ששש... אמא עובדת...

יום 10 השעה 5:30 בבוקר. הגור לא נרדם, כמו בדרך כלל,   מיד בסיום הבקבוק. הוא מיילל ומתפתל כשאני שמה אותו בעריסה, הפנים שלו אדומות וכועסות, והוא נרגע רק בידיים. אני תוהה אם באמת עדיין מציק לו ברית המילה.   החצי מתעורר. אני מעבירה לו לרגע את הגור. לובשת גופיה, מכנסים קצרים. נועלת נע לי ספורט. ברבע לשש הגור כבר קשור בעגלה האדומה האהובה שלי. האוזניות מחוברות לפלייליסט. יוצאים להליכה. בחוץ עדיין קריר והשמיים רק מתחילים להתבהר משחור לכחול. קשה לי, אני הולכת לאט. למרות שלאחרונה נפטרתי מהבטן שכל כך הכבידה עליי בימים האחרונים, אני עדיין סוחבת כמה קילוגרמים מיותרים, ועבר המון זמן מאז עשיתי ספורט רק בשביל הספורט. אחרי חצי שעה הגוף מתחמם, נזכר מה עושים. השמיים כבר בצבע ורוד וכתום, ולמרות שעוד לא ממש חם- הלחות כבר מתחילה לחלחל. אני מורידה את האוזניות, נפרדת מסטאטיק ובן אל לטובת השקט והמחשבות. הגור שקט בעגלה, נהנה מהטיול. לפני יומיים חידשתי את הלק ג׳ל-וי.   צבעתי שיער- וי. היום זה. מזיזה את הגוף, קובעת לעצמי את הקצב. חושבת את המחשבות של עצמי. מחזירה את עצמי לשגרה, לשליטה. יום 8...

איכשהוא, איבדתי באופן מוחלט את השליטה בחיי. אני לא בטוחה איך זה קרה. בואו נודה באמת- זה לא שכל חיי אני מתוקתקת להפליא, מנהלת יומן פעילות מושלם ועושה את כל מטלותיי בזמן. כל חיי הייתי די דחיינית. שיחות טלפון רשמיות היו נפסלות ב"אין לי כוח לזה-מחר". ביקורים בבנק, בדואר, אצל רופא הנשים- כנ"ל. ומאז שנת 2012 אני קובעת ודוחה ללא הרף תור לבדיקה שגרתית אצל כירורג שד. כביסות היו מאז ומתמיד הידרה-מפלצת בעלת 3 ראשים, שאם כורתים לה ראש אחד-מייד מצמיחה שניים במקומו. ובאמת שכל קוראיי כבר יודעים שבית מסודר ומתוקתק- זה ממש לא אני. ועדיין- מעולם לא הגעתי למצב בו אני נמצאת בחודשים האחרונים. כמו בקרוסלה מטורפת, איבדתי שליטה. אני חוזרת מהעבודה בערב, או בימים בהם סיימתי מוקדם- משכיבה את הילדים לישון. ואז אני יודעת בדיוק מה צריך להיעשות- אני צריכה להתקשר לרואת החשבון שלי. ולסוכנת הביטוח. אני צריכה לחפש קייטרינג   למסיבת יום ההולדת השבעים של אבא שלי, שזמנה מתקרב בצעדי ענק, ורמת הארגון שלה אפסית. אני צריכה להכניס כביסה למכונה. אני צריכה לקפל כביסה. ללכת לסופר. לקבוע תור לבדיקות דם. וזה לא...

