתוק להפליא. מי שהב...

יום באמצע השבוע, בגן השעשועים הקבוע שלנו. אולי בגלל הבחירות המתקרבות, אולי בגלל חודש החגים המתיש- המועצה החליטה לצ׳פר את זאטוטי המושבה (והוריהם) בהפנינג ילדים חגיגי, עם איפור, בועות סבון ומתנפחים. אני יוצאת עם הקטנטנים. פורשת שמיכה על הדשא , ומניחה את הגור על הבטן- קצת התעמלות לרצועת הכתפיים. הגוזלית והאפרוח שועטים לעבר המתנפחים. קצת מעבר לשמיכה שלי, על פוף גדול וורוד, יושבות שתי ילדות, בערך בגילה של הגוזלית. הן פותחות שקית של חטיף שהגוזלית מאוד אוהבת. ועל המתנפחים, מרחק 5 מטרים משם, כמו אוזניה של הגוזלית מזדקפות למשמע קול פתיחת השקית, ותוך 3 דקות היא נעמדת לצידי. "אמא" היא אומרת "אני רוצה לבקש מהילדות האלו קצת מהחטיף" אני מודה שזה די שימח אותי. שימח אותי שהיא לא ביישנית, שיש לה די בטחון עצמי כדי לגשת לילדות זרות. אני לא הייתי כזאת בגילה, ורציתי לעודד את זה. "אז לכי, אהובתי. רק דברי בנימוס, תגידי בבקשה ותודה". כשהיא חוזרת כעבור דקה, על פניה הבעה מאוכזבת. "הן לא רוצות לתת לי" היא אומרת, ולנוכח אכזבתה כל גופי מתנפח בזעם. לא כי אני רוצה שתאכל...

שקט. בבוקר יום ראשון, ה2 לספטמבר, אני יושבת על הספה בסלון, לצידי כוס הקפה שלי וסביבי ערבוביה איומה- ערימה של כביסה לא מקופלת, פסי רכבת צעצוע, תחפושות, מכוניות משחק ונעליים קטנות פזורות באמצע הסלון. לא רחוק משם, במטבח , הרצפה מוכתמת בשלל צבעים, וחלקים מפאזל של אנה ואלזה ממגנט מצאו את דרכם מהמקרר לרצפה, מתחת לשולחן, לסלסילת הירקות. אחת הכלבות הצליחה להניח את כפותיה על גליל של נייר טואלט, וזה מפוזר עכשיו, קרוע לגזרים, ברחבי הבית. בהיסח הדעת השארתי בערב הקודם סיר של קלחי תירס מבושלים על הכיריים. בשביל החתולים זו חגיגה, ועכשיו התירס מפוזר, בגרעינים דביקים, על פני כל השיש. אבל אני עוצמת עיניים לנוכח הבלגן, נושמת נשימה עמוקה ומקשיבה לשקט. אפשר לקרוא לזה תכנון לקוי, אבל יצא שהחודש הראשון לחופשת הלידה שלי הוא החודש שבו הילדים יוצאים לחופש. אם זה לא מספיק מאתגר, יצא גם שהשנה היא השנה הראשונה בה הגוזלית נמצאת בגן מועצה, ולא בגן הפרטי שממשיך לעבוד כסדרו עד סוף אוגוסט. לא בדיוק חופשת לידה שגרתית. במקום לשוטט בקניונים ולקרוא את כל הספרים שאני יכולה עד חמש אחר הצהרים, נאלצתי להזיע בג׳ימבו...

יום 10 השעה 5:30 בבוקר. הגור לא נרדם, כמו בדרך כלל,   מיד בסיום הבקבוק. הוא מיילל ומתפתל כשאני שמה אותו בעריסה, הפנים שלו אדומות וכועסות, והוא נרגע רק בידיים. אני תוהה אם באמת עדיין מציק לו ברית המילה.   החצי מתעורר. אני מעבירה לו לרגע את הגור. לובשת גופיה, מכנסים קצרים. נועלת נע לי ספורט. ברבע לשש הגור כבר קשור בעגלה האדומה האהובה שלי. האוזניות מחוברות לפלייליסט. יוצאים להליכה. בחוץ עדיין קריר והשמיים רק מתחילים להתבהר משחור לכחול. קשה לי, אני הולכת לאט. למרות שלאחרונה נפטרתי מהבטן שכל כך הכבידה עליי בימים האחרונים, אני עדיין סוחבת כמה קילוגרמים מיותרים, ועבר המון זמן מאז עשיתי ספורט רק בשביל הספורט. אחרי חצי שעה הגוף מתחמם, נזכר מה עושים. השמיים כבר בצבע ורוד וכתום, ולמרות שעוד לא ממש חם- הלחות כבר מתחילה לחלחל. אני מורידה את האוזניות, נפרדת מסטאטיק ובן אל לטובת השקט והמחשבות. הגור שקט בעגלה, נהנה מהטיול. לפני יומיים חידשתי את הלק ג׳ל-וי.   צבעתי שיער- וי. היום זה. מזיזה את הגוף, קובעת לעצמי את הקצב. חושבת את המחשבות של עצמי. מחזירה את עצמי לשגרה, לשליטה. יום 8...