אני מתעוררת משינה בשל יללה קורעת לב. מסתכלת בשעון. שתים בלילה. כבר עברו שלוש שעות?? החצי מתהפך במיטה כשאני מדליקה את מנורת הלילה ופונה להכין בקבוק. " שוב?? " הוא ממלמל "אי אפשר לעשות איתה את שיטת ה-5 דקות כבר?" " אני חושבת שהיא בקפיצת גדילה" אני עונה, ומודדת מים חמים מהתרמוס השמור ליד המיטה. לא, עוד לא ילדתי. אבל בשלושת השבועות האחרונים אני מטפלת ללא הפסקה ב׳תינוקות׳ קטנטנים- גורי חתולים. כמו אישה משוגעת, וכאילו אין לי מה לעשות- קמה מדי שלוש שעות, מאכילה, מנקה, מחממת. בידיעה שכמעט בוודאות הם לא ישרדו. זוכרים את הפוסט הקודם על גורי החתולים? (אם לא- האביב האפל של חתולי הרחוב ) אז חשבתי שבזה זה נגמר. אבל האמת היא שזו הייתה רק ההתחלה. האמת היא שמעולם לא הייתה לי עונת גורים כל כך קשה ואי ומה כמו העונה הזאת. שבוע לאחר שהגור הראשון בגן של הגוזלית ננטש ומת, קיבלתי שיחת טלפון מהגננת. זה היה ערב פסח, בוקר גשום. הגננת ביקרה בגן והבחינה בשני גורי החתולים בני השבוע, האחים של גור החתולים שניסיתי להציל. הם היו על הקרקע במרכז החצר, הגשם יורד עליהם והם ספו...

חג פסח.   חג האביב.   חג החירות.   לא באתי ממשפחה דתית,   וגם החצי השני קרוב יותר בהשקפותיו לאתאיזם מלכל דבר אחר.   אבל עדיין- לחגי ישראל יש משמעות עצומה עבורנו: אני מטורפת על חנוכה,   מתרגשת לקראת ראש השנה,   נהנית מהשלווה של יום כיפור.   החגים ארוגים אצלי בזכרונות הילדות. הם קשורים לחוויות נוסטלגיות,   לדרכים היחודיות של המשפחה שלי,   כילדה,   לציין את החגים,   ותמיד יזכירו לי מתיקות ישנה.   אולי בשל מצבי ההורמונלי, לשמוע את הגוזלית שרה "איך יודעים שבא אביב"   העלה בי השנה דמעות של התרגשות, זכרונות מתוקים של ילדות.   וחג פסח,   עם כל הסמליות שבו,   גורם לי להעריך את כל החירויות שבחיי. חילונית,   כן- אבל פולניה...   מה שאומר שרוב השנה אני מוצאת בעיקר על מה לקטר- על הדברים שאני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות או לקנות,   על הבלאגן בבית,   על פוליטיקה,   על מזג האוויר ומה לא...   ברוח החג,   תוך כדי הכנת עוגה וקניידלך,   אני חושבת על כל הדברים שעליהם אני אסירת תו...

אני מתה על התקופה שסביב פסח.   אני יודעת,   זה בנאלי להחריד,   כי מי לא אוהב את האביב?   השדות מתמלאים חרציות,   הפרח הכי שמח שיש.   אפשר להתחיל ללכת עם חולצה קצרה,   ואפילו שמלות הטריקו הנעימות כבר עושות קאמבק בארון.   בנוסף,   ברמה האישית התקופה הזאת מקושרת אצלי בדברים טובים- חופשת שחרור מהצבא,   לפני מלא שנים,   עטיפת מתנות לפסח בחברותא עם אמא שלי,   וחרציות זהובות ממלאות את הבית,   מחליפות באגרטלים את הורדים שאימי נהגה לקנות מדי שבוע,   מלבד בעונת החרציות.   כוטרינרית,   גיליתי גם צד עגום ומאתגר יותר לעונה- עונת גורי החתולים היתומים.   למרות שחתולות יכולות להמליט כמעט לאורך השנה כולה,   אנחנו תמיד רואים 'פיק'   רציני בהמלטות בתקופת האביב, ופתאום אנחנו מוצפים בהם- גורי חתולים עיוורים,   זערוריים וחסרי אונים, שדורשים את תשומת ליבנו.   המושג 'גורים יתומים'   הוא מטעה- רובם הגדול של הגורים האלו אינם יתומים כלל- הם מושארים על ידי האם בזמן שזו יוצאת לחפש מזון ולהתאוורר. ...