איכשהוא, איבדתי באופן מוחלט את השליטה בחיי. אני לא בטוחה איך זה קרה. בואו נודה באמת- זה לא שכל חיי אני מתוקתקת להפליא, מנהלת יומן פעילות מושלם ועושה את כל מטלותיי בזמן. כל חיי הייתי די דחיינית. שיחות טלפון רשמיות היו נפסלות ב"אין לי כוח לזה-מחר". ביקורים בבנק, בדואר, אצל רופא הנשים- כנ"ל. ומאז שנת 2012 אני קובעת ודוחה ללא הרף תור לבדיקה שגרתית אצל כירורג שד. כביסות היו מאז ומתמיד הידרה-מפלצת בעלת 3 ראשים, שאם כורתים לה ראש אחד-מייד מצמיחה שניים במקומו. ובאמת שכל קוראיי כבר יודעים שבית מסודר ומתוקתק- זה ממש לא אני. ועדיין- מעולם לא הגעתי למצב בו אני נמצאת בחודשים האחרונים. כמו בקרוסלה מטורפת, איבדתי שליטה. אני חוזרת מהעבודה בערב, או בימים בהם סיימתי מוקדם- משכיבה את הילדים לישון. ואז אני יודעת בדיוק מה צריך להיעשות- אני צריכה להתקשר לרואת החשבון שלי. ולסוכנת הביטוח. אני צריכה לחפש קייטרינג   למסיבת יום ההולדת השבעים של אבא שלי, שזמנה מתקרב בצעדי ענק, ורמת הארגון שלה אפסית. אני צריכה להכניס כביסה למכונה. אני צריכה לקפל כביסה. ללכת לסופר. לקבוע תור לבדיקות דם. וזה לא...

אני מתעוררת משינה בשל יללה קורעת לב. מסתכלת בשעון. שתים בלילה. כבר עברו שלוש שעות?? החצי מתהפך במיטה כשאני מדליקה את מנורת הלילה ופונה להכין בקבוק. " שוב?? " הוא ממלמל "אי אפשר לעשות איתה את שיטת ה-5 דקות כבר?" " אני חושבת שהיא בקפיצת גדילה" אני עונה, ומודדת מים חמים מהתרמוס השמור ליד המיטה. לא, עוד לא ילדתי. אבל בשלושת השבועות האחרונים אני מטפלת ללא הפסקה ב׳תינוקות׳ קטנטנים- גורי חתולים. כמו אישה משוגעת, וכאילו אין לי מה לעשות- קמה מדי שלוש שעות, מאכילה, מנקה, מחממת. בידיעה שכמעט בוודאות הם לא ישרדו. זוכרים את הפוסט הקודם על גורי החתולים? (אם לא- האביב האפל של חתולי הרחוב ) אז חשבתי שבזה זה נגמר. אבל האמת היא שזו הייתה רק ההתחלה. האמת היא שמעולם לא הייתה לי עונת גורים כל כך קשה ואי ומה כמו העונה הזאת. שבוע לאחר שהגור הראשון בגן של הגוזלית ננטש ומת, קיבלתי שיחת טלפון מהגננת. זה היה ערב פסח, בוקר גשום. הגננת ביקרה בגן והבחינה בשני גורי החתולים בני השבוע, האחים של גור החתולים שניסיתי להציל. הם היו על הקרקע במרכז החצר, הגשם יורד עליהם והם ספו...

חג פסח.   חג האביב.   חג החירות.   לא באתי ממשפחה דתית,   וגם החצי השני קרוב יותר בהשקפותיו לאתאיזם מלכל דבר אחר.   אבל עדיין- לחגי ישראל יש משמעות עצומה עבורנו: אני מטורפת על חנוכה,   מתרגשת לקראת ראש השנה,   נהנית מהשלווה של יום כיפור.   החגים ארוגים אצלי בזכרונות הילדות. הם קשורים לחוויות נוסטלגיות,   לדרכים היחודיות של המשפחה שלי,   כילדה,   לציין את החגים,   ותמיד יזכירו לי מתיקות ישנה.   אולי בשל מצבי ההורמונלי, לשמוע את הגוזלית שרה "איך יודעים שבא אביב"   העלה בי השנה דמעות של התרגשות, זכרונות מתוקים של ילדות.   וחג פסח,   עם כל הסמליות שבו,   גורם לי להעריך את כל החירויות שבחיי. חילונית,   כן- אבל פולניה...   מה שאומר שרוב השנה אני מוצאת בעיקר על מה לקטר- על הדברים שאני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות או לקנות,   על הבלאגן בבית,   על פוליטיקה,   על מזג האוויר ומה לא...   ברוח החג,   תוך כדי הכנת עוגה וקניידלך,   אני חושבת על כל הדברים שעליהם אני אסירת תו...